גליון

איך לספר סיפור

הסיפור ההומוריסטי כפיתוח אמריקני — ההבדלים בינו לבין הסיפור הקומי והשנון

את הסיפור ההומוריסטי אפשר לטוות לאורך רב, וכן ניתן לתעות במסלוליו כה וכה, כל כמה שרוצים, מבלי להגיע למקום מוגדר; כל אחד יכול לעשות את זה. אומנות מסירת הסיפור ההומוריסטי – ועליכם להבין, כוונתי היא לסיפור שבעל פה ולא בדפוס – הומצאה באמריקה, ונשארה בביתה.

מאנגלית: יהונתן  דיין

איני טוען שביכולתי לספר סיפור כפי שראוי לספרו. אני רק אומר שידוע לי איך ראוי לספר סיפור, מאשר שביליתי שנים ארוכות, מדי יום ביומו, בחברתם של מספרי סיפורים מומחים לעילא.

יש כל מיני סוגים של סיפורים, אבל רק אחד קשה באמת – הסיפור ההומוריסטי. אקדיש את עיקר דברי לסוג זה. הסיפור ההומוריסטי הוא אמריקני, הסיפור הקומי אנגלי, והסיפור השנון צרפתי. הסיפור ההומוריסטי תלוי במבע המספר כדי לפעול את פעולתו; הסיפור הקומי והשנון בנושא הסיפור.

את הסיפור ההומוריסטי אפשר לטוות לאורך רב, וכן ניתן לתעות במסלוליו כה וכה, כל כמה שרוצים, מבלי להגיע למקום מוגדר; כל אחד יכול לעשות את זה. אומנות מסירת הסיפור ההומוריסטי – ועליכם להבין, כוונתי היא לסיפור שבעל פה ולא בדפוס – הומצאה באמריקה, ונשארה בביתה.

הסיפור ההומוריסטי מסופר בכובד ראש; המספר עושה כמיטב יכולתו להסתיר כל חשד קלוש לעובדה שהוא עצמו מודע ולו במעורפל לכך שקיים שמץ צחוק בסיפורו; ואילו מספר הסיפור הקומי מודיע מראש שמדובר באחד הדברים המצחיקים ששמע אי פעם, או אז הוא יפנה לספר את הדבר, מדושן עונג, ויהיה הראשון לצחוק בתום סיפורו. ואם יזכה להצלחה הרי ישמח מאוד ולעונג רב יהיה לו לחזור על “הפואנטה״ של הסיפור, תוך שמבטו הקודח חג על פני מאזיניו, אחת אחת, מקושש תשואות, וחוזר חלילה. מחזה עלוב למראה.

מובן שלעיתים קרובות הסיפור ההומוריסטי המתגלגל ומתפרק עשוי להסתיים בפואנטה, עוקץ, היפוך או איך שתרצו לכנות זאת. ומכיוון שכך על המאזין להיות קשוב, כי במקרים רבים המספר יסיט את תשומת הלב מהפואנטה כשיציין אותה כבדרך אגב, כאילו שומט דבר־מה בשוויון נפש שתוכנן בקפידה, ומתוך העמדת פנים שאינו מודע לכך שזאת היא הפואנטה.

ארטמוס וארד השתמש בתחבולה הזאת הרבה מאוד; ובתום העיכוב הקל שנדרש למאזיניו כדי לקלוט את הבדיחה, נהג לשאת אליהם עיניים תמימות ומופתעות, תוהות כביכול על הסיבה להתעוררות צחוקם. דן שטצ׳ל עשה את זה עוד לפניו, ניי, ריילי ואחרים עושים את זה היום[i].

לעומתם, מספר הסיפור הקומי אינו מבליע את הפואנטה, אלא צווח אותה באוזניך – בכל פעם שהוא חוזר עליה. וכשהוא מפרסם אותה בדפוס, באנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה, הוא מסמן אותה באותיות נטויות, מצליף בסופה שורת סימני קריאה, ולפעמים אף מבאר אותה במאמר מוסגר. כל זה מדכא מאוד, ועשוי להוביל אדם למשוך את ידו מהלצות ולפנות לניהול אורח חיים בריא יותר.

(1897)

[i] [i] ארטמוס וארד הוא שם העט של צ'ארלס פאראר בראון, סופר הומוריסטי אמריקני פופולרי שהשפיע רבות על טוויין; דן שטצ'ל היה בדרן אמריקני מוקדם שהופיע על במות סאן פרנסיסקו, ולפי המסופר עליו היה כנראה אחד מאמני הסטנד-אפ הראשונים אי פעם. זה אפוא הסגנון שטוויין מנסה לאפיין כיצירת הומור אמריקנית מקורית; אדגר וילסון "ביל" ניי היה פובליציסט וכותב הומוריסטי אמריקני, שעל ההומור האמריקני כתב כך: "זה הומור שמתגבש מרעב וצער ודמעות. ואין למצוא אותו בשום מקום מלבד אמריקה. הוא אינו בא בחשבון באנגליה, כי האנגלי אינו יכול לצחוק על עצמו. הוא אינו יכול לצחוק על חבית קמח ריקה. אבל אנחנו יכולים: במיוחד אם נוכל להמיר את הבדיחה בחבית קמח מלאה. לעולם לא נהיה אומה של סנובים כל עוד נוכל לצחוק על עצמנו."; ג'ימס ויטקומב ריילי היה שותפו לכתיבה של ניי, ומשורר וסופר פורה בזכות עצמו. שירו הנודע ביותר הוא "אנני היתומה הקטנה", שהיה המקור לדמות הקומיקס, הקולנוע והמחזמר בשם זה. (י.ד.)

את הסיפור ההומוריסטי אפשר לטוות לאורך רב, וכן ניתן לתעות במסלוליו כה וכה, כל כמה שרוצים, מבלי להגיע למקום מוגדר; כל אחד יכול לעשות את זה. אומנות מסירת הסיפור ההומוריסטי – ועליכם להבין, כוונתי היא לסיפור שבעל פה ולא בדפוס – הומצאה באמריקה, ונשארה בביתה.

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה