מדי כמה שנים, כשהמציאות המתגלמת מאיימת לייאש, אני חוזרת אל הספר הזה. בסיום קריאתו תמיד מתגנב חיוך לקצות השפתיים. הכול אפשרי ברומן הפנטסטי, הסוריאליסטי, על אהבתם של קולן וכלואה. כל דימוי ורגש בו מתגשמים במציאות פיזית עולצת. עודף של תיאורי לבוש ומאכלים נוטע בנו תחושת קלילות ואחיזה במוּכר למרות הפנטסטיוּת. בתחילה חושבים שהכול פתוח וייתכן ושאין בכך שום דבר מיוחד: צלופח מגיח מן הברז לטעום את משחת השיניים, רסיסי שמש הם המילוי של המצית ונקודות שחורות על האף רואות עצמן במראה ומתביישות בכיעורן ולכן מסתתרות מיד חזרה מתחת לעור. אך עם התקדמות הקריאה מבצבצת ועולה תחושה אחרת, שהדברים אינם משעשעים כלל, ושהעולם הפנטסטי, המושלם־לכאורה בחופש המוחלט שלו, קורס אל תוך עצמו כמו נחש שבולע את זנבו. למרות זאת, הספר הזה מעורר בי אופטימיות. מי שמכיר את כתביו של סארטר יוכל למצוא אזכורים רבים (כולל שיבוש מכוון של שמו; ויאן וסארטר היו מכרים), וגם העובדה שוויאן היה משורר, חצוצרן ומבקר ג'ז ניכרת בכתיבתו ובדימוייו.
