עד לפני שלוש שנים לא אכלתי סביח. טעיתי לחשוב שמדובר במאכל כזב, בגניבת דעת ארוזה בסיפורי בדים. סגירת פינה מנומנמת בשבת בצהריים ולא מנת רחוב מכוננת. מי שסימל עבורי יותר מכול את יריד ההבלים היא הבבואה התקשורתית של ה"סביח של עובד" בגבעתיים. שורות־שורות מתגודדים המוני ממתינים מול דוכנו של עובד, שמטרחן להנאתם המזוכסטית של חסידיו את הרכבת המנה בחידודים משומשים מעולם הכדורגל ("מה המערך, כמה בדרבי") ובהסבות לשון מאולצות ("לחצל", "לחמס" וכו'). למול הכוכב של מחוז גוש דן ניצב המוסד הירושלמי הסביחיה, שמנהל ומתפעל בשקט פילהרמוני יגאל – כמו ריטה, כמו מדונה, נשמט שם המשפחה. אין צורך, להפך.
מרצפות האספלט מסדרות מעצמן את התור המתפרס לסביחיה – מוסד בן יותר מ־20 שנה. בוטק'ה, פס פרודוקטים סדור. חציל מטוגן תדיר ופיתות שנשלפות מצידנית ייעודית כשהן חמות ותפוחות. שיטת הפעולה היא כזו: חומוס־חריף עמבה חצילים־בצל־בצל ירוק־חומוס־חריף־עמבה־טחינה סלט־ביצה נפרסת וחוזר חלילה – עד הרכבת הפיתה, שנמסרת לעמוד התורן בראש התור. היכולת לברוא את אותו רצף שכבות מתמטי הוא סוד נפלאותיו של מנת הסביח שמרכיב יגאל. התנועות מדודות. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אין סטיות, אין קפיצות השראה. אך כאן טמון לוז המעשה. לא ממציאים את הגלגל אלא מסובבים אותו בדייקנות, יום אחרי יום, שעה אחר שעה. לא מוסיפים ולא גורעים. עובדים. דיבורו של יגאל חסכני אך נעים וחיוכו מקרין שלווה. אלו מנוגדים למנה, שהוא יוצק, שהיא עשירה ומתפקעת מטעם ומעסיס. המיקום של הדוכן הוא בטבורה הדועך של מרכז העיר, שממה קולינרית מקררת לב. דווקא על רקע השממה נבלט עוד יותר האור המוקרן מהדוכן המינימלי. מנה אחת ורק במזומן, אין יוצא אין מחליף. יגאל תמיד שם.
תנועתו של הבית: לחזור שוב ושוב אל ריחה הקבוע של עמבה חמצמצה שלא מניחה גם ימים אחר כך. תמיד יש מישהו בבית תמיד יש מישהו בבית תמיד יש מישהו בבית. יגאל? יגאל? יגאל? תמיד יש מישהו בבית תמיד יש מישהו בבית. יגאל? יגאל? בזיק מבזיקה הארה. הבית, שעות קבועות, וקול אפרת מטרטר בראש, יש מישהו בבית יש מישהו בבית, יגאל? יגאל? יגאל? יש מישהו בבית. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, נוסחו הקבוע של מהלך ההרכבה הוא טרקלינו התודעתי של מופע הדאדא הרפטטיבי, מונח מול העין שמהופנטת מהפלא, כמו ריחוף אוויר במדורה. יש מישהו בבית יש מישהו בבית. יגאל? יגאל? יגאל?
הפה הפיזי הוא גילומו של מופע מישורי נוסף, הבולע את הפיתה התפורה התפוחה. לא השתקפותו המטפורית, אלא הפה ממש, הפיזי, שרוקו עוטף את סך המרכיבים יחד, זהו הפה הפיזי. זו לא אכילה של בית במובן הנוסטלגי או הפמיליארי, אין סבתות ואין פתיליות, מוותרים על המהלך הרוחבי שמביא אל הפה מאכלים שונים ומגוונים. מיקוד עניו ובוטח בבסיס, בתנועות החוזרות. ביקורת אינה שהייה מכרבלת בטקסט, אלא התעכבות יצרית בתוכו. ההבנה שתמיד יש מישהו בבית, לא שומר סף חמור או מתנמנם, אלא מאהב מעורב.
ולאן תוליך התודעה את ההוזה בנבכיה, שכבות־שכבות של עוד מאותו הדבר, סדרות, כיסים כיסים: חומוס־חריף עמבה־חצילים־בצל־בצל ירוק־חומוס־חריף־עמבה־טחינה סלט־ביצה נפרסת. עוד קורקינט עובר, עוד שברי שיחת פקידים, נושאי שומה, ובית משפט ואישורים שלא באים, שלא הולכים. לא תמיד נוחה ההמתנה. וביקורת אמת היא דבר לצפות לו בהמתנה דרוכה. לקחת. נעטפת בשתיים שקיות, נייר סופג צמוד נצמד, מתערבב עם צהוב ואפרפר של עמבה ושל טחינה, נקשר היטב, שלא ידלפו מפלי המנגו והסומסום, אכול תאכל בפה הפיזי, הפה הפיזי. הביקורת היא ראשית כל הפה, לעיסת הטקסט, ריחו המפעיל את בינת הבטן שאינה זקוקה עוד לכובד תיאוריה עייפה.
יוחזרו כל ממריאי העוף אל קרקעית אספלט סדוקה, ליד מכסה ביוב עגול, ריחות סרוחים למחצה, רעש מערבל בטון, צריך לחזור לעבודה. נותרת התחושה, נעימה וחמימה כבדות הבטן המלאה. צריך לחזור לעבודה. לא בכל ביקור של חול על מרצפות סדוקות מתבארת תודעה, יש לסלק ערפל סמיך ומערפל שנמזג על ניסיון המחשבה, שלא יהיה מוכני, לא פתרון תבנית מן הבינה. אך הפעם באה תובנה היורדת מצינור עליון על שפת המדרכה.
מה יטפלו הרים גבוהים על בצל לבן וחמוצים קנויים, בראוי מכל העולמות. יעמדו המבקר, הטקסט והמחבר שנוצקו יחידיו עליונים ותחתונים, מופע חוזר של וטרנים יציבים. ומה יומרו הממתינים, יוכל לחמוק מהם שיתוף הפעולה בין ידיים בטוחות שמתקינות כל יום מאות מנות לבין הפה הפיזי המתמלא להתפקע, הרוצה ללעוס מילים של יום וחול חזור ושוב. מסביב ירעיד טרטור מחפור, ולא תופסק התנועה, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש. שאון של עיר שיציאה מדעתה ראוי הוא לפיסת שפיות קבועה. תמיד יש מישהו בבית תמיד! יגאל קורא על במה שהוגבהה יש מישהו בבית?