תארו לעצמכם את המלון המפואר והיוקרתי ביותר באירופה – מלון גרנד בבילון. זהו מקום שמכיר בערך עצמו, מוסד בעל מסורת ארוכת שנים. התקופה, סוף המאה ה־19 או ראשית המאה ה־20, זמן שבו מלונות פאר היו עדיין כוח משמעותי בעולם: מקום מפגש לנסיכים, רוזנים, מלכים ושגרירים, מקום לנשפי מסכות של החברה הגבוהה ולמזימות בינלאומיות. ועכשיו תארו לעצמכם איל הון אמריקאי בשם רקסול, שמגיע למלון עם בתו המפונקת, שמתעקשת, בניגוד לכל היגיון ונימוס, להזמין במסעדת המלון דווקא מנה שלא נמצאת בתפריט. היא רוצה מנה אמריקאית מוכרת ופשוטה: סטייק ובירה. להזמין סטייק ובירה במלון גרנד בבילון זה מעשה שלא ייעשה, ורב־המלצרים ז'יל רואה בו עלבון אישי. הוא, בשום פנים ואופן, לא יאפשר גחמות כאלה. לא במשמרת שלו. מצד אחד, הלקוח תמיד צודק. מצד שני, הבית תמיד מנצח. הנה רגע השיא של העימות:
שיעול עדין נשמע. ז'יל ניצב מעליהם. בחירתו לשרת את השולחן הזה במו ידיו נבעה ודאי מהרפתקנות טהורה. לא היה זה ממנהגו של ז'יל לשרת שולחנות בארוחת הערב. הוא רק נכח והשקיף, כמו רב החובל בגשר הספינה בשעת משמרתו של החובל הראשון. אורחי המלון הקבועים הרגישו שנפל כבוד בחלקם אם ז'יל בחר בשולחנם.
תאודור רקסול היסס שנייה אחת, ואחריה מסר את ההזמנה בנימה אדישה משובחת:
"סטייק פילה לשניים, ובקבוק באס." היה זה המעשה האמיץ ביותר בחייו של תאודור רקסול, אף שלא פעם, במשברי עבר, כבר עמדה לו גבורת הלב.
"זה לא בתפריט, אדוני," אמר ז'יל השלו.
"לא משנה, הבא את זה. אנחנו רוצים את זה."
"טוב ויפה, אדוני."
ז'יל הלך לדלת השירות, העמיד פני מציץ מאחור ושב מייד.
"אדון רוקו שולח את ברכותיו, אדוני, ומצר על כך שאין ביכולתו להגיש הערב סטייק ובאס, אדוני."
"אדון רוקו?" חקר רקסול בקלילות.
"אדון רוקו," חזר ז'יל איתנות.
"ומי הוא אדון רוקו?"
"אדון רוקו הוא השף שלנו, אדוני." על פניו של ז'יל היתה הבעה של אדם שהתבקש להסביר שייקספיר מיהו.
שני הגברים הביטו זה בזה. נראה בלתי נתפס שמלצר, ואפילו מלון שלם, יקרא תיגר על תאודור רקסול – רקסול הבל יתואר, שבבעלותו אלף מיל של מסילות ברזל, עיירות אחדות ושישים קולות בקונגרס. ועם זאת, כך היה. כשגבה המנוון של אירופה דחוק אל הקיר, גם גדוד של מיליונרים לא יאגפה. על פניו של ז'יל נחה הארשת הרגועה של איש חזק הבטוח בניצחונו (עמ' 15–16).
הדרמה הקטנה הזו במסעדת המלון היא האירוע המחולל של הספר, והיא אוצרת בתוכה הרבה מהמתחים הסמויים והגלויים שיניעו את העלילה. ההצבה של רב־מלצרים מול מולטי־מיליונר היא בחירה מקורית ומעניינת. במבט ראשון נדמה שלמיליונר יש את כל היתרונות במאבק. למעשה, ההפך הוא הנכון. מלון הוא עולם בתוך עולם, ויש לו את הכללים שלו ואת ההיררכיה שלו. בעולם־מלון כזה השף ידוע באותה מידה כמו שייקספיר, ורב־המלצרים חזק יותר מהבעלים של המלון, ובוודאי יותר מכל אורח מקרי, עשיר ומפורסם ככל שיהיה. לרב־המלצרים יש את יתרון הביתיות, הוא מכיר את המלון כמו את כף ידו, כולל את המעברים הסודיים וחדרי ההצצה שמתגלים לאט־לאט לאורך הסיפור. התחבלנות של רב־המלצרים, שיהיה לה תפקיד חשוב בהמשך הספר, נוכחת כבר מהרגע הראשון, ואפשר לראות אותה מתגלה במחווה הפשוטה של העמדת הפנים: "ז'יל הלך לדלת השירות, העמיד פני מציץ מאחור ושב מייד". הוא כאילו מתייעץ עם השף, כשלמעשה הוא רק נכנס לרגע בדלת השירות ומייד חוזר. הוא האדון האמיתי, הוא מחליט את ההחלטות על דעת עצמו.
מה שמטעין את הקונפליקט בין רב־המלצרים לאורח המלון הוא העובדה שמדובר בהרבה יותר מהזמנה של בירה וסטייק. התמונה הדחוסה הזו מסמלת מאבק בין כוחות איתנים. מצד אחד יש את הסדר הישן, שמסומל באמצעות "התפריט" ותוכנו, קטגוריות מוכנות מראש שאין לסטות מהן. ומצד שני, החופש של האדם הפרטי לבחור מה שלא קיים, לנצח את הסדר הקיים באמצעות כוח הרצון והממון: "לא משנה, הבא את זה." אומר לו המיליונר, "אנחנו רוצים את זה." מכאן מתפצלת סדרה שלמה של קטגוריות הופכיות שנאבקות זו בזו: אירופה מול אמריקה, המונרכיה מול הדמוקרטיה, הניוון מול ההיגיון הבריא, כוחה של המסורת מול כוחו של הכסף. מעניין שאפילו כלי תחבורה שונים משויכים לכל אחד מהצדדים. המלצר קשור לתחבורה הימית כיוון שהוא משקיף "כמו רב החובל בגשר הספינה" ואילו המיליונר רקסול קשור דווקא לרכבות כיוון שמצוין בפירוש "שבבעלותו אלף מיל של מסילות ברזל" (עמ' 15). אין זה מקרי. הספינות והספנות קשורות לתקופה הרומנטית, לתגליות, לאוצרות ולשודדי ים, ואילו מסילות הברזל מסמלות קדמה יעילה וחסרת סנטימנט, כזו שפולשת לפינות הרחוקות ביותר של היבשת ומגרשת גם את האינדיאנים וגם את המסתורין. אם כך, אין זה פלא שהמאבק הזה הופך להיות מאבק אישי וגורלי כל כך, וחשוב ביותר עבור כל אחד משני הגברים. זו מלחמה לכל דבר ועניין, כפי שנאמר: "כשגבה המנוון של אירופה דחוק אל הקיר, גם גדוד של מיליונרים לא יאגפה."
לא אקלקל ואגלה לכם מי מנצח במאבק הזה על הסטייק והבירה, ובאילו תחבולות נוקט כל אחד מהצדדים. אך כן אגלה שהמאבק הזה הוא רק המנה הראשונה, ובהמשכו מגיעה תעלומה בלשית רבת ענפים ותפניות, שבה המיליונר האמריקאי מקבל את תפקיד החוקר הפרטי, ורב־המלצרים את תפקיד הארכי־נבל הנכלולי ורב־המעללים.
מלונות ומסתורין
העניין שלי במלונות בספרות מושפע לא מעט מההתפתחויות בישראל בשנה האחרונה. בגלל המלחמה התרוקנו בתי המלון מתיירים, ובו בזמן פונו עשרות אלפי אנשים מבתיהם ונאלצו לגור במלונות תקופה ארוכה. כך שהמלונות הפכו ממעונות ארעי למשכנים של קבע, וזאת בניגוד לאופי המבנה ולשימושיו הרגילים. בתי המלון הפכו למרחבי מעבר, מרחבי לימבו לימינליים, בית שאינו ביתי, שהוא אלביתי. הרבה תופעות חדשות התקיימו במרחבים האלה, הרבה סיפורים אפשר לספר עליהם, חלקם טרגיים, חלקם מעוררים התפעלות והשראה, והם בוודאי יסופרו בשנים הקרובות.
אך עוד לפני השנה הזו מלונות כיכבו בספרות ובקולנוע, ורומנים רבים נכתבו על בתי מלון, ובהם "גרנד פריז הוטל", "מלון סבוי", "המלון הכחול", "מלון ארבעת הפרחים פריז", "הגברת ממלון ריץ" "מלון פרובלמט", "מלון הצפון" ,"מלון פלסטינה", "מלון דמון", "החדרנית", "מלון הונולולו", "מלון האגם", "מלון הזכוכית", "מלון המולדת", "עולם מלון", "מלון שנחאי", "מלון אורחים", "מלון אוריאנטל", "מלון טלירן", "מלון פורטופינו" ועוד רבים. וגם סדרות טלוויזיה, כולל הקומדיה הקלאסית "המלון של פולטי", ולאחרונה נוספה גם הסדרה הפופולרית והאיכותית "הלוטוס הלבן".
בית מלון הוא זירה מושלמת לתעלומה בלשית. המלון הוא אתר סגור שבו זרים נפגשים עם זרים ואיש לא באמת מכיר את מי שנמצא בחדר הסמוך לו. אגתה כריסטי, אשפית הכתיבה הבלשית, מיקמה רבים מספריה במלונות או בסביבה דמוית מלון שנמצאת בתנועה, כמו רכבת האוריינט אקספרס או שייט בספינת פאר על הנילוס. האפשרויות העלילתיות שסביבה כזו פותחת בפני הקורא מסחררות: רשימת חשודים ברורה וסופית, זהויות בדויות, רצח בחדר סגור, יינות מורעלים, גופות שנעלמות וחדרניות חטטניות שמבחינות בפרטים זעירים. בנט מנצל את הפוטנציאל הזה במלואו, והספר מכיל מערבולת של תגליות ותפניות. בפני הקוראים נפרשת מסכת של ריגול ותככים, ומפרק לפרק מתבררות זהויותיהן האמיתיות של הדמויות, כולל רב־המלצרים ז'יל, שמתגלה במהרה שהוא בכלל לא צרפתי, אלא ברנש בריטי בעל השם הרגיל לחלוטין "תומס ג'קסון". כבר שנים שהוא מעמיד פני צרפתי כיוון שזה מה שמצופה מרב מלצרים במלון פאר.
מלון עשוי להפוך גם לזירה שלאימה ומסתורין. ובפרט אם מדובר במלון מסוג ה"גרנד הוטל". מלונות ה"גרנד הוטל" הם מלונות הפאר שנבנו במאה ה־19 ברחבי אירופה וצפון אמריקה. אלו אחוזות גדולות בסגנון אדריכלי מיושן ובומבסטי, אדריכלות ששואבת את השראתה מארמונות האצולה והמלוכה. ה"גרנד הוטל", על מסדרונותיו האינסופיים, מרתפיו האפלים, גרמי המדרגות המפוארים שלו, ואולמות הנשפים – הוא מעין גלגול של הטירה הגותית, כמו שאפשר לראות למשל בסרט האימה המצוין "הניצוץ" (קובריק, 1980). ה"גרנד הוטל" הוא חוליה מקשרת מוצלחת בין אירופה הישנה, השחפנית והחיוורת, על בתי המלוכה שלה ועל וערפדיה, לבין הקדמה של המאה ה־20, וההבטחה לעולם טוב יותר שהקדמה נשאה בחובה.
הארכיטקטורה הסודית והמסויטת של המלון ממחישה את המיקום של המלון בין אפלת העולם הישן לאורות הקדמה של העולם החדש. לקראת מחצית הרומן חדר מסתורי מושך את תשומת ליבו של המיליונר רקסול, חדר 111. הוא מתגנב פנימה, מחפש בו ודופק על קירותיו עד שהוא מוצא לוח עץ רופף בחדר האמבטיה שאפשר להסיט הצידה. מאחוריו מתגלה חור גדול למדי, וחשכה. הוא משתופף, מדליק גפרור בודד ומגלה "בור חסר תחתית למראית עין" שסולם חבלים משתלשל במורדו. המליונר מתמרן את גופו לתוך "הבור דמוי הבאר" (עמ' 104) ויורד לתוך החשיכה המוחלטת, למטה הוא מוצא שביב אור שחודר מתוך חריר קטן בעץ, הוא מצמיד את עיניו אל החריר ורואה את הדבר שניסו להסתיר ממנו. התמונה האיקונית הזו של אדם שיורד לתוך באר האפלה ומוצא בה את הרסיס המואר של האמת — תופסת בעיני את ההבטחה של המודרניות.
בהקשר הזה ייתכן שיש משהו מיושן בספר, שכן בשנה שבה ראה אור, 1902, היה קל הרבה יותר להאמין בניצחון הקדמה על כוחות האימה. הבלש האמריקאי של שנות הארבעים, זה של ריימונד צ'נדלר ודשיל האמט, כבר יהיה אפל בהרבה. ואחרי שתי מלחמות עולם, שתי פצצות אטום, ואחרי 7 באוקטובר, האמונה הזו נראית תמימה במיוחד. בישראל של 2024 קשה להאמין בניצחון הקדמה. בתי המלון מסמלים עבורנו, אולי יותר מכל דבר אחר, את אוזלת היד של מוסדות המדינה, את חוסר היכולת לחזור הביתה, ואת הציפייה של אזרחי מדינה שלמה לחזור להיות עצמם, לחזור לחיים נורמליים. מעניין שחלק מהמאמצים שעשו צוותי המלונות בשנה הזו כדי לאפשר למפונים תחושה של בית היה לתת להם לבחור בעצמם את האוכל, ואפילו להכין אותו בעצמם. מזל שבמלונות בישראל מלצרים לא היו עקשנים כמו רב־המלצרים ג'יל.
