מאז תחילת המלחמה רשימת הקריאה שלי השתנתה מאוד. התחלתי וזנחתי ספרים רבים – כל רומן או נובלה טומנים טריגרים, והריאליזם ונספחיו קרובים מדי למציאות הקשה שרובצת לפתחנו בכל פינה. אני מוצאת את עצמי משוטטת במרחבים בלתי מוכרים לי: פנטזיה, אגדות תלמודיות, מדע בדיוני, העיקר – הכי רחוק מהזמן ומהמקום הזה. כך שהכותרת של הספר החדש בהוצאת אסיה קרצה לי מיד: אישה בקוטב. לפתע הגיחה האפשרות להיות בעולם קרחי ולבן, נטול כאב, בטבע יפה וקפוא, אלטרנטיבה זמנית למזרח התיכון שבוער מחוץ לחלון.
אישה בקוטב מתאר את מסעה של כריסטיאנה ריטר, ציירת ועקרת בית אוסטרית אשר התלוותה אל בעלה החוקר והצייד לשנה באי ספיצברגן שבקוטב הצפוני. צייד נוסף מתלווה אליהם ושלושתם שוהים בבקתה רעועה במשך שנה שלמה. חלק ניכר ממנה עובר עליהם בעלטה מוחלטת וחלק נכבד אחר בהכנות לתקופת החושך הארוכה. השנה היא 1934, וכריסטיאנה מקבלת את ההחלטה לצאת למסע מנקודת מבט דומה לשלי: מבט מדומיין ונאיבי שמצפה לנוף פרא ארקטי שבו "אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון […] ולישון כאוות נפשי." (עמ' 18). הציפייה הזו מתנפצת במהרה, כבר ברגע ההגעה: "אנחנו מתקרבים לחוף. ככל שקרבים הוא נראה מזמין פחות ופחות. חלקת אדמה חסרת גבולות, שטוחה, קודרת. מיד בתחילתו ניצבים שלושה הרים שחורים עצומים, כמו ערימות פחם שמישהו שפך. עד מחציתם הם אפופים בחסדי הערפל." (עמ' 37).
כריסטיאנה היא האישה הראשונה שמגיעה לקוטב הצפוני לתקופה ממושכת. המרחבים מאוכלסים בגברים מעטים, משוגעים לדבר שהתאהבו באיים הקפואים וטיפחו בהם בקתות ציד. הייתי נמנעת מלכתוב על הפן הפמיניסטי של הספר אילולא הופיע בבולטוּת כבר בכותרת. זכורה לי תשובה של ג'מייקה קינקייד לעיתונאי ששאל אותה מדוע היא לא מציינת שדמויותיה שחורות עור; היא ענתה שוודאי לא היה מצפה שדמות לבנה תכריז על היותה כזו ברגע שהיא נכנסת לחדר – מבחינתה, היא לא כותבת "דמויות שחורות" אלא פשוט "דמויות". גם במקרה של הספר הזה, הייתי שמחה להניח לשאלת המגדר ולקרוא אותו כיומן מסע של אדם שהוא במקרה גם אישה. אך האם אין זו הקטנה של המעשה החלוצי של כריסטיאנה, האישה הראשונה שבילתה תקופה ארוכה בקוטב הצפוני?
נדמה לי שהשאלות הפמיניסטיות מתמוססות בספר בטבעיות משום שכך כריסטיאנה עצמה נוהגת בהן. הנשיות שלה והשונות שלה בעולם גברי מאוד – מרחב של ציידים, ספנים וחוקרי קוטב – נהירות לה, היא לא מנסה להסתיר אותן וגם לא להיאבק בהן. תגובותיה אופייניות לעקרת בית בורגנית בחברה של שנות השלושים ונטולות השגות פמיניסטיות על שוויון, כפי שהיו מנוסחות בימינו; היא מתעניינת בבישול ובהטלאת גרביים, עסוקה בקינון ובקישוט הבקתה, וכישוריה מתרחבים בטבעיות גם למלאכות פיזיות מאתגרות כמו חטיבת בולי עץ, הצבת מלכודות לשועלים ופינוי מצבורי שלג שעלולים לקבור את הבקתה. החלוציות שלה מפלסת דרך חשובה אך היא צועדת בה בלי יומרות ובלי לוחמנות מגדרית. גם אם חלק מהאמירות שלה יכולות להיקרא כאנטי־פמיניסטיות (ובכך לחטוא באנכרוניזם) הפעולות שלה מדברות בעד עצמן: היא מזדעזעת מהלכלוך בבקתה ושואפת להכין מאכלים טעימים לגברים ששבים מהציד בה בעת שהיא לומדת לירות בדוב קוטב ולפשוט עור של כלב ים. ייתכן שאחת הסיבות למסעה החלוצי אך נטול רוח הקרב היא האהבה הגדולה ששוררת בין כריסטיאנה לבעלה. הספר נפתח בהקדשה אוהבת לבעלה ובתמונה של שניהם. על אף שהיצירה היא שלה, היא מסמנת כבר בפתיחתה את השותפות במסע; יש ביניהם הערכה הדדית ואהבה שמאפשרת חיי זוגיות שבהם אין צורך להוכיח עליונות מגדרית או עליונות כלשהי.
כמו הדיכוטומיה המגדרית, גם הדיכוטומיה עיר-טבע או אדם-טבע נמסה בשלג במהרה. הספר נפתח בתיאורים צפויים לספר מסע: ההכנות, הפנטזיות האוטופיות, המחשבות החומריות הטורדות – מה בעצם לוקחים לאי בודד. גם המסע באונייה ולאחר מכן בסירה שתוביל אותה אל הבקתה צפוי למדי: המאכלים המוגזמים, החדר המפואר ומבטי הנוסעים על הנוף שהולך ומתרוקן מרמזים על פרידה צפויה מחברת בני אדם, מזון ומותרות.
אך זהו איננו סיפור על האדם המערבי שמגיע לכבוש את הטבע הפראי ולהפוך אותו למוקד תיירותי – להפך, זהו סיפור על האדם הנכבש בידי הטבע. המסע מתברר כתהליך איטי של התמסרות (רגשית, תודעתית ופיזית) של האדם לבריאה ולטבע כגילום אלוהי. זוהי מעין תמונת מראה של וורתר הצעיר וייסוריו: במקרה הזה הטבע איננו שיקוף פראי לנפש מסוכסכת – דיאלוג שסופו מוות – אלא שיקוף של שלווה פנימית, של עולם שיש בו מחזוריות וסדר ויופי נשגב. זהו איננו סיפור של היאחזות בקרקע אלא של השלה ופרידה מאמונות, תפיסות והרגלים, ובמובן מסוים – של חזרה לחייתיות הטמונה באדם: "אני עצמי עומדת אבודה על החוף. אימתניותו של השקט החובק עולם אוחזת בי בלי שאוכל להשיגהּ בחושיי. וכאילו כבר אינני שם, המרחב האינסופי מחלחל דרך הווייתי, נושב את רחש הים, ונגדע במצוקים המאובנים כמו צל חיוור של מה שהיה לפנים רצון עצמאי." (עמ' 116).
אך המחשבה מבדילה את האדם מהחיה והיכולת של כריסטיאנה לשרטט בשפה (וגם באיורים שמלווים את הספר) את מה שמתחולל בנפשה חורגים מתיאורים של יומני מסע מוכרים. זהו מבט של ציירת ולא של ציידת, שגם התיאורים הקונקרטיים בו הם רשמים מופשטים: "רק עכשיו אני שמה לב למראה המוזר של ביתי הקטן. בסופת השלג נוספו לו כרכובים בולטים וקמרונים בארוקיים. חזית הבית המכוסה שלג לבן שוב אינה דומה כלל לבית, אלא למפית גדולה מקופלת ביד אומן. המבנה המשונה מואר בצהוב מסנוור מן האור הדועך של שמי המערב, ומתבלט על רקע הכחול־לילך החלק של החוף השטוח." (עמ' 118). השפה שלה, כמו התודעה, עוברת תהליך הפשטה ככל שהזמן נמשך. התיאורים על אודות המוחשי הולכים ומתמעטים לטובת רשמים שמתערבבים בהם הטבע החיצוני והפנימי.
בואה של החשכה הגדולה היא נקודת תפנית במסע: "בלב המוות והאיבּוּן האינסופיים של כל מה שיש לו גוף, התודעה הערנית מתחילה לאט ללכת בדרכיה שלה. ככל שליל החורף מתמשך, מופיע לנגד העין הפנימית אור בהיר מוזר, חזק ותכוף יותר ויותר." (עמ' 162). האפשרות לתעד את החוץ מוגבלת אך כריסטיאנה ממשיכה לתעד את הפְּנִים, את התנועה של הנפש, כשהמוחשיות הולכת ומיטשטשת. קרל, הצייד שחי איתם בבקתה, אומר בוקר אחד: "יכול להיות שאנחנו כבר מזמן לא נורמלים [..] אנחנו הרי לא יכולים לשפוט בעצמנו, כי אנחנו רגילים כל כך אחד לשני." (עמ' 163). ואכן, ברגעים מסוימים יש חשש שהיא עלולה להפוך למוכת ירח, שהנפש עשויה להתנתק מהתודעה ולרחף בחלל הקוטב יחד עם רוחות רפאים רבות שצללו לחשכת הקוטב ואיבדו את דעתן או את חייהן.
גם כאשר שב האור לחייהם, האתגרים אינם פוסקים: הקרח הנודד שאינו מגיע, אספקת האוכל שאוזלת, הפחד מחוסר בוויטמינים וסכנת המוות התמידית. הגברים יוצאים למסעות מרוחקים כדי לצוד דוב או כלב ים שיוכלו לאכול, ולאחר שכנוע מסכימים לצרף את כריסטיאנה לאחד המסעות. זהו שלב נוסף בפיתוח יכולות ההישרדות וכריסטיאנה מבינה לעומק את האתגרים ואת האובססיה של הגברים למקום: "חייהם של הציידים האלה הם שורה של הישגים כמעט לא אנושיים. לעתים נדירות מאוד הם מספרים את עלילותיהם. הם אינם מעוניינים בתהילה […] אהבה עזה כובלת אותם אל הארץ הזאת. הם חיים שיכורי חושים מנשימת החיים של הטבע הפראי הזה, שממנו מדברת אליהם האלוהות." (עמ' 199). פעולת התיעוד נעשית לא רק עבורה אלא גם עבור משוגעי הקוטב, ציידים־לקטים שהשפה נעשתה עבורם דבר כמעט מיותר.
הציפייה הנאיבית של כריסטיאנה ושלי לחופשה רגועה בקוטב התבדתה. מרחק הזמן והמקום משנים את התפאורה אך לא את המהות הקיומית ולא את הדמיון למזרח התיכון: הגבול הדק בין החיים למוות, ההימצאות בתוך חשיכה שקשה לדעת את סופה, אתגרי ההישרדות של הגוף והנפש. אך גם בתוך העלטה האינסופית, הטבע ומחזוריותו עשויים לנחם: "בעלי מרגיע אותי. הוא משרטט שוב ושוב על פיסת נייר קטנה את קשת מסלולה של השמש שנמצאת בדרך חזרה" (עמ' 161).
