איזה שיר! שיר מדהים, שיר מעולה, שיר יפה, שיר טוב. שיר טוב שיר טוב, מה זה בכלל? לא יודע, כולם אומרים "וואו, איזה שיר", אבל אני עצמי בקושי רואה כאלה, ואני דווקא מסתובב במקומות שהם אמורים להיות בהם, ויש לי גם עין, לא מי יודע מה עין, אבל בכל זאת, ועוד במשקפיים, אז בכלל, ואני עוד אחד כזה ששם לב, שמבחין, ואת זה לא אני אומר, אומרים אחרים, בפניי ושלא בפניי, ואני נוטה להסכים איתם, אני באמת שם לב, בייחוד בדברים האלה, שיריים זאת אומרת, וטובים גם, ולמרות הכול בקושי ראיתי, בקושי פגשתי, ודווקא חיפשתי, ועדיין בקושי, אבל שירה, אני יודע מה זה, כי כזה יש בכל מקום, בכל מקום שלא תסתכל, שירה, פה שירה ושם שירה ועורכי דין ורואי חשבון בחולצות מכופתרות עם שרוולים קצרים, ומשהו בכיס שעל החזה, בדרך כלל בצד שמאל, וזה משהו גדול מדי, לא מתאים לגודל הכיס שלא אמור להיות בו שום דבר, סביר שאלה המשקפיים של עורכי הדין ורואי החשבון שהם הסירו כדי להצטלם, בייחוד זה הספציפי, העורך דין או רואה החשבון המסוים בנעליים השחורות האורטופדיות־כאילו־אלגנטיות־אבל־אפשר־ללכת־בהן־כברת־דרך, והוא מחבק שתי גברות מטופחות כאלה עם שיער אדום ותסרוקת מעוצבת מדי, כמו בתערוכת כלבים, שהן גם אולי עורכות דין או רואות חשבון, והן מחזיקות את הספרים החדשים שלהן שהכריכה שלהן מבריקה ובוהקת, וזה שירה, זה אני יודע, זה ראיתי, זה אני מכיר, שירה היא שירה היא שירה, ויש הרבה ממנה, המון, בכל פינה, הנה שירה, הנה עוד שירה והנה שם עוד ועוד והנה עוד אחת. וכולן, כולן מוגזמות, לכולן מאפיינים גרוטסקיים, פרודיים, כאילו מישהו התחפש לשירה בפורים ֿ כל מאפיין "שירי" זוהר, בוהק, ובתוך הפנים שלך, שחס וחלילה מישהו לא יטעה לחשוב שזה משהו אחר, וככה הולכות כל השירות האלה עם שלט ענק על המצח: "אני שירה!!!".
אבל איפה השירים הטובים? מתחבאים מאחורה כנראה, או שאולי הם פשוט לא אוהבים להצטלם, או לא צריכים בכלל, לא צריכים את התמונה עם עורך הדין והתסרוקת. וזה הרי כל העניין, ה"לא צריך". כי מי שממש צריך, לא בא לי לתת לו. מי שמתחנן לתשומת לב לרוב יבליט את המאפיינים הגנריים, הבסיסיים ביותר, שמכוח הבלטתם המוגזמת והתמקדות בהם בלבד, בהשמטת הניואנסים והדקויות, הופכים לגרוטסקיים, לפרודיים. המאמץ ניכר, הזיעה מנצנצת, התסרוקת מתנועעת ובאוויר עומדת מבוכה גדולה ולא נעים לך בשביל מי שמתחנן ובשביל השיר השירי כל כך ובשביל כל העולם כולו, כי במקום טבעיות של מילים שנפלטות כמו בדרך אגב וכמו בדרך אגב מסתדרות במערך הטבעי להן, מקבלים כבדות של צורך ונפסדות של תחינה ומלאכותיות וצמצום המושג "שירה" למאפיינים הבסיסיים ביותר שמנופחים מעבר לסביר; ציוריות חסרת פרופורציות, סנטימנטליות משתפכת, משחקיות צלילית ומטפוריות מוגזמת וכיוצא בזה.
השירה משתנה השתנות טבעית בתוך מסגרת המילוליות. היא נמצאת בתנועה בלתי פוסקת, והשינויים מתבססים על הגרעין הפיזיולוגי וממנו הכול צומח ובכוחו פועל: השירה פועלת מכוח היחס המשתנה לשיריותה הבסיסית. בשירים שמבקשים להיות "שירה" פשוט משוחזרת השיריות הבסיסית ומנופחת לממדים בלתי סבירים, עד לכדי פרודיה. ה"שיריות" הבסיסית היא רצף מילולי סדור צלילית עם התחלה, אמצע וסוף, כאשר למשמעות המילים (מידע קוגניטיבי) ולסידורן (רגישות צלילית) השפעה רגשית על הקורא והמאזין. ההשתנות היא זו שמאפשרת לשירה להמשיך לפעול את פעולתה. השירה משתנה כי מסביב הכול משתנה. השפה חומר הגלם שממנו עשויים שירים משתנה. מילים משתנות, משמעויות גם. גם היחס למילים משתנה וגם היחס לסביבה הלשונית והחברתית והפיזית. השירה משתנה גם מתוקף סיבותיה הפנימיות: התגובה הרגשית מבוססת גם על נתונים כמותיים, והתגובה הרגשית מושפעת מהנתונים הכמותיים האלה, כך שמידת השפעתן השירית של מילים, תחבולות וכיוצא בכך, משתנה גם היא. ועם כל ההשתנות הזו, מה שנותר יציב זה הבסיס (רצף מילולי בעל סדירות צלילית עם התחלה אמצע וסוף), וכל שיר חדש פועל את פעולתו מכוח יחסו למודל הבסיסי הזה. השירה משתנה אבל נשארת בתוך גבולות המילוליות שלצלילי המילים בה ולסידורם יש משמעות לא פחותה מאשר למשמעותן.
כשגבול הצליליות נמתח לכיוון האי־סדר (שירה דיבורית שירה שבה אין עוגנים צליליים של חריזה או מצלול או משקל [1]), האפקט הצלילי נוצר מכוח הניגוד לנקודת המוצא הסדר הצלילי. כאשר הגבול נמתח לכיוון הצלילים נעדרי המשמעות (שירת נונסנס: שירת "זאום" של הפוטוריזם הרוסי, שירת הנונסנס האנגלית וכיוצא בזה [2] ), האפקט נוצר מכוח הניגוד למילים שלהן משמעות ברורה ומוסכמת. וכאשר הגבול נמתח לכיוון הכאוס הטיפוגרפי (סידור לא רגיל של הסימנים על הדף[3]), האפקט נוצר מכוח הניגוד לנקודת המוצא שהיא הסדר בתים של ארבע, בתים של ארבע, בתים של ארבע שורות. כוחו של הניגוד מוגבל ולכן כדי לספק לו דלק ועוד דלק ועוד, הגרעין צריך להיות נוכח, צריך להופיע בזירה השירית. הבסיס השירי שמכוחו הכול פועל צריך להיות נוכח הן בקוסמוס השירי הכללי והן במיקרוקוסמוס הפרטי של כל יוצר, ומשמעות הדבר היא שכל הצורות טובות לכל עת אבל הטיפול הספציפי בהן צריך להיות מותאם לרוח הזמן. ההשתנות השירית היא הדבקות ברוח הזמן. רוח הזמן הלשונית והערכית כפי שהיא באה לידי ביטוי באופן ספציפי בתחום שנקרא שירה. ושם, במקום שבו השיר מדבר את שפת זמנו, עושה את פעולתה הנימה.
הנימה היא האופן שבו הטקסט מהדהד את עצמו, האופן שבו הקורא תופש את היחס של המחבר לפעולת היצירה. בכל זמן ובכל עת ובכל מופעי השירה למיניה, העניין הוא הטבעיות. שליטה טבעית בשפת הזמן ושפת השירה בעת ובעונה אחת. אם מיינסטרים, אז מיינסטרים מוצק, עשוי כאילו בלי מאמץ. אם אוונגרד, אז התפרצויות אוונגרדיות בלי רגשי אשמה או נחיתות. ומה יוצר הילה של טבעיות אם לא נימה של שוויון נפש. נימת שוויון נפש ביחס לאופן שבו השיר ייקרא, שוויון נפש ביחס לרושם השירי או הלא שירי, ביחס לשיריותו או אי־שיריותו של השיר. זה מה שהופך את הדיבור העכשווי לבין־תקופתי ואת התקופתי (שייך לתקופה מסוימת) לעכשווי. זה מה שהופך את המופע השירי לנכון, למתאים, למילים שנאמרות במקום.
השירה היא טקט (אמירת הדבר הנכון בזמן הנכון) כמו שכל שימוש אחר בשפה הוא טקט, וטקט הוא גמישות וטבעיות היכולת להישמע נכון בכל מצב גם אם הנאמר חורג במידה מסוימת מה"נכון". זהו שוויון נפש שמתקיים בנפרד מהטמפרמנט של השיר עצמו. זוהי הנוחות הטבעית בכל סיטואציה, גם אם היא תתברר כסיטואציה לא נוחה או מביכה; שירי על אף ששירי מדי זה של פעם, לא שירי על אף שלא שירי זה יותר מדי אופנתי. תחושת הנוחות בטבע הקבוע של האמירה השירית ובחריגות ממנו מעניקה לכל מופע הילה של ספונטניות ולכל סטייה הילה של כוונה.
הפירוש הפופולרי והנגיש של טבעיות בדמות שוויון הנפש המדומה הוא בפשטות מגניבות. השאלה היא מה עושה למגניבות ההמשגה שלה, שהרי מגניבות שבצידה מאמץ היא מגניבות מלאכותית ושם, בקוטב ההוא היא הופכת לקרינג ', לבדיחות אבא, למבוכה של חוסר התמצאות בסיטואציה שלא עולה בקנה אחד עם הביטחון ושביעות הרצון העצמי המופרזת, לתפישה מעוותת, גרוטסקית, פרודית, לעורכי דין ורואות חשבון ותסרוקות ותצלומים ובוהק וחוסר מודעות! אוי ואבוי, הייתכן שאני גברת עם שיער אדום או רואה חשבון בנעליים אורטופדיות? יפה לי? טבעי לי? יאללה, צלמו כבר, צלמו כבר ונגמור עם זה.
[1] מרבית השירה שנכתבת היום במחוזותינו היא בדיוק כזו – שטף דיבורי מקושט בדימויים, מטפורות וסימבולים.
[2] הו האקזמפלר הזאומי הפונטי הטהור הידוע ביותר, מאת הפוטוריסט אלכסיי קרוצ'וניך: דיר בול שיל
[3] דוגמא נוספת מהפוטוריזם הרוסי – שירים ויזואליים: / סקּום/ ווִי סוֹ בּוּ/ רְ לְ אֵז
