נוצת הזהב הוא ספר הילדים הראשון של בני מֶר. זהו ספר ניסיוני וחריג בספרות ילדים בת זמננו, כי הוא מוקדש לתרבות היידיש. גיבור הסיפור הוא טווס זהב, שחש בדידות ויוצא בחיפוש אחר חברים חדשים בארבע יבשות ובשש ארצות — יוון, הרי הקווקז, סיביר, יפן, ארגנטינה ואריתריאה: "עַל טַוַּס הַזָּהָב שְׁמַעְתֶּם בְּוַדַּאי: / הוּא הָיָה בִּשְׁעָתוֹ מְהֻלָּל לְמַדַּי / וְשִׁירִים, סִפּוּרִים, נִכְתְּבוּ לִכְבוֹדוֹ. / לֹא מִזְּמַן הוּא שָׂם לֵב שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ, / מִשּׁוּם מָה, וְהֶחֱלִיט שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְדַי, / וְעָלָיו לְחַפֵּשׂ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים". במהלך מסעו מתגלה בדרך אגב שלמעשה הוא מחפש חברים ילדים דוברי יידיש. כלומר, מסתבר שלא מדובר רק במסע אישי שמטרתו לפתור מצוקה רגשית, אלא אף בשליחות קולקטיבית — החזרת עטרת היידיש ליושנה ("אָטוּס בָּעוֹלָם וְאֶהְיֶה שׁוּב מִין מוּזָה").
טווס הזהב הוא סמל המזוהה עם ספרות העם היידית ותפארתה, כמו כן עם עוצמת ותחיית העם היהודי, אך גם מייצג עקרונות אוניברסליים של ישועה, גאולה ויופי נדיר. ישראל חיים בילצקי מגדירו כך: "הוא כולו גל זך שאין בו קצף, הוא חלום שהשמיט מרגליו את המציאות. הוא ערך בפני עצמו. מעוף שהוא בחזקת קומה במלוא שיעורה. אין במעוף הזה — הונאה. הקול והבת־קול שלו בא מעמקי עצמו, מחינו הפנימי. הוא בא אליך בדרך־הטבע." (ישראל חיים בילצקי, "טווס הזהב", פרויקט בן יהודה). אומנם, מקורות הסמל אינם בהכרח יהודיים (למשל, בודהא נולד כטווס זהב), אולם הוא הוטמע כדמות מקורית בתרבות ובספרות יידיש, למשל בשירתם של משוררי יידיש מודרניים כגון זישא לאַנדוי, מאיר שטקער, מוישה לייב הלפרן ואיציק מאנגר.
מֶר תירגם מיידיש ספרות יפה ושירי ילדים. נוצת הזהב הוא נדבך נוסף ביוזמה שלו להחיות את תרבות היידיש ובהצבתה מחדש באופן אנטי־מגזרי, כחלק מהישראליות, שלא לומר כחלק מהעולם, כפי שאומרת אחת הדמויות לטווס: "יִידִישׁ — שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת לְכָל הָעוֹלָם וְיָפָה.". לכן הטקסט משובץ ביידישיזמים המתורגמים ומבוארים בשוליים, כולל תעתיק הגייה (בסוף הספר יש מדריך מקוצר לקריאת יידיש).
זהו חזון אוטופי, חינוכי ומקורי, שלעיתים מעוצב היטב. למשל, הספר ניחן בהומור נאה, ולא בכדי: ספרות ותרבות היידיש מאופיינות בהומור שנון. דוגמה וירטואוזית לפרודיה מתוחכמת היא המפגש העוין בין הטווס ללהקת מיינות: "כָּךְ הוּא טַס וְרִחֵף לְאִטּוֹ, אָן וָאָנָה, / וּפִתְאוֹם צְעָקוֹת. אוֹי א בראָך, זוֹהִי מַיְנָה […] הוּא רָאָה אֵיזוֹ מַיְנָה אוֹמֶרֶת: 'תִּשְׁמַעְנָה // תִּרְאוּ עוֹף מוּזָר! לֹא, זֶה לֹא אֲמִתִּי! […] זֶה טַוָּס הַזָּהָב מֵהַיִּידִישׁ' אָמְרָה / הַצִּפּוֹר הַבְּכִירָה.' אֵיזֶה טַעַם נוֹרָא / הוּא נִרְאֶה כָּל כָּךְ רַע, מְגֻנְדָּר, גָּלוּתִי'" (יידיש: שוד ושבר). באופן אירוני המיינה, שהיא מין פולש הנחווה בישראל כבלתי רצוי, בסיפור היא דווקא בתפקיד הילידי של הצבר שמקניט את היידיש הגלותית. ראוי לציין שמֶר מכנה את טווס הזהב במפורש "גלותי", ובכך מתווה באופן מניפסטי את שליחותו האידיאולוגית של גיבורו וממילא של הספר. מכל מקום, בניגוד לדיכוי היידיש במציאות הישראלית, הטווס משיב מלחמה שערה ומנצח: "הַטַּוָּס, שֶׁשָּׁמַע כְּבָר הַכֹּל, לֹא נִבְהַל. / הוּא נָסַק לַמְּרוֹמִים וְסִנְוֵר שָׁם מֵעַל, / בְּכַנְפֵי הַזָּהָב, אֶת הַמַּיְנוֹת כֻּלָּן. / הֵן בָּרְחוּ."
האופי ההרואי של הטווס והמסע אף זוכים לחיזוק סגנוני הולם באמצעות העיצוב המצלולי. הסיפור מעוצב בדרך כלל כחמשירים בחריזת א־א־ב־ב־א ובמשקל האלכסנדריני האפי (לפרקים הקסמטר יאמבי עם צזורה באמצע הטור). אומנם, הניסיון המשוכלל לדבר עברית אלכסנדרינית ראוי להערכה ומעניין לעצמו, אולם לעיתים קרובות יש מחיר לאילוץ המשקלי, הדיבור נשמע מלאכותי והשגב הופך לטווסי, כמו למשל בשורות אלו: "אֲבָל אָז הוּא רָאָה שָׁם לְמַטָּה, יַלְדָּה,/ עַל שְׂפַת יָם, לְיַד בַּיִת לָבָן, אַדְמוֹנִית./ הוּא נַחַת וְשָׁאַל: 'קענסטו ייִדיש צי ניט?' 'נוּ אַודאי, מִסָּבְתָא שֶׁלִּי! הִיא לָמְדָה// מֵחֲבֵר מַעְפִּיל, שֶׁאוֹתוֹ אָהֲבָה" (יידיש: את יודעת יידיש או לא? נו בוודאי). שיבוש הדיבור איננו אסתטי אלא מסורבל ויומרני: המילה אדמונית או החבר המעפיל התמוה יוצרים שיחתיות גמלונית.
לעיתים החזון תופס את המקום העיקרי בסיפור על חשבון ביצוע ספרותי מדויק ורלוונטי לילדים. לדוגמה, פערי ידע גדולים בעלילה. הטווס נותר בודד, אך הטקסט לא מספר למה וכיצד זה קרה, גם לא מהיכן יצא לדרך ולאן שב. אומנם, מצבו הקיומי של הטווס מהדהד את ההיסטוריה של תרבות יידיש אבודה ונטולת מולדת, אך זו פרשנות מופשטת ולא נגישה לילד, שזקוק להנמקה ולהמחשה קונקרטיות של מהלכים מרכזיים בעלילה. לראיה, המאיירת חשה שציון מקומו של הבית הוא בסיסי ומשמעותי ביצירת תמונת מסגרת מסע והקשר יהודי־ישראלי. לכן האיור בעמוד הראשון מעצב נוף מקומי הכולל מגדל מים, עצי דקל ובתים חד־קומתיים בעלי רעפים אדומים שמזכירים מושב או קיבוץ. לקראת סוף הסיפור גם מתברר שלטווס יש בית: "הַלַּיְלָה אָעוּף וּבַבֹּקֶר אֲנִי / כְּבָר אִישַׁן בַּמִּטָּה שֶׁבַּבַּיִת". האיור שנלווה לטקסט זה מלמד שביתו הוא דווקא הרקיע או שמא כדור הארץ — הטווס היהודי הוא אזרח העולם.
טווס הזהב הוא ככל הנראה חילוני, כי אם כל מבוקשו הוא דוברי יידיש — הרי הם נמצאים בקהילות חרדיות גדולות, כמו בישראל ובניו יורק, אשר עליהן פסח. יתרה מכך, במקום זאת הטווס נודד בין קהילות יהודיות קטנות (למעט ארגנטינה) ונידחות, שלחלקן אף שפה יהודית משלהן שאיננה יידיש, אלא לדינו או ג'והורי (בקווקז). הסיבה לכך אידיאולוגית: מֶר מדגיש ומגלה עבור הקוראים שיש עדיין דוברי יידיש ברחבי העולם, גם במקומות שוליים מבחינת ההיסטוריה היהודית או כאלה שנותרו בהם מעט יהודים אחרי השואה, כמו יוון.
לדוגמה, הטווס מגלה שיש ילדה דוברת יידיש ביוון, מדינה שמלכתחילה יש והיו בה מעט דוברי יידיש, כי שפת יהודיה הספרדים היא לאדינו: "הוּא הִגְבִּיהַּ מֵעַל מִגְדָּלִים וּבְרוֹשִׁים, / וְהַיָּם הַכָּחֹל הִשְׁתַּקֵּף בַּזָּהָב. / כְּשֶׁרָאָה יַבָּשָׁה הוּא אוֹתֵת בַּזָּנָב: / 'מִי יוֹדֵעַ כָּאן יִידִישׁ בָּאִי הַיְּוָנִי?' / וְהִנֵּה מִלְּמַטָּה קוֹרְאִים לוֹ: 'אֲנִי! / דאָס הייסט איך' — בְּפֵרוּשׁ הוּא שָׁמַע בְּאָזְנָיו" (יידיש: זאת אומרת, אני). מֶר מתבל את הגילוי בהומור חינני — הילדה מזמינה את הטווס אליה לסעודה יהודית־יוונית: "'אָז אוּלַי בּוֹא אֵלַי לְחַלָּה וְצָזִיקִי?' הַטַּוָּס הִתְנַצֵּל: 'אוֹי אַ דאַנק, מיַיַן זיס קינד! / אַךְ אַמְשִׁיךְ.'" (יידיש: תודה ילדה מתוקה שלי).
התנצלותו של הטווס משקפת את אופיו המהיר של המסע, כפי שאומר לילד הקווקזי, "אֲנִי קְצָת מְמַהֵר". הוא נמצא במסע דילוגים בין חברים אפשריים ולכן דוחה את כל ההצעות להישאר במחיצת חבר חדש: "עס ברענט / הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ חֲבֵרִים בְּעוֹלָם, / וַדַּאי יוֹם אֶחָד הוּא יָשׁוּב לְכֻלָּם. / הוּא נִפְרַד, הִתְעוֹפֵף, לֹא צָרִיךְ לְפָרֵט" (יידיש: זה בוער). המהירות לא מתיישבת עם הצורך של הטווס ליצור חברים, כי הרי קשרים לא יוצרים בדחייה לא מנומקת של הזמנה לארוחה או בשיחת בזק. המהירות ממירה את הגעגוע של הטווס ואת הגעגוע אליו בשטיחות ובריקנות.
המהירות היא ביטוי של התלהבות־יתר לא מודעת. מקורה בעמדה המגויסת שמכפיפה תחתיה את המבדה הסיפורי: הטווס הוא במסע הצלה של תרבות היידיש, אך עבור הילד זהו טווס חסר סבלנות או אף מנוכר. טווס הזהב במסורת היידיש הוא שליח של יופי ואהבה, אלא שלאור מסעו התזזיתי הוא כנראה לא מבין את שליחותו או שמא לא מאמין בה ולכן ממהר לשוב הביתה. מכאן, זהו רגע של התנגשות פואטית בין טווס הזהב, כסמל להארה חולפת שטיבה מהיר, לבין הטווס המואנש בסיפור ילדים, שזקוק לזמן איכות עם חבריו כדי להפיג את בדידותו.
קהל היעד של הספר הוא ילדי גן וכיתה א'. לכן מֶר פונה לא אחת ובמרומז לסוכן הספרותי — למבצע של הטקסט: ההורה. הפניה נועדה להפעילו כפרשן וכך להעשיר את הילד בידע, אך גם לבדר. מֶר עושה שימוש רב בפונקציה זו, בין השאר מסיבות אידיאולוגיות־דידקטיות, והתוצאה היא עודפות בעצירות הקריאה לשם הסבריו של ההורה לילד. הרי, התרגום לעברית ממילא מעכב את הקריאה ולכן ייתכן שנכון היה להדק מעט את חגורת המושגים ואופני דיבור המופשטים שדורשים ביאור (מוזה, גלותי, מיינה, שמות מאכלים זרים, השלמת פערים — "וְיָבוֹאוּ אֵלַי בַּחֲלוֹם חֲבֵרִים, / חֲדָשִׁים וִישָׁנִים וְנַשְׁלִים פְּעָרִים" ועוד).
נוצת הזהב הוא אקספרימנט נועז בשימור שפה שדובריה מעטים וממילא עבור קהל יעד מצומצם, שלא לומר אליטה — ילדי גן ישראלים לא חרדים, בנים ובנות של משכילים. עם זאת, לאחר הקריאה מורגשת תחושה שהפרויקט החשוב והחיוני הוחמץ בחלקו. חלק מרכזי של הבחירות הפואטיות לא מפותח דיו או אף שרירותי כגון, אינטראקציה רזה מדי בין הטווס לחבריו וצרימות במצלול. הן נובעות מהיררכיה הפוכה: העדפת קידום זהות אידיאולוגית וספרותית (המשקל) על פני עיצוב בהיר של מלאכת סיפור (סטורי טלניג) ודיבור עם הילד בגובה העיניים. כך לבסוף, אנו לא מכירים כל כך את טווס הזהב — הוא מעוצב כסמל מרוחק המרחף מעל פני הדברים. לכן שליחותו ומצוקתו מעוררות הזדהות רפה. סוד קסמו של טווס הזהב מונחל בעקיפין הודות לניגון של היידיש, לדיאלוג מורכב עם ספרותה ותרבותה, להומור אלגנטי ולאיורים יפים.