גליון

המסע אל השינה

אוטסה מושפג | שנת המנוחה והמרגוע שלי | מאנגלית: ליה נירגד | עם עובד, 2022 | 248 עמודים

מאת:

ברומן זה מושפג מדגימה כתיבה ממגנטת, כמעט ממכרת. הפעולות המפורטות והאינטנסיביות של הגיבורה במרדף אחר השינה, וכן הבחירה לתווך את דמותה בגוף ראשון, מכמירות לב ומעוררות מחשבה אמיתית על סבל אנושי.

לפני כחודש הלכה לעולמה ג'ואן דידיון – מחלוצות הכתיבה התיעודית (הנון־פיקשן), המחליפה את הבדייה בהתבוננות ודיווח מפוקח על חומרי המציאות. מאז שנות ה־70, שבהן שִׁכללה דידיון את הכתיבה התיעודית כז'אנר ספרותי, חלפו מים רבים בנהר, וז'אנר זה (אשר זוכה גם בכתב עת זה לדיון מתמשך) נהפך בעשור האחרון לדומיננטי ומפותח, בעיקר בקרב נשים כותבות בנות זמננו.

ספרה המוכר ביותר של דידיון הוא שנה של מחשבות מופלאות (2007), רומן שבו היא מתעדת בטון אמיץ, חף מנוסטלגיה או רחמים עצמיים את השנה הקשה בחייה; השנה שבה היא איבדה את בִּתה ואת בעלה. זהו ספר פורץ דרך בנושא תיעוד סבל ואובדן, על שום היותו כתוב מנקודת מבט מלאת חסד שנמנעת במכוון מרגשנות.

בפרפראזה על כותרת ספרה המפורסם של דידיון, פרסמה אוטסה מושפג, סופרת בשנות ה־40 לחייה, את ספרה השני (2018) שראה אור לאחרונה בעברית: שנת המנוחה והמרגוע שלי. גיבורת הרומן חסרת השם היא בחורה צעירה ומשכילה, יתומה יפהפייה ואמידה שחיה לבדה במנהטן. יש לה חברה אחת שהיא בזה לה, ואקס מנוול שהיא עסוקה בו. היא משכילה, לבנה ובלונדינית, ובזמן לימודיה עובדת בגלריה לאומנות בניו יורק.

הרומן נפתח במעשה בלתי רגיל בעליל של הגיבורה: ברגע אחד וללא הסבר קוהרנטי היא יוצאת למסע מסעיר שמסתכם במטרה אחת – לישון למשך שנה שלמה. להיעלם ולא להיות.

הרומן מורכב ממשפטים קצרים בגוף ראשון המובאים בשפה דיבורית, קצבית ועכשווית, מה שיוצר מתח תמידי בין הרצון להיעלם לבין ההנכחה העצמית האובססיבית: "אני לא יכולה להצביע על שום מאורע יחיד שהוביל להחלטה שלי להיכנס לשנת חורף. במקור רק רציתי כמה כדורי הרגעה כדי להטביע את הביקורתיות שלי ואת המחשבות שלי כי השטף הבלתי פוסק גרם לי לשנוא את כולם ואת הכול," היא מסבירה (עמ' 23).

בגוף ראשון, בטון יבש, בעלילה שמתרחשת בדירה זעירה, מתארת הגיבורה את חייה על פני שנה אחת באמריקה הבורגנית של טרום אסון התאומים בשכונת האפר איסט סייד שאותה היא מכנה: "מקום של אנשים לחוצים" (עמ' 30). בשנת המנוחה שלה הגיבורה מוותרת לכאורה על כל אינטראקציה עם הקיום האנושי, והרצון העז לכבות את החיים – שעלול להיקרא כפינוק של מי שגורלה הבורגני שפר עליה – מתגלגל ככדור שלג כאוטי של הרס עצמי שלא ניתן לעצרו.

בעזרת פסיכיאטרית מפוקפקת ומבולבלת היא מתמכרת לתרופות שנהפכות לתזונתה העיקרית. היא בולעת כל כך הרבה כדורים נוגדי דיכאון, חרדה ואובססיה, עד שהיא שוכחת את מעשיה ומגלה אותם – ברגעי הפיכחון המעטים שלה – בדיעבד.

השינה עצמה כמעט ולא מתוארת, אלא כפנטזיה מוחלטת: "ידעתי שיש לשינה השפעה: פחות ופחות נאחזתי בחיים. אם אמשיך, חשבתי, איעלם לגמרי. ואז אופיע באיזה צורה חדשה. זה מה שקיוויתי. זה היה החלום […] הלב שלי ידע שאחרי שאשן מספיק, אהיה בסדר" (80).

ברגעי הערוּת המתוארים בספר בפורטרוט, הגיבורה מגלה כי כלל הפעולות שהיא מבצעת בזמן השפעת התרופות נפרמות ויוצאות משליטה במכניקה חמורה של אסון. היא מאבדת חפצים חשובים, שוכבת עם גברים זרים, צופה בפורנו ובשידורי חדשות ואוכלת אוכל שלא זכרה שהזמינה. מכאן שההחלטה להילחם בחיים באמצעות השינה נעשית סרקסטית, סוג של קומדיה שחורה. התפאורה הסיפורית – ניו יורק השבעה, הפלקטית ומלאת הצביעות של שנות התשעים, בימי ממשל בוש, רגע לפני פיגוע הטרור העולמי – משרתת את הרצון העז של הגיבורה לכבות את החיים.

שינה כמטאפורה סיפורית יכולה לסמל משמעויות רבות. שינה היא מנוחה ומרגוע, כפי שמדווחת כותרת הספר. שינה היא מקור עונג. בריחה מהמציאות. מוות נעים וקטן. אבל ברומן זה השינה מסמלת את הוויתור על החיים, על שגרת היום־יום, על מרדף סיזיפי אחרי הגשמה עצמית, אהבה, מין, אוכל, קריירה, הישגים, קשרים אנושיים או הצלחות. השינה, בניגוד לציפיות הקוראים, נעדרת במכוון מהספר. כמו לחיצת כפתור על שלט שהופך מסך מרצד לחשוך. הגיבורה המספרת של מושפג, בניגוד לגיבורה המדווחת של דידיון, בוחרת שלא לתאר את מצב השינה על כלל רבדיו. בכך היא מונעת מפעולת השינה להפוך לסמל או לתהליך רגשי משמעותי המוביל את הגיבורה פנימה.

ארכיטקטורה עלילתית זו יכולה להיקרא כאנטי רומן חניכה שעתיד להוביל את הגיבורה משנות נעוריה אל שנות בגרותה. אך בפועל מסעה מתאר מרדף אובססיבי אחר תרופות מחוללות שינה. הדקדנס ואיתו הרצון להיעלם נעשה מטרה נעלה, מסעירה וחסרת נימוק ממשי.

שנת המנוחה והמרגוע שלי כתוב (רובו ככולו) על ספידים, פשוטו כמשמעו. הסיפור, שרוב רובו מתרחש בדירה קטנה וחצי ריקה, גדוש בפעולות, תפניות והתרחשויות. הגיבורה מתכננת איזו מברשת שיניים תקנה בחנות הדראגסטור הקרובה לביתה, כיצד תצלצל לאקס שלה ותתחנן בפניו לשכב איתה, איך תימנע מכל אלו ותחביא את הטלפון שלה בתוך ניילון סגור בדבק כדי לא להתפתות לתקשר עם העולם, כיצד תסדר את מיטתה לשעות שבהן התרופות יכבו את הכרתה, ומה בדיוק היא צריכה לאכול ברגע שבו תתעורר ולא תזכור דבר ממעשיה. בפועל היא אכן מתעוררת – ולא זוכרת דבר ממעשיה: "כל שלושה ימים כשאתעשת מהאינפרמיטרול, לא תהיה שום ראיה למה שקרה מאז ההתעוררות האחרונה שלי. שום סיפור שאוכל לעקוב אחריו, שום חלקים שאוכל לחבר. גם צל של סקרנות עלול לחבל במשימה שלי לנקות את הראש, להעיר את האסוציאציות שלי, לרענן ולחדש את התאים במוח, בעיניים, בעצבים, בלב" (עמ' 228).

בשליש האחרון של הרומן מדווחת הגיבורה כי אימה הייתה מכורה לכדורים ומתה מהרעלת יתר. אביה מת לפניה מסרטן הערמונית. עוד כשחיו שניהם התעלמו מחייה הרגשיים של בתם והתייחסו אליה בנימוס משכיל, הכרחי. "מאז ומתמיד אהבתי לישון. זה היה הדבר היחיד שאימא שלי ואני נהנינו לעשות יחד כשהייתי ילדה. היא לא הייתה אחת שתשב להסתכל עלי מציירת או תקריא לי ספרים או תשחק משחקים או תלך לטיולים בפארק או תאפה בראוניז. הסתדרנו הכי טוב שישנו" (עמ' 49).

בפלאשבקים נקודתיים וקצרים ההורים המתים מתוארים כאנשים סגורים שוויתרו על השמחה הטמונה בחמלה אנושית. במקום אהבה הם העניקו לבתם השכלה. "את משכילה, טוב שאמרת לי," מאבחנת הפסיכולוגית. "זה לא מועיל לך במיוחד. יש יחס ישיר בין השכלה לחרדה" (עמ' 188).

מול אשת המקצוע המבולבלת הגיבורה משקרת שוב ושוב את סיפור חייה. פעם אימא נטשה אותה בילדותה ופעם חתכה ורידים. הגרסאות לא חשובות. מה שקרה, עבר ומת. מול הפסיכולוגית ומול הקוראים היא בוחרת לא לספר את הסיפור שלה במכוון. מה שהיא זקוקה לו הן תרופות שיטשטשו כל אפשרות לסיפור נרטיבי. הרי שום סיפור נהיר לא יצליח לתקן את הכאב האינהרנטי שהעבר מייצר. בניגוד ליצירתה המדווחת של דידיון, מבחינת מושפג לא התיעוד הנרטיבי הוא שיציל את הגיבורה, ולכן כל שנותר הוא הבדיון.

ברומן זה מושפג מדגימה כתיבה ממגנטת, כמעט ממכרת. הפעולות המפורטות והאינטנסיביות של הגיבורה במרדף אחר השינה, וכן הבחירה לתווך את דמותה בגוף ראשון, מכמירות לב ומעוררות מחשבה אמיתית על סבל אנושי. אך בדיוק בזכות אותן התכונות הסיפוריות, נדמה כי הרומן רץ מהר מדי, לא מנמק באופן משכנע מדוע על הקוראים להזדהות עם הגיבורה הספציפית ולחוש כלפיה אמפתיה, ומדוע הפתרון היחידי למצבה המוזר הוא רק לישון.

הרצון לישון מתואר כירושה רגשית וסימבולית שהוריה המתים של הגיבורה העניקו לה באופן עקיף. ברגע מפתח ברומן הגיבורה מתארת זיכרון נוסף מהוריה: הם מושיבים אותה (כשהייתה נערה צעירה ויפה) לשיחה על חינוך מיני. אימה מזכירה לה שאורגזמה היא תחושה של טשטוש וחמימות שנועדה להתרבוּת גנטית. אך אין לטעות בינה לבין רומנטיקה שקרית. תוך כדי השיחה הכוללת הסבר כמעט קומי על אמצעי מניעה, ההורים חושפים בפני בתם שאביה חולה בסרטן. לא במקרה הסופרת מחברת בין סצנת האורגזמות לסצנה המבשרת על המחלה. הארוס והמוות שזורים זה בזה, אך הם מסוכנים ובלתי מנחמים. מכאן שהוריה מתים ומשאירים אותה ללא סיבה ממשית להיאחז בחיים. אולי מבעד למילים ולסצנות, הרומן מציע אפשרות אחרת לבחון את אותה ירושה: משאלת לב להתאחד עם ההורים המתים האלו. לישון את דרכה אליהם, לבחור בדרך החלום.

החמלה האנושית האמיתית שנוגעת רגשית בגיבורה ומתוארת היטב בספר מובאת בדמות סרטי קולנוע בכיכובה של השחקנית וופי גולדברג, שאותה היא מעריצה. גולדברג מתוארת כמעין אם הוליוודית, מקור בר סמכא לאותנטיות, אחת שיודעת את האמת על הזיוף האנושי ומעמידה באור מגוחך כל סצנה בהפקה שנעה סביבה. הבחירה בשחקנית אפרו־אמריקנית, שרחוקה מהעמדה הפריבילגית של הגיבורה, יוצרת השוואה סרקסטית בין השתיים, שמערבבת באופן מכוון בין המציאות הסיפורית ברומן לבין ייצוג המציאות באמצעות מעשה האומנות, ושואלת שאלה מהותית על אמינות המעשה ההורי וטיבו.

שנת המנוחה והמרגוע שלי היא סאטירה שקטה וחזקה המורכבת מרצף מצבים מופרכים, משעשעים, מחרידים באכזריותם. השינה ברומן מייצגת תרופה בלי תרופה, מזור ללא מזור, פתרון יחיד, הלכה למעשה, לעול הקיום האנושי. אם ג'ואן דידיון מייצרת מקרה בוחן של שנה ריאליסטית בחייה כדי לתאר התמודדות עם אובדן ואבל שהתרחש במציאות, מושפג מגישה לקוראיה רומן בדוי שרץ במעגלים סביב גרורותיו של הסבל. בכישרון כתיבה וירטואוזי ובעלילה מותחת ובנויה היטב, הקוראים נוהים אחר הגיבורה בדרכה לשינה המיוחלת, כאשר עליהם להגדיר בעצמם את רף הסבל שהוביל לכל זה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

ברומן זה מושפג מדגימה כתיבה ממגנטת, כמעט ממכרת. הפעולות המפורטות והאינטנסיביות של הגיבורה במרדף אחר השינה, וכן הבחירה לתווך את דמותה בגוף ראשון, מכמירות לב ומעוררות מחשבה אמיתית על סבל אנושי.

עוד במעלה...

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה