לימדו אותי פעם שלא מנומס להגיב ״שטויות״ למי שמציג בפניך רעיון או דעה ואתה לא מסכים להם. ובכל זאת תרשו לי, ואולי רק הפעם, ולשם ההדגשה בלבד, לחרוג מהלך הנימוסים המקובל הזה ולהגיב למשפט שהמשורר אלכס בן־ארי כתב פעם. בבלוג שלו כתב כך בן־ארי על ספרה של המשוררת שרון אס "המגרפה": ״משוררים גדולים אינם עוסקים ברגשות, הם עוסקים בשאלות״. ובכן אלכס, משוררים יכולים ואף צריכים לעסוק ברגשות, מי יותר מהם יכול להבין אותם, לתאר אותם, לספר על אודותיהם. משוררים ורגשות הם כמו היסטוריונים ועובדות – הם המתארים הטובים ביותר שלהם. היסטוריונים מנתחים את האירועים ההיסטוריים, מתארים אותם במדויק ומאפשרים לנו להבין את העבר. באותו אופן, משוררים מנתחים ומתארים את רגשותיהם של אנשים ומספקים לנו כלים להבין את העולם הרגשי שלנו. כשאני מחפש להבין את הרגשות שלי, אני פונה אל המשוררים ואל שיריהם. הם מסוגלים ללכוד את המורכבות והעומק של רגשותיהם ולתרגם אותם למילים שמצליחות לגעת בלב של כל קורא. יחד עם זאת, משוררים אינם פסיכולוגים. הם אינם מנתחים רגשות בצורה תיאורטית, אלא מציעים פרספקטיבה אישית ואומנותית עליהם. ספר השירה השישי של בן־ארי עוסק בדיוק בזה – בחקירה והצגת הרגשות דרך שירה, ומאפשר לנו הצצה למורכבות הרגשית של המשורר.
מתי?
השאלה אינה אם משוררים צריכים לעסוק ברגשות. צריכות להישאל שתי שאלות אחרות. הראשונה היא מתי משוררים יכולים לעסוק בהם. כלומר, שאלת הזמן היא הכרחית בבואנו לבחון את העיסוק של המשורר ברגשות. ועל כך עונה בן־ארי, עוד טרם מתחיל הספר, בשיר "מרחק": ״הַמֶּרְחָק, הַמֶּרְחָק, לִהְיוֹת תָּמִיד בְּקִרְבָתוֹ […] פָּרַץ בְּאֵין רוֹאִים וּלְתוֹכוֹ יָשׁוּב כָּעֵת בְּיִסּוּרִים לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ, קָרוֹב.״ (עמ' 4). כלומר, הוא יודע שעל מנת שיוכל לעסוק ברגשות שלו או ברגשות של דובר פואטי כלשהו (וכן שאול עליהם שאלות) הוא זקוק למרחק. הוא הופך את ״המרחק״ לכלי ביד המשורר, כאילו היה מכחול או עדשה חדשנית של מצלמה.
בן־ארי מתאהב בכלי המופשט למדי של המרחק. איך אפשר שלא להתאהב במושג שמעניק לו את היכולת לתאר את הרגשות בצורה חדה ומדויקת כל כך? באמצעות המרחק, בן־ארי מצליח לתאר רגשות בצורה שמאפשרת לקורא להרגיש את הרגש באופן ברור ומוחשי, אך הוא עדיין מרוחק דיו כדי לשמור על אובייקטיביות. כמו שאפשר לראות בשיר "חבילה רחוקה": ״זְמַן עָבַר. הִתְחַזַּקְתִּי. אוּלַי אֲנִי כְּבָר מְהַתֵּל בָּךְ. רַק אִם תִּתְקָרְבִי תֵּדְעִי.״ (עמ׳ 11).
למעשה בן־ארי מתעמת עם "השיר הנכון" של נתן זך: ״כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר […] עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַזְּמַן לַשִּׁיר הַנָּכוֹן לְדַבֵּר״ (כל החלב והדבש, 1966, עמ' 68). לפי בן־ארי, אין דבר כזה שיר נכון. יש רק שיר שצריך לגשת אליו ממרחק מה אבל להתקרב אליו מתוך ראייה שלו ככלי מכני ומודע לעצמו.
במסתו המסורת והכישרון האינדיבידואלי טוען המשורר המודרניסט ט.ס. אליוט: ״השירה אינה מתן דרור לרגשות, אלא בריחה מרגשות״ (תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר, מתוך "הו!" 15). אליוט ממשיך וטוען שעל המשורר להכחיד את האישיות שלו עצמו, משום שרק כך יוכל להתפתח וליצור יצירות משמעותיות וייחודיות יותר משירים פשוטים וישירים על רגשות. המשורר מוכרח להכניע את עצמו בפני משהו בעל ערך רב יותר שהוא למעשה השיר עצמו, משום שהאחריות המוטלת עליו היא ליצור מסורת שירית.
וזה בדיוק מה שעשה בן־ארי בפועלו הפואטי ב־11 השנים האחרונות; מספרי הייקו, שירה בחוקים נוקשים וברורים, דרך שירה צורנית וקונספטואלית עם חוקים מומצאים וחדשים, תוך כדי פירוק בלתי פוסק של השפה ומרכיביה חיפוש אובססיבי אחר צורות חדשות, וכלה במהלכי פרגמנטציה של אותיות ומצלולן. בן־ארי מעין מיישם הלכה למעשה את אליוט; הוא מקריב את האני הפרטי לטובת היצירה לטובת השירה, לטובת המשך כינונה בחיי התרבות שלנו.
אולם, לתחושתי בספר שלפנינו עבר בן־ארי את השלב הדרוש ויכול להתמודד מחדש עם רגשות. במהלך העשור האחרון, הוא הקריב את המרכיבים האישיותיים של פרסונת המשורר שלו, תוך כדי התמסרות מוחלטת לתהליך היצירה הפואטית. בצי, בן־ארי מאפשר לעצמו ולדובר הפואטי שלו להתקרב מחדש אל רגשות כמו אהבה וגעגוע ולהתמודד עם הטריגרים שמעוררים זיכרונות, בין אם הם נעימים או לא נעימים. ייתכן כי ההתמקדות ברגשות ובחוויה האישית משקפת את הרצון של בן־ארי לעורר שאלות ודיונים על תפקיד השירה בימינו. הוא מצליח לעשות זאת בחן, בג'נטלמניות ובעדינות רבה, תוך כדי שימוש בשפה יומיומית, מודרנית וכמעט פרוזאית. הסגנון הישיר שאינו משתמע לשתי פנים מעניק לקוראים חוויה אינטימית ואותנטית ומאפשר להם להתחבר לרגשות המורכבים והכנים שהשירים מבטאים.
אלכס, אתה מתגעגע
אָלֵכְּס אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ. אַתָּה יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה וּמִתְגַּעְגֵּעַ.
לְבַד. מוּל חַלּוֹן גָּדוֹל. בַּחוּץ חֹשֶׁךְ. בֵּינְךָ לְבֵינוֹ
מִשְׁתַּקֶּפֶת מְנוֹרַת הַבַּיִת. אַל תִּפְחַד, אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ.
תֵּן לָזֶה לָבוֹא. אַל תָּקוּם. אַל תִּכְתֹּב. וְתָר לוֹ.
מְסֹר עַצְמְךָ בְּיָדוֹ. זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ עַכְשָׁו אָלֵכְּס,
הַכִּמְעַט חֲסַר הַצּוּרָה הַזֶּה. פֶּתַח לוֹ. דּוֹבֵב אוֹתוֹ.
הַתֵּר לוֹ מָה שֶׁבִּרְצוֹנוֹ. קוּם. לֵךְ בַּבַּיִת
כְּאִלּוּ הוּא לֹא פֹּה. תֵּן לוֹ לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.
לְהִדָּמוֹת לְדֶרֶךְ. (עמ׳ 49)
איך?
אליוט ממליץ למשוררים להימנע מישירות, ולדעתו – גם אם המשורר כותב על רגשותיו, עליו לעבדם ולהיזהר מלשפוך אותם אל תוך השיר. הוא מציע להשתמש במסורת השירית ככלי לעיבוד הרגשות וליצירת אמנות. הרגש, לפי אליוט, הוא קטליזטור בלבד שמטרתו לזרז את התהליך השירי, ולא התהליך עצמו. בן־ארי, לעומת זאת, מציע גישה שונה לחלוטין. בשיר "אלכס אתה מתגעגע" הוא מתעמת עם הרגשות בצורה ישירה ואינטימית, כפי שאפשר לראות בשורות: ״אָלֵכְּס אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ. אַתָּה יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה וּמִתְגַּעְגֵּעַ. לְבַד. מוּל חַלּוֹן גָּדוֹל. בַּחוּץ חֹשֶׁךְ. בֵּינְךָ לְבֵינוֹ מִשְׁתַּקֶּפֶת מְנוֹרַת הַבַּיִת. אַל תִּפְחַד, אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ״ (עמ' 49). השיר הזה מדגים את העימות של בן־ארי מול רעיונותיו של אליוט, בכך שהוא מציג את הרגש בצורה גלויה ומוחשית. בן־ארי אינו מפחד מהישירות ומהעימות עם הרגשות, והוא משתמש בהם כדי ליצור חוויה עמוקה ואותנטית עבור הקוראים. באמצעות השפה היומיומית והישירה שלו, הוא מצליח להביא את הקוראים אל תוך העולם הרגשי שלו ולהתמודד עם הזיכרונות והתחושות.
בקריאה ראשונה ואפילו שניה ושלישית קשה מאוד לא להתחבר אל הדובר בשירים, אל הכאב ואל הכעס ואל הגעגוע, אל האהבה, אל החברות, אל הילדות, אל הרגעים האינטימיים ביותר שמציע בן־ארי לדובר הפואטי שלו. כמו למשל בשיר "פרידה": ״שָׁם, בְּעֶצֶם, נִפְרַדְנוּ, אֲנִי וְאַתָּה. בַּחֻרְשָׁה. יֶלֶד אִתִּי. יֶלֶד אִתְּךָ״ (עמ׳ 22). או בשיר "מדווי": ״גּוּשׁ הַמּוּעָקָה בֶּחָזֶה מִתְבָּרֵר כְּלֹא יוֹתֵר מֵעָנָן סָמִיךְ, כֵּהֶה״ (עמ׳ 36).
הישירות הזאת, במקרה של בן־ארי בספר שלפנינו, משמשת עבורו צורה, מכניקה, שיטה. הרגשות אינם מטרידים אותו, הוא לא מפחד מהם, הוא לא יהפוך אותם לשירים אחרים (או ״השירים הנכונים״). הוא סוף־סוף יודע להתעמת איתם, לעמוד מולם ולחשוף אותם בפנינו הקוראים.
בן־ארי הוא אשף הצורות והמושגיות, ואחרי שהוא התרחק דיו מהרגש עצמו, הוא מצא את הצורה, אם זו היומיומיות של אהרון שבתאי, הספונטניות של ג׳ק קרואק או הליריקה האימג׳סטית של שלומי חתוכה. עם שלושת אלו הוא בוחר לשוחח בספר הזה. כמו בשיר "נדן", שבו הוא מתעמת עם אהרון שבתאי: ״שַׁבְּתַאי, בּוֹא נְדַבֵּר, זְמַן טוֹב עַכְשָׁו. בְּדִיּוּק רַבְתִּי עִם אִשְׁתִּי. עִם נָסְעָה עִם הַיְּלָדִים וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי עִם הָרִיב וְהַקָּפֶה וְהַסֵּפֶר שֶׁלְּךָ, שֶׁלֹּא עוֹזֵר לִי בִּכְלוּם״ (עמ׳ 15). בשיר "כמה שורות אחרי קריאת ראיון בן ארבעים ושישה עמודים עם ג׳ק קרואק בגיליון 43 של הפאריס ריוויו 1968" הוא משוחח עם ג׳ק קרואק: ״לְךָ תִּזְדַּיֵּן קְרוֹאק עַל שֶׁעָשִׂיתָ אֶת הָרֵאָיוֹן הַזֶּה, אַתָּה לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי אֲפִלּוּ קְצָת״ (עמ׳ 18). וגם בשיר "דבוקה": ״וְהַשִּׁירִים זָזִים מְעַט, מְבֻיָּשִׁים. שָׁחֹר־לָבָן, מַעֲרָב־מִזְרָח מִתְגּוֹדְדִים וַאֲנִי, כַּמָּה אֲנִי מְרֻצֶּה, כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אֵיךְ שֶׁאֲנִי מְדַמֶּה" (עמ׳ 41).
בן־ארי מציג לנו כיצד אפשר לעסוק ברגשות בצורה מורכבת ומדויקת מבלי להישמע שמאלצי. היכולת שלו לשלב בין רגש וצורה בשירה יוצרת חוויה אומנותית שאינה רק מתארת רגשות, אלא גם מעמיקה בהם בצורה שכלתנית ואומנותית כאחד. בניגוד למשוררים אחרים שמתמקדים באחד מהשניים – רגש או צורה, או שבוחרים אם במודע ואם לאו ביותר רגש או יותר צורה, בן־ארי מצליח לשלב בין השניים בצורה שגורמת לקוראים להרגיש מחוברים לדוברים בשיריו וגם לשקול מחדש את המשמעות של הרגשות המובעים בהם. בשיר ״אֲנִי הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ הָעוֹלָם וּמַשֶּׁהוּ הוֹלֵךְ בְּתוֹכִי. אֲנִי אֵינֶנִּי פּוֹחֵד מִפָּנָיו וְהוּא אֵינוֹ מַבְחִין בִּי״ (עמ׳ 37), בן־ארי מדגים כיצד אפשר להשתמש בשפה פשוטה ובתיאורים יומיומיים כדי להביע תחושות עמוקות ומורכבות. השילוב הזה בין פשטות ותחכום, בין ישירות ועומק רגשי, הוא מה שהופך את הספר הזה של בן ארי, לייחודי, חשוב ומדויק.
