נכתב בחפצים הוא ספר העוסק בעוני מזווית לא שגרתית: הוא איננו מתייחס אליו כאל צורה של הדרה, וגם לא כאל צורה של השתייכות (למשל לקהילת פושטי הרגל, או פושטי היד), אלא כאל מובלעת שמה שמאפיין אותה הוא אי־היכולת להתמקם לא בפנים ולא בחוץ, מובלעת החותרת במובן מסוים תחת כל צורות ההסדרה. הספר פותח בשלוש תמונות המשרטטות את קווי המתאר של המובלעת הזו: התמונה הראשונה היא של דמות אישה העורמת בעגלת השוק שלה רכוש לא שגרתי, כזה שמצד אחד מסודר במלוא תשומת הלב – ומצד שני הוא גם בלתי חשוב, כזה שאפשר להשאירו בצד השני של הכביש בלי לחשוש לגורלו. התמונה השנייה מתארת אנשים הישנים על ספסלים ברחובות שונים של תל אביב, כשמה שמחבר ביניהם הוא שהם אינם נראים כמי שנוהגים לישון על ספסל: בגדיהם נקיים, והם נראים כאנשים רגילים "שנחים קצת" (עמ' 17) ולא כמי שהיינו מייחסים לו היעדר קורת גג. התמונה השלישית מתארת דמות אישה שהמחברת מכנה "דבורה", או "דבורה הנביאה". היא עורמת מחברות שכתבה בהן בתוך ארגז פלסטיק שקוף שהיא גוררת איתה יום־יום מצפון העיר לרחוב יהודה הלוי פינת קרליבך וקוראת מתוכן לקהל העוברים ושבים. המשותף לשלוש התמונות האלה הוא שהן משרטטות מעין מובלעת שקופה הממוקמת בין סדר לאי־סדר, בין בורגנות ועזובה, בין צפון ודרום העיר, בין קול והיעדר קול. בכולן יש עוני המונח לפנינו גלוי – אך גם נותר שקוף. באמצעות התמונות האלה מסמנת עדי שורק תחום ביניים הממוקם בין החיים לבין מה שחורג מהם, בין סדרי העולם לבין מה שפעור תחתיהם. אפשר לחשוב על הספר הזה כולו כעל מעשה מרכבה המצביע על התווך הזה אך גם ממוקם בו, תוך כדי שהוא מציב, כמו האישה בתמונה הראשונה, אלה לצד אלה מיני חפצים חיצוניים ופנימיים (חפצים מלשון חפץ, דבר, אך גם מלשון מחוז חפץ), מאורגנים על פי צופן נעלם.
הצופן הנעלם הזה איננו קשור בתוכן אלא באופן הכתיבה. "אני נזהרת שלא לעבות את דמותה במיתוס", כותבת שורק על דמותה של דבורה בתמונה השלישית, "להותירה על פגיעותה, כך, בכיכר רחוב רגילה, בשער השגרה" (עמ' 19). הכרעת היד הכותבת היא אפוא להקיף את הדמויות והמרחבים הלימינאליים שהיא מתארת באופן שאיננו קורס לצורות הארגון המיתיות או אפילו הביוגרפיות המתבקשות, אולי אפילו מוחה נגדן. ההכרעה הזו אכן מתגלה ומתגלמת במקומות שונים לאורך הספר, למשל בקטע הנקרא "התרוקנות", המתאר מפגש אקראי עם שכנה שבעבר הייתה "חלק מבעלי הבית – אלה שמנחים כיצד להתנהג במרחב", וכעת "רזתה מאד, כחשה, ומעיניה נזרה ריק": "אני אוחזת במפגש עמה, באשר ביקשה למסור בלא אומר, אך אינני יודעת אם כבר הגעתי אל הקור הנדרש כדי לכתבו" (עמ' 22).
עדי שורק מסמנת מרחב כתיבה הממוקם בין חיים ומוות, ומרחב קריאה תואם. בחלק הקרוי "כריעה" היא מתארת למעשה מרחב "קריאה": "משהו בה, הריכוז, הנוכחות, ההתרסה, הבעלות על מה שאין לו בעלים, ההסתכנות, הזכיר לי את האופן שבו קראתי בנעורי, והתגעגעתי. ככה, בין הדפים, מתוכם, מעבר להם, ביניהם, ברשרושם, בריחם, בכובד או בקלות, באותות, בכל החלומות והאחריות והמסעות וההידמות. ביציבותו הנודדת של הספר" (עמ' 20). מרחב הכריעה/קריאה מסומן כאן לא כמרחב אלא כפרצה, הגורמת "לחולפים להסיט עיניים ולאלה המשתקעים בו לסטות, כאל מין חור" (עמ' 20). החור הזה הוא טריטוריה שאיננה פנים ואיננה חוץ אף על פי שהיא משמשת לכאורה כנתיב מעבר אל שניהם; זה איננו מרחב בורגני שבע אלא מיצר רעב, פעור, בולען שהקוראת והכורעת, הקריאה והכריעה, נשאבות באמצעותו פנימה.
העוני מוחזר לנו מעל דפי הספר הזה כמרחב קיומי אלטרנטיבי, מרחב קיומי שיש לו חוקיות משלו ושאיננו מוגדר רק באמצעות מה שאין, אלא גם באמצעות מה שהוא מאפשר (למשל, היעדר אחיזה או אחיזה מסוג אחר בכל סוגי הקניין). לאורך הספר כולו מופיעים סיפורי חלום, ולצידם סיפורי וידוי השופכים אור כזה או אחר על סיפורי החלום שקדמו להם. בסיפור חלום מס' 1, מתוארת ערמת חסרי בית שהמחברת מצויה בתוכה. בחלקו השני של אותו חלום היא קוראת במילון בערך "מתנה": "הוא [הערך מתנה, ד"א] מפליא אותי בחוכמתו עד שאני מכה בחוזקה במצחי, מתוך הכרה שדבר מה מהותי ביותר הובן. אבל אותה מכה מוחקת את התובנה" (עמ' 32). העוני המתואר כאן מסרב "להתברגן" אפילו במונחי התובנה החתרנית לכאורה, המבקשת לראות בו "מתנה". במילים אחרות, הוא איננו מאפשר שום מיקום שלו בתוך השפה המשותפת, לא זו הרואה בו קללה ולא זו הרואה בו ברכה; הוא איננו מצוי בשום יחסי משא ומתן עם החוץ המתבונן בו, איננו ניתן, איננו נלקח.
אחד הרגעים החזקים בספר הוא המפגש בין חלום הילד העזוב שמבקש "קרטיב אחד" וששורק מבקשת לאמצו, לבין סיפור הווידוי הבא אחריו אך משרטט את שארית היום שקדמה לחלום הזה, ובו תיאור של ילד הנכנס לבית הקפה ומנסה למכור לה את מרכולתו תוך כדי שהוא משתמש בכל ארסנל הפיתויים והמניפולציות המכוונים לעורר אשמה, בניגוד לילד הרך בחלום, המסתפק במועט שבמועט. הילד של שארית היום מוותר על המרחב הילדי, ונדמה כאילו השתלט עליו עולם המבוגרים אחוזי הדיבוק. היחס בין החלום – המבקש לאמץ, להזין, לתקן – לבין הווידוי החושף את המציאות המקולקלת, המשובשת – מעניין כשלעצמו: אפשר לחשוב על הילד המציאותי כמייצג את כל מה ששיבש העוני, ועל הילד הנחלם כמייצג את כל מה שהעוני מפנה לו מקום. הם אוחזים יחד בתמונת העוני השלמה, תמונה משולבת של שיבוש ותיקון, של שמיטה ואימוץ אל הלב, תמונה הפורשת מרקם מעובה של מה שהיתמות גוזלת לבלי שוב אך גם של מה שהיתמות פותחת לו פתח.
שורק מצטטת בהמשך מכתבי רד"ק: "כן דרך הנוהים, לכפול דבריהם" (עמ' 40), וכותבת בהמשכו של הציטוט – "אינני יודעת איך להוליך אבלות על ילדים שפגשתי ברחוב, איך לכפול להם מילים, איך לרחוב לכך מרחב" (עמ' 40). אך האבלות שהיא מכוונת אליה נידונה לכפילות ומפעילה כזו מעצם מהותה, גם אם היא אינה יודעת איך לכפול אותה במילים. היא נידונה לכלול את הילד חסר הישע שהלב נפתח אליו ואת הילד הפתייני, הערמומי, שהלב מגיף את שעריו מולו – כפילות שמוצגת בחלום ובסיפור הווידוי דרך שני ילדים שונים אך למעשה היא מגלמת ילד אחד, או ילדות אחת. האם אפשר לחשוב גם על היחס שמעוררת הילדות הזו אצל הכותבת כעל יחס כפול? האם מצד אחד היא מעוררת את הרצון לאמצה אימוץ מוחלט אל הלב באמצעות מעשה הכתיבה, ומצד שני היא מעוררת את הדחף לעשות בה מעשה של הזרה – להרחיקה – להגבילה – דווקא באמצעות מעשה הכתיבה?
ברגע מסוים בספר מצוטטת פסיכולוגית המלמדת את המחברת שיש אפיונים מסוימים לילדים של פושטי רגל, ובעקבותיה תשובת המחברת: "איננו קהילה, הילדים של פושטי הרגל. אנחנו סתם פזורים כמו רסיסי מטאורים אחרי מפץ" (עמ' 43). גם כאן יש כפילות: ההשתייכות לקהילה עשויה להרגיע, למקם, לשייך, אפילו לאפשר צבירה של כוח (ואין גדול מכוחם של קורבנות). אבל היא גם נוטלת מפשיטת הרגל את מאפייניה הייחודיים, את מה שחורג בה מכל כלל. ואילו מה שהספר הזה מחולל, דרך ההצבה של התמונות זו לצד זו ללא ניסיון לאינטגרציה, ללא התגלות או התגלמות של "ראש חץ" ספרותי שבדיעבד הוליך את הכול – הוא הפוך. הוא פורם אפילו את ההשתייכות לקהילת הלא שייכים. הוא מבקש לא רק לשרטט אלא גם לגלם באמצעות הטקסט את פשיטת הרגל של כל צורות ההשתייכות והשיוך.
זה בא לידי ביטוי בעיניי יותר מכל באופן שהספר הזה פורק בו את הפרשנות הפסיכולוגית/פסיכואנליטית מכליה ביחס לחלומות ומציע במקומה צורת התייצבות אחרת, שאינה מבקשת סיבות או פותרת חידות אלא מקיפה את סיפור החלום בסיפור. זהו מבנה המגלם בצורתו את תוכנו: ממש כשם שהעוני פושט את המבט הבורגני מכליו, מסרב אפילו לאלה המעניקים לו ערך או ייחוד – כך הצימוד של סיפורי החלום וסיפורי הווידוי פושט את הפרשנות הפסיכואנליטית מכליה, שאפשר לראות גם בהם את אחד הגילומים של השפה הבורגנית השבעה, ומציע להם אלטרנטיבה מרתקת: הווידוי מלווה את סיפור החלום. הוא איננו מפרש אותו, איננו מנכס אותו, איננו חושף, כמנהג הפרשנות הפסיכואנליטית, את האמת או השקר שמאחוריו. אפשר לומר שהוא מציע לחלום את ידו של חלום ער שיתהלך לצידו, ובמובן זה מעמיד לצד סצנת פשיטת הרגל, או פשיטת היד, סצנה נוגדנית של הושטת יד. הושטת היד הזו, ואופן ההתייצבות הספרותית, ולא פחות מכך האנושית שהיא מציעה ומגלמת, הם אולי השיעור הגדול של הספר הזה.