גליון

הסבון בכה מאוד

לואי־פרדינן סלין | זמלווייס – האיש שזעק אמת | מצרפתית: רמה איילון | הקיבוץ המאוחד –ספרית פועלים, 2021 | 96 עמודים

מאת:

דמויות הרופאים, הן "הטובות" הן "הרעות", נותרות פלקטיות ולא מפותחות. גם לנשים היולדות, אלו שסבלו מהמגפה הלכה למעשה, לא ניתנים שמות ופנים, וזו בהחלט נקודת חולשה אם נשפוט את החיבור כטקסט ספרותי גרידא.

"לצורה אין חשיבות, התוכן הוא שמשנה" (עמ' 5) מצהיר לואי־פרדינן סלין בהקדמה לחיבורו זמלוויס: האיש שזעק אמת. אך למרבה הפלא (או דווקא לא), סלין מבצע מהלך סותר מייד לאחר מכן. בניגוד להכרזה ההתחלתית, סיפור המעשה שלפנינו הוא תחבולני וצורני במהותו. זוהי עבודה שהוגשה לצורך קבלת דוקטורט ברפואה שמתחזה למסה בהיסטוריה של הרעיונות, ומתגלה במהרה כנובלה ביוגרפית מבריקה וחדשנית.

מדובר ביצירת הביכורים של סלין, שהוגשה כאמור בסיום לימודיו בשנת 1924; היא עמדה למבחן בידי חבר שופטים מלומד שבחן אותה והחליט – למרות היותה חריגה מאוד הן מבחינת סגנונה והן מבחינת תוכנה – לקבלה כתזה אקדמית־רפואית לכל דבר. פרח הרפואה הצעיר יחסית (סלין היה בן 30 כשהוסמך כרופא) מתריס כנגד הממסד הרפואי והספרותי גם יחד, ובוחר להיכנס דווקא כך באוהלה של כתיבה, לבוש בחלוק מנתחים וחמוש בעט סופרים גדולים. הספר תורגם לעברית חיה וצוהלת בידי רמה איילון, ורואה אור כשבעולם עדיין משתוללת מגפה שאחת הדרכים המוצעות כדי להילחם בה היא, כידוע, לשטוף ידיים בדקדקנות בכל הזדמנות.

רבים מחשיבים את סלין לאחד מחשובי הסופרים במאה העשרים, והריאליזם הנוקב שלו מהווה אבן דרך בספרות האירופאית. הוא שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה ונפצע בקרבות. לאחר המלחמה פיתח תפיסת עולם אנטי־מלחמתית לצד נטיות מובהקות לקומוניזם. במקביל לפרסום ספריו – בהם הרומן הנודע מסע אל קצה הלילה, ספרו היחיד שתורגם במלואו לעברית [בידי אילנה המרמן] ויצא בעם עובד ב־1994 – סלין עבד כל העת גם כרופא שהציע את שירותיו ללא תשלום בשירות הציבורי. כמה שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חל אצלו מהפך אידאולוגי משמעותי והוא החליף את הטוטליות ההומניסטית בפשיזם אנטישמי חמור. סלין פירסם כתבי פלסטר אנטי־יהודיים, ובמהלך מלחמת העולם השנייה תמך פומבית במשטר וישי בצרפת ששיתף פעולה עם הנאצים. הסיבות למהפך האידיאולוגי לא לגמרי ידועות עד יום. באחרית הדבר מאירת העיניים שכתבה רמה איילון, עולה הסברה כי סלין התאכזב עמוקות מסטלין לאחר שביקר בברית המועצות, ואכזבתו המרה היא שגרמה למהפך.

במרכז העלילה ניצב איגנץ פיליפ זמלווייס כגיבור יחיד – רופא הונגרי חם מזג וחד הבחנה. זמלווייס מגיע לווינה השוקקת של המחצית הראשונה של המאה ה־19, בירתה הגאה של האימפריה האוסטרו־הונגרית, כדי ללמוד משפטים בדחיפתו הנמרצת של אביו החנווני. אך עד מהרה הוא משתעמם מהנבירה בפסקי דין, ומחליט להתחיל ולנבור במשהו חי יותר, גוף האדם. להחלטה זו יהיו משמעויות הרות גורל הן מבחינת זמלווייס עצמו והן מבחינת עולם הרפואה. באותם ימים משתוללת באירופה מגפה שזכתה לכינוי "קדחת הלידה", משום שנהגה לתקוף בעיקר נשים לאחר לידה: היא גבתה בחלק מבתי החולים את חייהן של כשליש מהיולדות, והשאירה תינוקות רבים יתומים מאם. הגילוי המרכזי של זמלווייס היה גאוני בפשטותו: הוא הציע לחייב רופאים לחטא את ידיהם לפני שייגשו ליילד נשים כורעות ללדת. אלא שההצעה הפשוטה הזו הייתה רחוקה מלהתקבל. זמלווייס נרדף והוקע, ומחקריו זכו לזלזול ובוז מהממסד הרפואי של זמנו.

נקודת המבט של סלין המספר היא של הזדהות כמעט מוחלטת עם גיבורו; חוויית הקריאה יוצרת את הרושם שהסופר חש רדוף כמעט כמו גיבורו ההונגרי. צמד הרופאים האידאליסטים קשורים בקשר סימביוטי, שניהם חשים צודקים ובלתי מובנים אל מול העולם והממסד. סימן הקריאה, אותו חשוד מיידי שמבקשים מאיתנו להפחית את השימוש בו עד כמה שניתן, מופיע בפתח הדבר לספר כמעט אחרי כל מילה: "אין לו מושג מה הם עתידים לעולל לו! זה באמת יוצא מגדר הרגיל!" "הוא בהחלט יצטרך לעמוד על המשמר!" (עמ' 5) סלין, אם כן, כמו מבקש לצעוק את הצדק כבר בתחילה, ולסמן את הכיוון אליו ילך החיבור ולאן יצעד גיבורו. סימני הקריאה והקביעות המוחלטות נוכחות מאוד במהלך הטקסט, ומשוות לו ממדים שנעים בין הטראגי לגרוטסקי. ובהקשר הזה, מה שהופך את החיבור האקדמי־לכאורה לטקסט ספרותי משוכלל הוא השילוב המוצלח בין פואטיקה רווית אירוניה, מתובלת במנות גדושות של פאתוס עם נגיעות רומנטיות. כך לדוגמה מתוארים יחסיו של זלמווייס עם חבריו לספסל הלימודים: "בהיותו חם מזג ורגיש עד שורשי שערותיו להקנטות מצד חבריו לספסל הלימודים על מבטאו ההונגרי הכבד, הוא האמין שהוא קורבן לרדיפה" (עמ' 28). זמלווייס של סלין משוכנע שעמיתיו לא רק לועגים לו, אלא קשרו קשר כדי להביאו להתמוטטות נפשית. סלין קרוב מאוד אצל גיבורו, ובאותה עת מצליח גם להטעין את מזגו של זמלווייס במידות לא מבוטלות של פרנויה; אותה פרנויה שתצליח לאחוז ברופא פורץ הדרך – כמו גם בעדת מתנגדיו – לאורך השתלשלות העניינים.

דמויות הרופאים, הן "הטובות" הן "הרעות", נותרות פלקטיות ולא מפותחות. גם לנשים היולדות, אלו שסבלו מהמגפה הלכה למעשה, לא ניתנים שמות ופנים, וזו בהחלט נקודת חולשה אם נשפוט את החיבור כטקסט ספרותי גרידא. אך מכיוון שסלין בוחר, ולדעתי במודע, לנוע על הקו שבין המסאי לפרוזאי – אין ההתעכבות על דמויות המשנה נחוצה לו. לזמלווייס יש ארכי־נמסיס בדמות ד"ר קליין, אחד הרופאים הבכירים במחלקת היולדות בבית החולים בווינה, שעומד בראש מתנגדיו וגורם להרחקתו ונידויו מהקהילה הרפואית. אל מולו ניצב מגינו ופטרונו המקצועי הד"ר סקודה. הוא שם ליבו לעילוי ההונגרי למן תחילת לימודיו, ודוחף אותו להמשיך בכיוון שבו בחר על מנת למגר את המגפה הזיהומית. עם זאת, גם הוא הולך ונרתע מצדקתו הבוערת והשוצפת של תלמידו: "סקודה עדיין אהב אותו … אפשר לאהוב את חום האש, אבל אף אחד לא רוצה להיכוות ממנה. זמלווייס היה האש" (עמ' 33).

מהלך ספרותי מרתק שסלין מבצע ושמייצר את התחושה ששאיפותיו בחיבור האקדמי הן הרבה יותר אומנותיות מאשר מדעיות הוא התעכבות על פרטים קטנים, לא משמעותיים כביכול, כמו תיאור הבית שבו נולד זמלווייס בבודפשט: "בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש? […] ליד הדנובה […] נחפש את הבית. הוא לא קיים עוד. שום שריד לא נשאר ממנו…" (עמ' 17). או המקום שמוקדש ביצירה להיסחפותו של זלמנווייס אחר "אביב העמים" ששוטף את אירופה ב־1848: "זלמנווייס לא ניסה לבודד את עצמו. כמו כולם גם הוא נשבה בקסם המאורעות. […] הפטריוטים ביקשו התלהבות וזו היתה לו בשפע" (עמ' 64). הארת הפינות הלא "מקצועיות" באופיו של הגיבור מרימה את הטקסט, והופכת את תיאור מהלך העניינים ההיסטורי והרפואי למרתק אף יותר. ככל שזמלווייס הולך ומשתבלל בצדקתו, כך הולכת וגוברת השנאה המשולבת בתימהון אליו: "גל של עוינות החל להתנחשל סביבו שמו. הלשון שנקטו בה לתיאור התנהגותו לא הסתירה עוד את השנאה הרבה שכבר עורר" (עמ' 46).

כמו גיבורו שסיים את חייו באופן טראגי (למרבה האירוניה זמלווייס מת מזיהום), גם סלין – הסופר הגדול והרופא ההומניסט שכתב את מסע אל קצה הלילה האנטי־מלחמתי וטיפל בחינם במעוטי יכולת בפרוורי פריז – מצא את עצמו מנודה ומוקצה. ההומניזם של סלין כפי שהוא מוצג מתיאור דמותו של זלמנווייס שובר לב במיוחד, כשאגב הקריאה מתגנבת התובנה שנופת הצופים הנ"ל יהפוך במרוצת השנים, הזוועות והמלחמות, לאחד מגדולי הפשיסטים ותומכי הנאצים שהולידה ספרות המערב.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

דמויות הרופאים, הן "הטובות" הן "הרעות", נותרות פלקטיות ולא מפותחות. גם לנשים היולדות, אלו שסבלו מהמגפה הלכה למעשה, לא ניתנים שמות ופנים, וזו בהחלט נקודת חולשה אם נשפוט את החיבור כטקסט ספרותי גרידא.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה