תנועה בלתי פוסקת ופריעת סדר תיאטרלית הם שני הכוחות המניעים את ספר הביכורים המרשים והייחודי של צבי פרידלנדר כיכר פריז. היום אליו נפרש המעשה הספרותי הוא יום מכונן בתולדותיה של הישראליות. זהו ערב הפגנת המיליון בתל אביב, שנעלה את המחאה החברתית של 2011, שאליה מותכים שלל סיפורי משנה ומעשיות פורחות שנעות אחורה וקדימה, לאורך ולרוחב, במניפה רעיונית ופואטית מקורית המבקשת תמיד לשוב לנקודת המגוז המטושטשת, כיכר פריז שבמרכז בירת הנצח.
הגיבור האמיתי של הספר רב־הפעלולים שלפנינו הוא מעשה הסיפר, או מדויק יותר מעשיות הסיפר ברבים. זאת מכיוון שאין יכולת לתפוס את המהלך הפואטי בחוט עלילתי אחד מקשר, אלא כהזמנה להתמסר ליריד עשיר וצבעוני המתגלגל למַמְבּוֹ גַ'מְבּוֹ קופצני שמתיך יחד באירוניות מודעת לעצמה רומן חברתי ישראלי, מדע בדיוני ופנטזיה ערפדית באמצעות זרם תודעה קדחתני, הנע חליפות בין הרציני לליצני. ניכר שפרידלנדר מתענג על שלל קווי העלילה וקפיצות הזמנים ואינו ממהר להתחייב. אי־הסדר מאפשר למעבדת הניסויים שהוא מקים בכיכר פריז לכנס אליה שלל רחב של דמויות קצה לצד ארכיטיפים ריאליסטיים.
אחד מהארכיטיפים הללו והבולט מביניהם הוא מודי בר און ז"ל. דמותו מייצגת את הממד החברתי של הרומן ומשתקפת בדיוקנו הנוגה של בר און, אחד מסמני דור האיקס, מכותבי החמישה הקאמרית, מתעד דוקומנטרי של הישראליות ומנחה רב־פעלים ושנים בערוץ הספורט, שהנינוחות מסבירת הפנים שלו הפכה למיתולוגיה עוד בחייו. הוא תופס מקום של אב רוחני אך מדולדל ארוס לצעירי המחאה הנאיביים. "מודי" הוא הנואם הראשי בהפגנה, והצעירים החולמניים נושאים אליו עיניים: "ערב טוב שבוע טוב, מהפכה נעימה לכולנו" (עמ' 91). האירוניה המרירה יוצרת מיד אי־נוחות – אם כל כך נעים, אז למה למחות? הזעם מאולחש במילות נביא מפייסות על גבול החנפות הנישאות לרחבי הכיכר ההומה: "האמת היינו סקפטיים, אבל רצה המקרה […] והצעירים הנועזים האלו הפיחו רוח חיים ברמץ הזה, של הערבות הדדית, של הסולידריות החברתית […] לשאוף להיות מופת לצדק וחמלה!" (עמ' 92). בעוד הטנור המזדקן מרהיב, ניכר שברור לו, למפגינים וגם לנו הקוראים שזהו הבהוב אחרון, קריאה לבנה עם בוא החושך. בר און לא רלוונטי, גם לא מייצג, והמחאה הגוועת בספר גוועה גם במציאות.
הפנורמה החברתית היא כאמור תמה חשובה ברומן, אך ממש אינה היחידה. אלמנט משמעותי נוסף, פרוע, ועל פניו גם תמוה, הוא "שתילת" דמות מרכזית ורבת פנים. אישה ערפדית בעלת היסטוריה של מאות שנים שמתגלגלת גם היא לכיכר ההומה וטורפת את הקלפים, פראו אולה שמה (הראשון, אחריו תעטה/תחליף עוד שמות רבים). הטריפה מתאפשרת מכיוון שהערפדית בעצם מהותה העל־זמנית אינה חייבת דבר, לא לחברה, לא לפרטים בה ולא להיסטוריה. היא עובדת אל אחד והוא הדם, שערפדית ותיקה היא נדרשת להמשיך ולשאוב כדי להתקיים. העדר העכבות מכניס את העלילה הפרומה ממילא לסחרור קרוסלי, שלעיתים קשה לעיכול, אך מתגמל עבור המצליחים להתמסר. הברק הסיפורי במקומות הלא מעטים שבהם הכתיבה טובה וחכמה משהה את כושר השיפוט, ואנו נדחקים עוד ועוד לטרילילי טרללה שהספר מייצר, בביטחון כמעט יהיר ומעורר השתאות. הפראו הערפדית היא רצף מתחלף של אשת פקיד, פסבדו־בוהמיינית בתל אביב של שנות השישים ומפעילת סוכנים מזויפת של המוסד, וזה רק הגלגול הארץ ישראלי שלה. בין שאר מעלליה אפשר לציין גם קרב עקוב מדם וטרנטונאי עם לילית – עמליה: "הפראו התעשתה ובעטה ברגליה של לילית, הפילה אותה לרצפה, חיבקה אותה בין ירכיה, שלפה סכין והתישבה בכל משקלה על מקום הדקירה […] מה עושים איתך, גברת? אמרה לילית וצחקה" (עמ' 135)
הלשון בספר גמישה ונעה היטיב בין משלבים לשוניים מפתיעים שיוצרים הלימה מבורכת בין צורה לתוכן, כמו לדוגמה תיאורם של זוג בורגני־אומנותי בירושלים החילונית למהדרין שכיום כבר כמעט ואינה קיימת: "חתמה על חוזה וכעבור חודשיים העלתה תערוכה בת זונה. קראה לה 'עירומים'" (עמ' 195), ומיד לאחר מכן חזרה למשלב "הרגיל" התואם את הזמן ורוח הדמויות: "עמנואל יושב לידה ניכר שהרגע בכה"(עמ' 195). או באפיזודה נוספת שהיא מחווה קורצת ואנכרוניסטית לשלל סיפורי יונה וולך ואני (המוכרים לחובבי רכילות ספרותית): "בסוף הלילה ביקשה הפראו מיונה להעתיק את השיר למחברת, לקחה אותו הביתה וחקרה אותו עד שעת לילה מאוחרת […] אחוזת אימה הניחה את השיר על שולחנה , הסירה את המשקפיים ואמרה 'פאק' בקול" (עמ' 126).
על אף התנופה הכללית וחדוות ההפתעה הנדירים בספרות העברית העכשווית הממוארית והמפורכסת, בין הברקים והרעמים הז'אנריים שהרומן מלהטט ביניהם יש גם פניות חדות מידי או נפילות בוסריות. לא כול הזיזים העלילתיים או הפואטיים מצליחים לתפוס אחיזה בקרקע וחלקם נשמטים בלי להשאיר חותם. יש בספר דמויות וסיפורי משנה שהיה אפשר להשמיט בנקל, כמו זוג אוהבים הומואים מאולץ וקלישאתי שמבליחים ללא הצדקה, או עלילת משנה צולעת על תעלומה ארכאולוגית. לקראת סיומו של הרומן נראה שהנטייה של לא להתחייב היא בעוכריו. והוא בורח לפתרון עלילתי מעט חפוז וחיוור. העלילה נודדת לסיפור שושלת תקופתי, טרגי ופנטסטי, ומתמקמת שוב באופן מגושם בירושלים של זמננו. פתרון הביניים משאיר אותנו עם תחושה מעט חמוצה, שיד עורכת דורשנית יותר הייתה יכולה לפתור. אך בסיכומו של דבר ועל אף הנאמר לעיל, זהו ספר ביכורים עז מבע ומתוחכם, שלא נתקלתי בדומים לו בשנים האחרונות. ניכר שנכתב מתוך דחיפות ותוך הצגת סגנון כתיבה מובחן. מתאימה לסיכום היא, אמירתו המפורסמת של משה דיין "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז".