המעשייה החמימה והמתוקה על אודות החֲמִימְתּוּקִים

קלוד סטיינר

הָיֹה היו פעם, בימים רחוקים מאוד, אנשים שחיו את חייהם באושר ובשמחה. לשניים מהם קראו טימותי ומרגריט והיו להם שני ילדים: שרלוט וולנטַן. הם היו מאושרים מאוד והיו להם חברים רבים.

על מנת להבין עד כמה הם היו מאושרים צריך להבין כיצד נראו החיים באותם הימים. בימים ההם, כל ילד קיבל ביום היוולדו שקיק מלא בחֲמִימְתּוּקִים. אינני יכול לספר לכם כמה חמימתוקים היו בשקיק כי אי אפשר היה לספור אותם בשום אופן. היו שם אין־ספור חמימתוקים. בכל פעם שמישהו הכניס את היד לשקיק הוא מיד מצא שם חֲמִימְתּוּק.

כולם אהבו את החמימתוקים. כל מי שנגע בהם מיד הרגיש תחושה חמימה ומתוקה מתפשטת בגופו. ילדים או מבוגרים שלא קיבלו חמימתוקים באופן קבוע חטפו בסופו של דבר כאב גב והצטמקו, ולעיתים מצבם הדרדר עד כדי כך שמתו.

בימים ההם היה קל ופשוט להשיג לעצמך חֲמִימְתּוּק. אם למישהו או למישהי התחשק פתאום חמימתוק הם היו פשוט ניגשים ואומרים: "אני רוצה חמימתוק!". ואז היית מכניס את ידך לשקיק ושולף ממנו חמימתוק קטן, בגודל כף ידה של ילדה.

חמימתוק שנחשף לאור השמש היה מתחיל מיד לחייך ולפרוח, עוד ועוד, עד שהפך לחמימתוק גדול ורך. ואז היית מניח אותו על הכתף, על הראש או על הברכיים והוא היה מתרפק ומתכרבל בחיקך ומפיץ תחושה נעימה בכל הגוף.

אנשים החליפו ביניהם חמימתוקים כל הזמן. ומכיוון שהם ניתנו לגמרי בחינם, יכולת לקבל כמה חמימתוקים שרק רצית. כך שכמעט כולם חיו באושר והסתובבו בתחושה של חמימות ומתיקות. אני אומר כמעט כולם משום שהייתה מישהי אחת שלא הייתה מרוצה כלל וכלל מחילופי החמימתוקים. זאת הייתה המכשפה האיומה בָּלַזְבוּבה. למען האמת, היא ממש רתחה מזעם. כולם היו מאושרים כל כך שאף אחד לא קנה יותר את השיקויים והתמיסות שלה. היא החליטה לשים סוף לסיפור ורקמה מזימה מרושעת מאוד.

בוקר אחד, בלזבובה ניגשה לטימותי ולחשה באוזנו בשעה שהוא צפה במרגריט ושרלוט משחקות בהנאה. היא אמרה לו: "אתה רואה את כל החמימתוקים שמרגריט נותנת לשרלוט? תדע לך, אם היא תמשיך כך, לא יישאר לה אף חמימתוק בשבילך!". טימותי התפלא: "את מתכוונת לומר שלא יהיו לנו חמימתוקים בכל רגע שנרצה?"

"בהחלט", ענתה בלזבובה. "וכשהם ייגמרו, לא יהיו עוד לעולם".

היא צחקקה והסתלקה משם על גבי המטאטא שלה.

טימותי התייחס לאמירה הזאת ברצינות רבה, והחל מאותו הרגע בכל פעם שמרגריט העניקה חמימתוק למישהו אחר הוא חשש שזה עשוי להיות החמימתוק האחרון. מה אם המכשפה צדקה? הוא אהב מאוד את החמימתוקים של מרגריט והמחשבה שהם עלולים להיגמר הדאיגה אותו מאוד, ואפילו עוררה בו כעס. הוא התחיל להשגיח עליה ולשמור שהיא לא תחלק לילדים או לאחרים יותר מדי חמימתוקים ותבזבז אותם. ואז הוא התחיל לקטר בכל פעם שהיא חילקה חמימתוק למישהו מלבדו.

מכיוון שמרגריט אהבה את טימותי היא הפסיקה להציע חמימתוקים לאחרים ושמרה את כולם עבורו בלבד. הילדים הבחינו בהתנהגות הזאת וחשבו לעצמם שזה לא יפה לסרב למישהו שמבקש ממך חמימתוק. אבל אז גם הם התחילו לשמור על החמימתוקים שלהם. הם הסתכלו על ההורים שלהם בתשומת לב וכשהרגישו שהם מחלקים יותר מדי חמימתוקים הם התחילו לייבב ולהתלונן. הם חששו שההורים שלהם יבזבזו את כל החמימתוקים.

החיים השתנו מאוד. התוכנית המרושעת של המכשפה עבדה! למרות שהם עדיין מצאו חמימתוק בכל פעם שהכניסו יד לשקיק הם עשו זאת פחות ופחות וקמצנותם גברה בכל יום.

עד מהרה כולם הבחינו בחסרונם של החמימתוקים והתחושה נעשתה פחות חמימה ופחות מתוקה. האנשים הפסיקו לחייך ולהיות אדיבים זה לזה, חלקם התחילו להצטמק וחלקם אפילו מתו כתוצאה ממחסור בחמימתוקים.

הם קנו יותר ויותר תמיסות ושיקויים מהמכשפה. הם ידעו שזה לא מועיל להם אבל הם לא מצאו שום דבר אחר שיוכל לעזור! המצב הלך והחמיר.

אבל בלזבובה לא רצתה שאנשים ימותו. אם כולם ימותו הם לא יוכלו לקנות ממנה שיקויים! לכן היא רקמה מזימה חדשה. היא חילקה לכולם שקיק שדמה מאוד לשקיק של החמימתוקים, אבל בניגוד אליו השקיק הזה היה קר. בלזבובה שמה בשקיקים הללו קַרחַדִּים. הקרחדים לא הפיצו חום ומתיקות אלא קור ועוקצנות.

אבל זה היה יותר טוב מכלום. אנשים הפסיקו להתכווץ. החל מאותו הרגע, כשמישהו אמר: "אני רוצה חמימתוק", אלו שחששו לבזבז את החמימתוקים שלהם ענו: "אני לא יכול לתת לך חמימתוק אבל אולי אתה רוצה קַרחַד?" לפעמים שני אנשים היו נפגשים מתוך רצון לתת זה לזה חמימתוק אבל אז אחד מהם היה משנה את דעתו ולפתע הם היו מוצאים את עצמם נותנים זה לזה קרחדים. האנשים כבר כמעט ולא מתו אבל היה להם קר והם היו אומללים ותוקפנים.

החיים נעשו קשים עוד יותר: החמימתוקים שקודם לכן היו זמינים כמו אוויר לנשימה הפכו כעת לנדירים וקשים להשגה. אנשים עשו הכול כדי להשיג חמימתוקים.

לפני בואה של המכשפה כולם נהגו להתקהל בקבוצות קטנות ולהעניק זה לזה חמימתוקים. כולם נהגו תמיד בנדיבות רבה ולא טרחו לבדוק מי קיבלה יותר או מי קיבל פחות. אך מאז מזימתה של בלזבובה הם הסתובבו בזוגות והעניקו את החמימתוקים לאדם אחד בלבד. כשטעו ונתנו חמימתוק למישהו אחר הם חשו אשמה ודאגו שבן או בת הזוג שלהם יסבלו מכך. אלו שלא מצאו חבר או חברה שיתנו להם חמימתוקים נאלצו לקנות אותם והיו מוכרחים לעבוד שעות ארוכות כדי שיוכלו לעשות זאת.

החמימתוקים הפכו נדירים מאוד ואנשים נטלו עוד ועוד קרחדים מכיוון שאלו ניתנו בחינם וחולקו בכל מקום. הם כיסו אותם בנוצות רכות כדי להסתיר את הפינות המשוננות והעמידו פנים שמדובר בחמימתוקים. אבל החמימתוקים המזויפים הללו סיבכו את המצב. למשל, כששני אנשים נפגשו והחליפו ביניהם חמימתוקים מזויפים הם ציפו להרגיש חום מתקתק אבל במקום זאת הציפה אותם תחושה נוראה. ומכיוון שהם האמינו שהם נותנים חמימתוק אמיתי כולם היו מבולבלים לגמרי! איך הם יכלו לשער שהתחושה האיומה נגרמה מהקרחדים שהוסוו כחמימתוקים?

החיים נעשו עצובים מאוד! טימותי נזכר שהכול התחיל כשבלזבובה גרמה להם להאמין שיום אחד הם יגלו ששקיקי החמימתוקים שלהם ריקים.

אך שמעו מה קרה.

יום אחד הגיעה נערה צעירה ומלאת שמחה למדינה העגומה הזו. נראה היה שהיא מעולם לא שמעה על המכשפה המרושעת כי היא חילקה חמימתוקים בלי שום חשש. היא נתנה אותם בחינם, אפילו אם לא ביקשו ממנה.

כולם קראו לה ז׳ולי בונבון. אבל חלק מהאנשים גינו אותה משום שהיא לימדה את הילדים לחלק חמימתוקים בלי לחשוש שהם ייגמרו. הילדים והילדות אהבו אותה מאוד כי היה להם נעים איתה. גם הם התחילו לחלק את החמימתוקים שלהם בכל פעם שהתחשק להם.

המבוגרים דאגו מהמצב החדש והחליטו להעביר חוק כדי להגן על הילדים ולמנוע מהם לבזבז את החמימתוקים שלהם. לפי החוק החדש אסור היה לחלק חמימתוקים בחופשיות. החוק קבע שמעתה יש צורך ברישיון כדי לחלק חמימתוקים. אך למרות החוק החדש ילדים רבים המשיכו להחליף ביניהם חמימתוקים בכל פעם שרצו או כשמישהו ביקש מהם. ומכיוון שהיו ילדים רבים במדינה הזו, כמעט כמספר המבוגרים, נראה היה שהילדים עומדים לנצח.

נכון לעכשיו, אנחנו עדיין לא יודעים כיצד כל זה יסתיים.

האם החוק החדש של המבוגרים יעצור את הבזבוז הפזרני של הילדים?

האם יבחרו ללכת בעקבות הנערה ויאמינו שתמיד יהיו להם חמימתוקים ככל שירצו?

האם ייזכרו בימים המאושרים שילדיהם מבקשים לשוב אליהם — הימים שבהם החמימתוקים חולקו בנדיבות ולאף אחד מעולם לא חסר חמימתוק?

 

–

המעשייה החמימה והמתוקה הזו הגיעה לידיי מחברה בזמן חופשת הלידה הראשונה שלי. היא שמחה שאני יודעת לקרוא בצרפתית והפקידה בידיי את הספר הזה, שאביה נהג לקרוא לה כשהייתה ילדה. מיד כשהתחלתי לקרוא הגוף שלי נמלא בהרגשה חמימה ומתוקה, וכמובן שמיד התחלתי לחשוב איך כדאי לתרגם את ה־chaudoudoux הנעימים והרכים לעברית. המילה בצרפתית היא הֶלְחֵם של chaud (חם) ו־ doux (מתוק), ובעברית החֲמִימְתּוּקִים מזכירים לאוזן גם חיבוקים וממתקים. כל מה שטוב בעולם. הספר הוא עיבוד צרפתי שיצא לאור ב־2009 של מעשייה משנת 1969 מאת קלוד סטיינר, פסיכולוג וסופר. שמה המקורי הוא The Warm Fuzzy Tale (אפשר לראות שבמקור אין הלחם; בעיבוד הצרפתי יש רובד לשוני יַלְדִּי יותר). הספר זכה לפופולריות רבה והוא אהוב על מבוגרים וילדים/ות עד ימינו.

המעשייה מסופרת כסיפור אמיתי שהתרחש לפני שנים רבות ויש בה נימה של עצב על אובדן האושר, על גן העדן האבוד שבו היצורים הקטנים (ספק צעצועים, ספק חיות כיס פרוותיות) היו מקור לשמחה אין־סופית. לאחר שהמכשפה נוטעת את זרע הפילוג וגורמת לאנשים לחשוב שהנדיבות שלהם תפגע בהם, הם מפסיקים בהדרגה לחלק חמימתוקים וכתוצאה מכך הם נעשים יותר ויותר חולים ועצובים ואף מתחילים למות (אני מעריכה מאוד ספרי ילדים שאינם חוששים ממוות). כדי לעצור את מותם (אזרחים מתים לא יכולים לצרוך שיקויים — הביקורת החברתית מובנת למדי) היא רוקחת את הקַרחַדִּים — יצורים קרים וחדים שמעמידים פנים שהם חמימתוקים אבל למעשה מגבירים את הניכור, הקנאה והאשמה בין בני האדם. בהמשך מגיעה אורחת חוץ שלא מכירה את ההגבלה החדשה ומחלקת את החמימתוקים בחופשיות כמו בעבר, מזכירה לילדים את נדיבות הלב הטבעית שיש בהם ואת האושר שנובע מהיכולת לחלוק. אך לשמחתי המעשייה איננה מסיימת בסוף טוב "חמים ומתוק" שבו הכול שב על מקומו בשלום — היא מסתיימת בסימן שאלה בנוגע לעתיד, מפקידה בידי הקוראים/ות הקטנים/ות (והוריהם/ן) את ההחלטה האם לבחור באומץ ללכת בדרך הלב או להסכים לתכתיבי הפחד החיצוניים שמזכירים לנו מגיל צעיר מאוד: "קודם קחי לעצמך, אחרת לא יישאר לך".