איני זוכר כיצד הגיע אליי עותק של הספר באנגלית – הייתי נער מרעננה לפני הגיוס – אבל אני בהחלט זוכר את ההשפעה של הספר עליי. למען האמת די נאבקתי עם השפה העשירה, הפתלתלה והחמקמקה של דז׳ונה בארנס, נוסף על שלל הדמויות הססגוניות, אבל כשסיימתי את הקריאה היה לי ברור שקראתי רומן בעל משמעות עמוקה.
בארנס הייתה חלק מקבוצה של אמריקאים (גרטרוד שטיין, ארנסט המינגווי, הנרי מילר, עזרא פאונד, אליס ב׳ טוקלס ועוד) שהיגרו לפריז בתחילת המאה ה־20, ושם המציאו את עצמם מחדש וגם עיצבו תת־תרבות של חיי בוהמה ושל סלונים ספרותיים, ששלטו באותה התקופה. כל אחת ואחד מהם הלך עם האמת הפנימית, והם אפשרו מרחב לחיפוש העצמי שדיבר אליי כל כך, בקורטוב קוסמופוליטיות מרהיבה. גם לברלין וללונדון ולערים נוספות ברחבי אירופה הגיעו שלל טיפוסים מרחבי העולם שקבעו בהן את מושבם, ואף הם היו כור היתוך של תקופה מרתקת באירופה – וגם אני חיפשתי הגדרה, שיוך וקבלה.
הספר מתנהל בין וינה, ברלין וכמובן פריז – דקדנס, סלונים ומועדונים ספרותיים, זהויות מיניות, קרקסים ועיר האורות, בעיקר באזור שסמוך לכנסיית סן סולפיס.
גם אני רציתי להיות חלק מהם, ודרך הספר הרגשתי כך. תחושת הזרות הייתה חלק ממני בשנים ההן, ורציתי כל כך להיות במקום אחר, להמציא את עצמי מחדש, למצוא קבוצת הזדהות שבא אוכל לחוש באמת מי אני. הספר הזה הגיע אליי בדיוק בזמן.
מי מאיתנו לא חווה משברים ושיברונות לב – החיים סיפקו לנו שלל מצבים כאלו, ובכל פעם שחיפשתי מקור להשראה ולהעצמה מצאתי איכשהו שוב את הספר בידיי. כל אחת מהדמויות רצתה להרגיש נאהבת, נחוצה ומקובלת. הם יצרו חבורה שתגן עליהם מן החוץ ותהיה מקור כוח עבור כל אחד ואחת מהם. וגם אני חיפשתי את כל אלה ומצאתי.
כעבור שנים יצאה המהדורה העברית של הספר בתרגום נהדר של גיורא לשם זכרונו לברכה. חזרתי לקרוא בספר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם גיליתי תובנות נוספות.
