בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט". נזכרתי בה כשסיימתי לקרוא את הנכד של דרור בורשטיין.
אריה ודניאל, אב כבן 80 ובנו כבן 60, הולכים ברגל ביחד ממוזיאון הטבע בתל אביב לבית היולדות באיכילוב ביום לידת נכדו הראשון של דניאל. הימים ימי מלחמה מתמשכת, ובמסע של שעות ספורות נעים השניים מאתרים של אלימות לרגעים של חסד. כשהם מגיעים לבית היולדות, הם מוצאים את הנכד, אך לא את אימו, אורנה. דניאל, אביה, יוצא לחפש אותה ברחבי בית החולים. מתוך ההתרחשויות האלה, הרומן קופץ רבע מאה קדימה ומסתיים באפילוג חידתי — אוטופי או דיסטופי, תלוי מי קורא — שבו הנכד גדל להיות מוזיקאי שחי באלכסנדריה ונע בחופשיות במזרח תיכון פתוח, חופשי ומדומיין.
הנכד מזכיר במידת מה את הממואר של בורשטיין מ־2010, "נתניה". עם אותו עיסוק במבט בין־דורי ועם אותה מזיגה בין ריאליזם ובדיון, מציאות קונקרטית ומומצאת, בורשטיין מוליך את הקוראים ביד בוטחת ואלגנטית, והפעם גם משוחררת מאיזה עינוב אקדמי. אבל בניגוד ל"נתניה", על הנכד שורה איזה הלך רוח מהורהר מז'אנר מחשבות המחבר ממקום מושבו על הספסל ברחוב, יש בו איזו דחיסות פואטית מקוטעת, חסרת נשימה, כמו בין ערות לשינה, בין חלום לסיוט ביעותים. זוהי פואטיקה של מלחמה, כזו שקמים בה חמש פעמים בלילה כדי לרדת למקלט, כזו שהגבול בין יום ולילה מיטשטש בה והזמן מאבד משמעות. היצירה נפתחת בלידתו של הנכד, מאורע שמח ומלא תקווה, אך היא רוויה לכל אורכה באלימות ופחד בשלל מופעים: במלחמה שקורית ברקע כל הזמן, בקטטה שכוללת נשק חם ופורצת באמצע הרחוב, במגפה שמקורה בחיידקים שהגיעו מהירח, בחשש לאובדנות של יולדת טרייה, בהרג של דרור פצוע בגינה ציבורית ובעיון מעמיק ביצירה "ניצחון המוות" של ברויגל.
כמו ביצירות רבות נוספות של בורשטיין, ההיבט הסביבתי תופס מקום מרכזי: דניאל הוא חוקר במרכז הבוטני המהלך כל העת עם משקפת צפרים לצווארו, ויש בספר אין־ספור התייחסויות לצמחים ובעלי חיים במרחב. הבחירה להתמקד בלידה אינה מובנה מאליה בהקשר של המחשבה הסביבתית, שנוטה ליחסים מורכבים עם סוגיית הילודה: עוד במאה ה־19 הכלכלן תומאס מלתוס הזהיר מפני פיצוץ אוכלוסין; "התנועה להיכחדות מרצון של האנושות" קוראת לאנשים להימנע מרבייה ממניעים סביבתיים; ובמדינות רבות אפשר למצוא את "נציבות הדורות הבאים", שעוסקת לרוב בשאלות של סביבה ומשאבי טבע. בהתאמה, יצירות ספרות סביבתיות רבות עוסקות ביחסים בין דוריים: אפשר לציין את "הדרך" של קורמאק מקארתי (אב ובן) ואת "השתאות" של ריצ'ארד פאוארס (אב ובן) ובישראל את "החזאית" של תמר וייס גבאי (אב, בת ונכדה), וכמובן את "נתניה", הממואר של בורשטיין (סבא, בן ונכד). אבל בניגוד ליצירות סביבתיות רבות שמדגישות את הממד האוניברסלי של המשבר האקולוגי ומציבות את השיח הבין־דורי במסגרת מעורפלת מבחינת זמן ומרחב, הנכד שואב את כוחו דווקא מתוך ההיצמדות לכאן ולעכשיו, לישראל 2026, האלימה והמופרעת. ארבעה דורות פועלים ביצירה — סבא־רבא, סבא, נכדה ונין. וברקע של היצירה עומדת כל העת השאלה של שושלת המסירה — איזו מציאות סביבתית ופוליטית משאירים אריה לדניאל, דניאל לאורנה, ואורנה להירש, הנכד, הקרוי על שמו של החטוף הירש גולדברג פולין שנרצח בשבי חמאס.
הנוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד. היצירה מערערת על ההפרדה המקובלת בין קצוות הקיום ומציגה מציאות שבה המוות אינו רק סופם של החיים, אלא נוכחות פולשנית השזורה בהם מראשיתם: "מה פתאום נכד במדינה מוכת אסונות ומכה באסונות? נכד ואזעקות, נכד ומטוסי קרב יום ולילה, נכד והצתות, נכד וחבטות אלה, עשרות אלפי מתים ונכד, תינוקות בהריסות […] לתוך כל זה הכנסנו עוד תינוק? ואיפה נשים אותו בדיוק […] למטה במקלט? מגיל שעה? כן? עריסה במקלט?" (עמ' 6). הדיסוננס הבלתי אפשרי הזה משתקף פיזית גם במסעו של דניאל בחיפוש אחר אורנה, שבמהלכו הוא עובר מבית היולדות לחדר המתים וחזרה. תהייתו של דניאל מציפה את הסדק שפוערת המלחמה במנגנון הקיום היום־יומי: כדי להמשיך לחיות וליצור חיים, נדרשת מידה מסוימת של הדחקת המוות ושל אקראיותו. אולם המציאות המדממת והמלחמות הבלתי פוסקות מאתגרות את ההדחקה הזאת, ודריסת הרגל של המוות בתוך החיים הופכת משמעותית ובלתי נמנעת.
הנוכחות הכפולה והבו זמנית של האלמנטים המנוגדים לכאורה היא זו שמעצבת את השפה הפואטית של הרומן, פואטיקה של עורף בזמן מלחמה. באופן מפתיע, אפשר לזהות דמיון בין הכתיבה של בורשטיין בספר הזה לבין זו של אורלי קסטל־בלום. בכמה נקודות ביצירה עלו על דעתי סיפורי המלחמה של קסטל־בלום, "האשה שהעדיפה לחפש אוכל" ו"האישה שחיפשה ווקי טוקי" מתוך "סיפורים בלתי רצוניים" מ־1993. גם אצל קסטל־בלום וגם בהנכד, הכתיבה משקפת את קריסת השפה, שמגיעה לכדי אבסורד בזמן מלחמה. אפשר לחשוב בהקשר זה על הציטוט המתפתל של הפרשן הצבאי ניר דבורי: "זה יהיה שבוע מרכזי שיוביל אולי בסופו אל תחילת ההתלבטות כיצד להמשיך את הדרך". מילה אחר מילה, נוצר משפט שעובד תחבירית אומנם, אך הוא חסר כל פשר. רגעים כאלו פזורים לכל אורך היצירה. למשל, מונולוג ארוך של בחור שיושב בבית קפה נשמע כך — "הגיידליין היה לתקן קווליטי, אבל בוא אם זה רק פורמליטי […] זה מנדטורי לעשות שינוי כתוצאה מהאאוטפוט של הריפורט הזה או לא?" (עמ' 18). ברגע אחר, מוכרנית מגיעה לאורנה לחדר היולדות: "הסלקל לדוגמה בחצי מחיר […] זה סלקל מדהים, לא נשבר גם אם זורקים אותו ממטוס. מה? למה שיזרקו סלקל ממטוס? לא יודעת, אולי לא זורקים, אולי הוא לפעמים נופל" (עמ' 43). במהלך היצירה כולה, דמויות שונות מדברות אבל לא מצליחות להבין זו את זו, ופעולת התקשורת הבסיסית ביותר נכשלת. המילים מתרחקות ממובנן, השפה מתרוקנת מתוכן, וקשה לומר אם זו תוצאה של מצב מלחמה, או שמא הסיבה לו.
האפילוג של הספר עוסק גם הוא בשפה, או נכון יותר לומר — בוויתור עליה. הוא נפתח בהיעלמות של כל הדמויות ובהכחדה של הספר, שבתהליך מחזור הופך לדפים במחברות ראשית כתיבה לילדים. המורה נכנס לכיתה עם המחברות, בלי כל חדווה: "היום הוא ילמד אותם לכתוב אות ראשונה. הילדים האלה נולדו בתוך מלחמה […] הם ראו עד גיל שש יותר סבל ומוות ממה שרוב האנשים יראו עד זקנתם. ואתה צריך ללמד אותם קרוא וכתוב. כן. זה ממש מה שהם צריכים, זה מה שיציל אותם, מילים ומחברות ועפרונות" (עמ' 142). כשהוא מגלה שלפני זה היה שיעור מוזיקה בכיתה, הוא מחליט להמשיך אותו ולוותר על השיעור המקורי — "המילים יחכו, העפרונות יחכו". מאוחר יותר, כשהירש הנכד חוזר ברכבת מהופעה בדמשק אל ביתו באלכסנדריה ובדרך עובר בעזה (כולן חלק מאמ"א, "איחוד המדינות האברהמיות"), הוא שמח ש"עבודתו לוקחות אותו אל מקומות שיש בהם אוזניים שרוצות לשמוע את המוזיקה שלו". המוזיקה, שפה בלי מילים החוצה דתות ותרבויות, עומדת באופן מפתיע כנגד הספרות ואומנויות המילה, שכוחן נשחק מאד. זו בחירה מעניינת, פרדוקסלית במידה אוטואימונית כמעט באופייה, שכן היא עולה מתוך ספר שעשוי מילים. בתוך מציאות שבה המילים נשחקו, זוהמו או הפכו לכלי שרת של אלימות, בורשטיין מציב את הצליל כשפה היחידה שעודנה אפשרית — גם אם המחיר הוא פירוקו של הספר עצמו.
בליל שבעה באפריל נולדה בתי הבכורה, ביום האחרון של מלחמת איראן השנייה, שעתיים לפני כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף. בתי הייתה הנכדה הזאת, נכדה ואזעקות, תינוקת בת שעה בעריסה במרחב מוגן. כשקראתי את הספר, חודש לאחר לידתה, ממקום מושבי בכוכב הלכת ניו־בורן, העזתי לקוות שאולי גם היא, כמו הירש, תזכה יום אחד להסתובב בחופשיות במרחב הזה ולא לראות שום גבול.
וקשות. נמלים לא עצרו מהליכתן הקצובה, נשאו מוטות קש קצור לתוך עריהן העלומות. העורב קרא בדקירות מקורו לשמים. הטלפון שבתיקו של דניאל השמיע קול פעמון.