השנה היא 1937 וספינת הקיטור אָרָבֶּלָה מפליגה באוקיינוס השקט. עם הזריחה, מחליק הנוסע הנרי פרסטון סטנדיש על כתם שמן ונופל מהסיפון לים. איש לא ראה או שמע אותו בנופלו ובזמן שהוא צופה בייאוש בספינתו נעלמת מעבר לאופק הוא מבין שיחלפו שעות רבות טרם יגלו שהוא נעלם ושאין סיכוי שהאונייה תשוב על עקבותיה ותמצא אותו. ומכיוון שהיא מפליגה הרחק מכל נתיב שיט, הוא יודע שסיכויי הצלתו אפסיים. אבל למרות זאת, הוא שוחה. ושוחה. ושוחה.
בשפה יבשה ואירונית חושף המחבר את נבכי הפחד הקמאי מפני אותו הרגע שבו, בלי התראה, נשמטת הקרקע מתחת לרגליים, נעלם כל המוכר והידוע ומאום לא נותר מהחיים שהכרנו. יש הקופאים באימה נוכח התובנה שהם עומדים למות, יש המגיבים בהיסטריה. ויש כאלה, כמו הנרי פרסטון סטנדיש, הממשיכים לחתור קדימה. לכאורה, הכול אבוד ואין בכך טעם, אבל הם אינם מסוגלים לוותר. ומבלי דעת מדוע, הם שוחים. ושוחים. ושוחים.
זוהי יצירת מופת פילוסופית על טבע האדם. אלגוריה מבריקה לטיבם של חיינו, להתמדה העיוורת והבלתי מודעת לעצמה. סיזיפוס מודרני, החותר לו בים ללא מטרה.