איך לספר סיפור

מאנגלית: יהונתן  דיין

איני טוען שביכולתי לספר סיפור כפי שראוי לספרו. אני רק אומר שידוע לי איך ראוי לספר סיפור, מאשר שביליתי שנים ארוכות, מדי יום ביומו, בחברתם של מספרי סיפורים מומחים לעילא.

יש כל מיני סוגים של סיפורים, אבל רק אחד קשה באמת – הסיפור ההומוריסטי. אקדיש את עיקר דברי לסוג זה. הסיפור ההומוריסטי הוא אמריקני, הסיפור הקומי אנגלי, והסיפור השנון צרפתי. הסיפור ההומוריסטי תלוי במבע המספר כדי לפעול את פעולתו; הסיפור הקומי והשנון בנושא הסיפור.

את הסיפור ההומוריסטי אפשר לטוות לאורך רב, וכן ניתן לתעות במסלוליו כה וכה, כל כמה שרוצים, מבלי להגיע למקום מוגדר; כל אחד יכול לעשות את זה. אומנות מסירת הסיפור ההומוריסטי – ועליכם להבין, כוונתי היא לסיפור שבעל פה ולא בדפוס – הומצאה באמריקה, ונשארה בביתה.

הסיפור ההומוריסטי מסופר בכובד ראש; המספר עושה כמיטב יכולתו להסתיר כל חשד קלוש לעובדה שהוא עצמו מודע ולו במעורפל לכך שקיים שמץ צחוק בסיפורו; ואילו מספר הסיפור הקומי מודיע מראש שמדובר באחד הדברים המצחיקים ששמע אי פעם, או אז הוא יפנה לספר את הדבר, מדושן עונג, ויהיה הראשון לצחוק בתום סיפורו. ואם יזכה להצלחה הרי ישמח מאוד ולעונג רב יהיה לו לחזור על “הפואנטה״ של הסיפור, תוך שמבטו הקודח חג על פני מאזיניו, אחת אחת, מקושש תשואות, וחוזר חלילה. מחזה עלוב למראה.

מובן שלעיתים קרובות הסיפור ההומוריסטי המתגלגל ומתפרק עשוי להסתיים בפואנטה, עוקץ, היפוך או איך שתרצו לכנות זאת. ומכיוון שכך על המאזין להיות קשוב, כי במקרים רבים המספר יסיט את תשומת הלב מהפואנטה כשיציין אותה כבדרך אגב, כאילו שומט דבר־מה בשוויון נפש שתוכנן בקפידה, ומתוך העמדת פנים שאינו מודע לכך שזאת היא הפואנטה.

ארטמוס וארד השתמש בתחבולה הזאת הרבה מאוד; ובתום העיכוב הקל שנדרש למאזיניו כדי לקלוט את הבדיחה, נהג לשאת אליהם עיניים תמימות ומופתעות, תוהות כביכול על הסיבה להתעוררות צחוקם. דן שטצ׳ל עשה את זה עוד לפניו, ניי, ריילי ואחרים עושים את זה היום[i].

לעומתם, מספר הסיפור הקומי אינו מבליע את הפואנטה, אלא צווח אותה באוזניך – בכל פעם שהוא חוזר עליה. וכשהוא מפרסם אותה בדפוס, באנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה, הוא מסמן אותה באותיות נטויות, מצליף בסופה שורת סימני קריאה, ולפעמים אף מבאר אותה במאמר מוסגר. כל זה מדכא מאוד, ועשוי להוביל אדם למשוך את ידו מהלצות ולפנות לניהול אורח חיים בריא יותר.

(1897)

[i] [i] ארטמוס וארד הוא שם העט של צ'ארלס פאראר בראון, סופר הומוריסטי אמריקני פופולרי שהשפיע רבות על טוויין; דן שטצ'ל היה בדרן אמריקני מוקדם שהופיע על במות סאן פרנסיסקו, ולפי המסופר עליו היה כנראה אחד מאמני הסטנד-אפ הראשונים אי פעם. זה אפוא הסגנון שטוויין מנסה לאפיין כיצירת הומור אמריקנית מקורית; אדגר וילסון "ביל" ניי היה פובליציסט וכותב הומוריסטי אמריקני, שעל ההומור האמריקני כתב כך: "זה הומור שמתגבש מרעב וצער ודמעות. ואין למצוא אותו בשום מקום מלבד אמריקה. הוא אינו בא בחשבון באנגליה, כי האנגלי אינו יכול לצחוק על עצמו. הוא אינו יכול לצחוק על חבית קמח ריקה. אבל אנחנו יכולים: במיוחד אם נוכל להמיר את הבדיחה בחבית קמח מלאה. לעולם לא נהיה אומה של סנובים כל עוד נוכל לצחוק על עצמנו."; ג'ימס ויטקומב ריילי היה שותפו לכתיבה של ניי, ומשורר וסופר פורה בזכות עצמו. שירו הנודע ביותר הוא "אנני היתומה הקטנה", שהיה המקור לדמות הקומיקס, הקולנוע והמחזמר בשם זה. (י.ד.)