בסוף השבוע ימלאו לי שלושים ושש. בין הגבות משתרש והולך קמט זעף יחיד. השינה לא מוחקת אותו, וכשאני מתכופפת הוא מעמיק. הלחיים מכבידות קמעונת על זוויות הפה ההולכות ומסתמנות. רשתות דקיקות (שאותן אני דווקא מחבבת) נפרשות סביב העיניים. התמורות הללו העוקבות אחרי, ואולי אני עוקבת אחריהן, מזכירות לי בוקר וערב שהפכתי זה מכבר לאזרחית החיים, מותירות בפינת המראה את השאלה המהבהבת: האם ומתי אצטרף גם אני לעבדי הזמן, הם עבדי העבדים אליבא דה ר' יהודה הלוי.
המגחכים ממרומי עשוריהם צריכים לדעת שבתעשיית היופי הנוכחית טווח הגילאים שבין 25 ל־28 מסומן כזמן הנכון לתחילת טיפול בהזדקנות העור, עם הירידה בייצור הקולגן. למעשה, ההקדמה של הטיפולים האסתטיים נובעת מתפישה לפיה אפשר למנוע את נזק ההזדקנות באמצעות "טיפול מונע" שיאט ושאולי גם ימנע את ההתקמטות שהתרגלנו לטפל בה בגיל השלישי.
אם בעבר הטיפול בהזדקנות נבע, אם להסתמך על ז'אן אמרי, מהזרות שבין התפישה העצמית לבין הבבואה הנוכחית, הרי שהיום תעשיית היופי מבקשת לבטל את היווצרותה של הזרות הזו. לא עוד הזדקנות בזק בנוסח "רַק קַו־שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ" של ביאליק, עתה יש להקדים מודעות וערנות לתנומה הגדולה של ההשתנות האיטית, זו שאני למשל עוברת, זו שממנה אני צפויה להתעורר כשאחוש מול המראה כמו א', גיבורתו של אמרי, אני ולא אני.
אני נגד סבל מול המראה. נגד תיעוב עצמי ובעיקר נגד הימנעות מפתרונות. אם א' של אמרי הייתה שואלת אותי, איחוד עם העצמי (כלומר ריפוי מהפיצול) מתחיל בקבלה עצמית, ולכן עדיף שלא להימנע מטיפול אם העמידה מול המראה מלווה בסבל. כי רע מכל הוא הבוז הכפול: על המראה ועל התשוקה להעלימו.
תעשיית טיפולי היופי הפורחת והמטרגטת כל מוכרת אשליות שמכורות ליופי כמוני אמורות דווקא לקנות בשמחה. יצירת והדגשת פרופורציה (האם אני היחידה שהתוצאה הראשונה שלה בגוגל למילה פרופורציה היא מכון טיפולי יופי?), רסטורציה (הסרת כתמים), משחקי אור וצל (בעצמות הלחיים הגבוהות, בקו הלסת), בקיצור: שיבת היופי הקלאסי. הפייטה כבר פוסלה, אבל אולי עוד נוכל להפוך אנחנו למריות נצחיות.
היופי קשור בעדינות – בתזוזה של רבעי טונים בצבע, בקול, במראה. האם האדם מסוגל לפעולות עדינות כל כך? אומנים נפלאים בכל הזמנים הוכיחו שכן, אבל האם טיפולי היופי שואפים לעדינה שבפעולות? ברובם לא. הם מחזיקים בקרנות המזבח של הפרופורציה, אבל בו בזמן הם מבאישים את ריחה, כי מה שמגלה היופי למתבוננים בו – מה שלכאורה כל מומחה יופי כבר עשה, הוא שהיופי הוא דווקא החריגה הדקיקה מן הפרופורציה, התפנית הקלילה, האטומית, האלוהית, מן המדויק. ההוכחה שאכן חבוי שם ניצוץ.
אני סובלת מהמראה הזה, ההופך רווח. סובלת מהמצחים ההולכים וגדלים, מהשפתיים המנופחות, מהאסייתיות זוטא של העיניים, מהעור המתגלה דק כל כך, מהלחיים המתוחות כמו יריעת תוף על עצמות הלחיים המזכירות דווקא מסכת מוות ומהפרופורציונליות הגנרית, זו המושגת לכאורה בתהליכים הללו.
איך יתכן? לכאורה: אני אוהבת יופי, אוהבת מאוד. יכולה בקלות לחלק את בני האדם בעולם על פי מבנה הברכיים (טיפשות וחכמות. שלי, אגב, טיפשות) או עומק המבט. קצת נהנית והרבה סובלת מזה. שמה לב לפרטים, וגם לומדת כל הזמן שהיופי משתנה ביפים ובי. אז איך יתכן שליבי לא מזהה פרופורציה בפנים מתוחות? איך יתכן שאני מסרבת לשתק את השריר שמחריב את הרווח בין הגבות?
אסלק את המוקשים. בראש ובראשונה: טשטוש. בחיי הקריאה שלי אני מבחינה ששיר יפה הוא כזה שהמכניקה שלו סמויה. אני מעדיפה על פי רוב את הצורות הנסתרות, אלה שנותרות כלי ולא נדחקות לחזית: לשם השיר, לגיליון נושאי, לסכין ההחלטות בנוגע לנאמר בו. צורות צריכות לשרת, וכפי שכתב יפה צ'סלב מילוש, "הַמֵּבִין אֵינוֹ הַטּוֹב בַּמְּשָׁרְתִים". כלומר, על מנת להתגלות בשיא יופיו, הכלי מוכרח להישאר כלי. כאלה הן גם ההעדפות שלי ביחס לחריזה ומשקל, שמזכירות לי לא פעם את קדיחותיה של ירושלים המתחדשת יותר מאשר מוזיקה כלשהי.
אני מעדיפה את המוזיקליות שבתוך השורה, את חיכוכי הכתפיים של אות באות, מילה במילה, את היחסים בין מילים שמבטלים את הפסנתרנות של השפה. בחרוזים השחורים של סוצקבר: "מֵאָז אִמִּי הָאֲדוּקָה אָכְלָה עָפָר בְּיוֹם־כִּפּוּר / אָכְלָה בְּיוֹם־כִּפּוּר עָפָר שָׁחֹר מָהוּל בְּאֵשׁ, / אֲנִי הַחַי אוֹכֵל עָפָר כָּל יוֹם כִּפּוּר, / אֲנִי עַצְמִי נֵר־זִכָּרוֹן מֻדְלָק מֵאוֹתָהּ אֵשׁ." או אצל משה סרטל: "מִן הָעוֹלָם נָטְפָה טִפָּה לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת. נִשְׂרְפָה אוֹתָהּ טִפָּה / וְטִפָּה שְׂרוּפָה יָרְדָה עַל הָעוֹלָם". בפשטות: אני מעדיפה מצלול על פרוזודיה, לא אוהבת כשחריזה הופכת לכלי ריתמי (לַבִּיט של השיר) ואוהבת כשהיא נושאת את הניגון: "אַתֶּם וַאֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי אָבִינוּ, / גַּם אַתֶּם גַּם אֲנַחְנוּ / רָאשֵׁינוּ בְּרִגְבֵי אַדְמָתֵנוּ" (ענת זכריה). כלומר כשקשה לתפוש אותה, כשאי אפשר להצרין אותה לאמפיברכים ולסימוניהם על הלוח. לא כי יש לי משהו נגדם, אלא כי נדיר, נדיר מאוד שהיא נושאת נוסף על הטכניקה מוזיקה אמיתית (אצל טינו מושקוביץ היא עושה את זה, כמעט מבלי לפסנתרן. ראו: "טַל יָלְדָה יַלְדָּה בַּלַּיְלָה / טַל יָלְדָה בַּבַּיִת בַּת / בְּאוֹרוֹת, דְּלוּקָה כְּמוֹ לַמְפָּה / עַל אַלְפַּיִם קִילוֹוָאט….").
בעצם, יופי קשור עבורי בטשטוש מעברים, כי כמו הביישנית של אלתרמן (שהיא היפה באמת ב"שדרות בגשם"), או תל אביב של ויזלטיר, שזרוקה באמבט בבגדיה הרטובים, ביופי יש לא פעם (לא תמיד) דבר מה סמוי ואפילו מפתיע: משהו מסתתר, מתגלה ומסתתר, וכשזה לא כך, כשהיופי לא דורש מבט נוסף, הוא בדרך כלל הופך זול. זוהי סכנת המקרים המובהקים. בחזרה למילוי שפתיים: על מנת שפעולה כזו תשיג יופי, היא צריכה להסתתר. אולי רק לסמן את קו השפה שאבד, אבל בשום פנים לא לנפח. לא לחינם מתואר יופיו של ר' יוחנן בתלמוד דרך המפגש שבין כוס כסף צרוף, גרעיני רימון אדום וכליל של ורד לבין חמה וצל שהמפגש ביניהם יוצר זוהר שגם הוא רק "מעין יופיו" של ר' יוחנן. רוצה לומר, המימוש הפשטני של היופי אינו קשור ביופי ואינו מוסיף לו, אלא שהוא קשור דווקא בכלכלה: בהבטחות ומימושן, בריאליזציה של המטפורה.
העניין השני הוא החותם התעשייתי. זה שמפריע במגוון דרכים גם לשירה העברית וגם לתעשיית היופי. אבאר: הן תעשיית היופי והן השירה מוֹכְרוֹת לנו אפשרויות שמימושן מסובך בהרבה מזה שהן מכריזות עליו. קל לכתוב שיר (תרגיל), קל לנקד אותו (שגוי), קל למצוא (עורך), קל להתקבל להוצאה (בתשלום) – הכול אפשרי בכסף. מה הבעיה? שכפי שכבר אמר צמד גרמני אהוב וקודם לי (תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר), בתהליך הזה היצירה מוחתמת בחותם הייצור התעשייתי. כלומר – היא מסומנת כנחותה. איך נראה למשל החותם? ספרי שירה עבי כרס המספרים יותר מכל על הקושי לגייס את סכומי הכסף הנדרשים כדי לממש את ההבטחה, ולכן את הניסיון להכליל בתוך המוצר מה שיותר. ולמה אי אפשר רק לסמן את קו השפתיים? לכתחילה זה נשמע ברור מאליו, אולם בדיעבד, נשאר עוד קצת במזרק (תוקפו יפוג אחרי שבועיים), ובעוד זמן קצר כבר צריך יהיה לחזור לטיפול נוסף. והרי עכשיו כשחושבים על זה: אפשר גם לתקן (לשנות את שהיה) ולא רק למלא (לשוב אל שהיה). כלומר להתעוות. ומה מעוות בשפתיים נפוחות? לא רק היעדר הטשטוש, אלא גם היותן הזחה של השאיפה להשגת הפרופורציה, אל הסימון הזול של היקר. מה שהיה קשור פעם בשומן (מראה בריא), קשור עתה בחומצה היאלורונית (מראה עשיר).
ויוצא מזה עניין נוסף, והוא הייחוד. השעתוק הדמוקרטי מאפשר לכולנו ללכת עם חולצות של מונה ליזה, הגם שלרובנו אין זיקה ממשית אליה. הוא מאפשר לכולנו להתקרא משוררים, הגם שחלקנו לא בהכרח משוררים. גם תעשיית היופי מייצרת שעתוק, רדיקלי יותר, היות שהיא משנה את המראה שלנו ומשעתקת את המעוות. ואין מה לעשות – היפה באמת אינה גנרית. הצירוף שבין הנגישות הגבוהה של הטיפולים הללו לבין האופנים שבהם הם מעקמים את מושג היופי ומאחידים את מראה האנשים והנשים, הופכים את מראה הפנים הייחודי, הבלתי נגוע, לנדיר. ולכן, כנראה – גם ליפה. לשם מומחי היופי צריכים לשאוף: למראה הבלתי נגוע, הנדיר, להיעלמות המוחלטת של הידיים שלהם.
אם בשירה נחשב ליפה למתוח את הרווח בין אור וצל באמצעות סגיר חצי מפתיע שתכליתו אנחת הקורא, או לנפח את שפתי הא"ב על מנת להדגיש את הקשר איתן, הרי שטיפול אסתטי טוב בשיר או בשריר יזהר מהאחדה יותר מכול. וכמו שעורך טוב מסיר את סגיר האנחות משום שהוא מבקש לזנוח את הנתיבים לטובת הנתיב, דהיינו לחפש את ייחודה של היצירה ושל היוצר בצליל, במראה או בתחושה, כך רופא טוב מפסיק להזריק כשהמילוי הופך להאחדה.
ורביעי ואחרון: תנועה. מה שמאפיין עבורי את התחוללות היופי היא התנועה, שהיא סימון החיים. אני קוראת בשיר ומחפשת בו את התנועה מוזיקלית, ריתמית, עלילתית. מתענגת על המקומות שגלגלי העיניים מופתעים מהתנועה. מול עץ התפוחים של מונה, אני לא יכולה להפסיק להתפעל מהתנועה שיש בעלים המצוירים, מהנֶשֶׁב שמגיע מהציור. כשאני קוראת ומתפעלת מעצמי זזה, כי ״הציפור הפרועה מסרבת להפוך לפסל״ וכל קריאה מגלה לי משהו חדש. זה יפה בעיניי, משהו היה נראה לי כך, ועתה הוא נראה אחרת. כלומר, פוטנציאל ההתחדשות והפגישה הוא אין־סופי.
ביסודם של צבר הטיפולים הנקראים אסתטיים עומדת ההתנגדות לתנועה, ההתנכרות לזמן, החיפוש אחר הקיפאון ואחר האפשרות של גברת א' של אמרי להחליף את עבודת האיחוי בין אני ולא אני במחיקה חלקית של לא אני. איני יכולה להבין (עכשיו) איך אוכל לשתק את הקמט, כשאני עומלת בחריצות ובהתמדה להרחיב ולחזק את מערכת השרירים, ולא רק בהקשרים הספורטיביים של הביטוי. אם יופי קשור בתנועה ובהשתנות, איך אלך בנתיב שמתנגד לצו שכל פרח לוקח על עצמו – לתפנית? ועדיין, מתחת לכל זה מנקרת השאלה: היתכן שהיופי הוא באמת שקר? הבל? היתכן יופי שמוכר לנו רעיון על אודות תנועה והשתנות, בו בזמן שהוא מכער אותנו מאחורי גבנו? שאלה. ולכן, שיהיה ברור שלמרות כל זה, אני עשויה לשנות את דעתי ולשתק את הקמט. או למשקל שורות.