Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

החוש השישי

דלטון טרמבו | ג'וני שב משדה הקרב | מאנגלית: יותם בנשלום | אחוזת בית, 2022 | 230 עמודים

מאת: אביב פטר

ג'וני שב משדה הקרב מספר את סיפורו של חייל שלחם בשורות הצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה אור לראשונה בספטמבר 1939, ימים ספורים אחרי שמכונת המלחמה הנאצית החלה לשעוט, בדרכה לכבוש את אירופה ולהפוך את המלחמה הגדולה שקדמה לה לקדימון לאכזריות האנושית.

ג'וני לא שומע, ג'וני גם לא רואה, לג'וני אין רגליים, לג'וני אין ידיים, לג'וני אין אף, לג'וני אין פה. ג'וני חי, ג'וני שב. אבל שב לאן? הוא לא יודע, גם לא הקוראים. שיירי גופו חנוטים בחבושות, והוא מוטל ככלי ריק, קרעי רצועות של מומיה שכוחה, על מיטת בית חולים. למרות כל החוסרים הללו, הבלתי נתפסים באכזריותם ובמופרכותם, ג'ו (ג'וני) בונהם מתעקש לאחוז בחיים. הוא עושה זאת באמצעות ההיצמדות הכפייתית למוחו, האיבר היחיד שלו שנותר מתפקד. הזיכרון נותר חד כשהיה, והוא צולל שוב ושוב אל העבר, אל אין ספור לולאות של עוגיות מדלן קטנות שמותירות אותו בן אנוש.

ג'וני שב משדה הקרב מספר את סיפורו של חייל שלחם בשורות הצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה אור לראשונה בספטמבר 1939, ימים ספורים אחרי שמכונת המלחמה הנאצית החלה לשעוט, בדרכה לכבוש את אירופה ולהפוך את המלחמה הגדולה שקדמה לה לקדימון לאכזריות האנושית. מאז הודפסו אין ספור מהדורות שלו, ונעשו שלל עיבודים למסך ולבמה. את הרומן כתב דלטון טרמבו, שעיקר עיסוקו היה תסריטאות (הוא זכה בפרס האוסקר על אחד מתסריטיו) אך תהילת העולם ניתנה לו בשל כתיבת הספר. הרומן נחשב, לצד "במערב אין כל חדש" (מחברות לספרות, 2014) של אריך מריה רמרק ו"בית מטבחיים "5 (זמורה־ביתן, 2007) של קורט וונגט לשילוש הקדוש של ספרים אנטי־מלחמתיים במאה ה־20. ג'וני לבש לראשונה לבוש עברי ב־1974 בתרגום מעט חצצי של לאה צבעוני ואהרון בר שפורסם בהוצאת תמוז, ומובא כעת בגרסה גמישה של יותם בנשלום, שמצליח להמיר את ג'וני שב משדה הקרב לעברית עכשווית בלי לפגוע בניחוח האמריקאי מאוד שלו.

הרומן צמוד כל העת, גם אם לרוב בגוף שלישי, לתודעתו של הגיבור המרוסק. על אף שחושיו נלקחו ממנו, לפנינו סיפור חושני וחושי. ג'וני הבודד והמבודד עולה ויורד לסירוגין מהקבר שבו הוא נעול: "הוא זינק מעלה מתוך מים קרים בלי לדעת אם יצליח להגיע אל פני המים […] הוא עולה ושוקע כבר שבועות ימים ושבועות חודשים מי יודע? אבל לא טובע" (עמ' 33). מפני הים הוא שב אל ימי ילדותו ונעוריו אל הזמן שלפני. "היה סתיו […] אמא שלו עבדה ושרה במטבח […] היא ערבבה חמאת תפוחים בקדירת חרס גדולה. או שימרה אפרסקים הריח המתובל והעשיר שעלה מן האפרסקים התפשט בכל רחבי הבית" (עמ' 24). כל פיסת זיכרון נשכחת שמועלת מובאת בדרך מבע יפה ושלמה, ואנו מקבלים, לצד הסיפור המזוויע, שי של סיפורים קצרים, שרובם יכול היה לעמוד מפני עצמו. ברגעים הקטנים האלו, ולאו דווקא במהלכי המטא האוניברסליים – על אוויליות המלחמה, אוזלת היד של המנהיגים  או דגלי לאום מתנופפים – מצליח טרמבו להדגיש את כוחו הפואטי כמספר, ואת אחד ממקורות הכוח של הרומן המכונן שטווה.

בנוסף לזיכרון, כלי נוסף שג'וני משתמש בו על מנת לשרוד הוא הסרקזם העוקצני שבו הוא עוטף את ההכרה במצבו המייאש. "הוא חשב נו בחור אז אתה חירש כמו קרש{…} אין לך ידיים אבל לא כואב לך. לעולם לא תחטוף עוד כוויה ביד או תיחתך באצבע או תדפוק את האגודל עם פטיש אתה ז"ל עם מזל" (עמ' 63). או באפיזודה שבה הוא קובע, בפרפרזה לדקארט, שהוא עדיין חי מפני שהוא סקרן: "מתים אינם מסתקרנים והוא היה אכול סקרנות הוא בטח עדיין לא מת" (עמ' 66).

בחלק השני של הרומן ג'וני מואס בשקיעה בחלומות ובזיכרונות, והוא גומר אומר בנפשו להשיב לעצמו את ממד הזמן שאבד לו עם התפוצצות הפגז שקרע את גופו. הוא אינו יודע מה השעה, מתי הזריחה, או את עונת השנה: "מי שעוקב אחרי הזמן החולף לוקח את עצמו בידיים ומבסס את עצמו בתוך העולם אבל מי שתחושת הזמן אבדה לו מאבד גם את עצמו" (עמ' 121). לאחר הניסיונות החלקיים להתמצא בזמן, תוכניתו לחזרה לחברת בני האדם עולה שלב. הוא נזכר בהודעות המורס שהעבירו ביניהם הוא וחבריו בימי נעוריהם, ומתחיל לחבוט את ראשו שוב ושוב במזרן, קורא לעזרה, מנסה לתקשר עם העולם שבחוץ.

ג'וני מתופף בוקר וערב, לילה ויום. המכות על המזרן הופכות לטבע שני, עד שכבר אינו יודע אם ראשו חובט או נחבט, אם אלו החיים עצמם או הזיה של שרעפי סרק. והתגובה מן החוץ מאחרת לבוא: "עתה המשיך בכך לא רק מתוך התשוקה הפשוטה לדבר שהניעה אותו מלכתחילה. הוא המשיך לתופף מפני שלא העז  להפסיק לא העז לחשוב. לא היה לו האומץ לשאול את עצמו אפילו את השאלה הפשוטה כמה זמן יעבור את שהאחות תבין מה אני עושה? […] מפעם לפעם הכיר בכך שהוא קוקו מטורף לגמרי […]" (עמ' 168). בחג המולד מתרחש הנס הרגעי והקטן של הפצוע האנוש, כשאחת האחיות מצליחה להבין שרצף התיפופים שלו נושא משמעות ומעניקה לו חסד חולף אך מפעים: "עכשיו חג המולד ומישהי שברה את החומה והיא מאחלת לו חג מולד שמח" (עמ' 184). אפשר ממש לשמוע את התיפוף החוזר  מבעד למילים הכתובות על הדף, וכך האוקסימורון החושי מגיעו לשיאה. אדם חירש ואילם מפיק לעולם אין ספור צלילים מעגליים, דרישות שלום נואשות מתודעה שנשבתה.

לאחר שניסיונותיו לתקשר עם העולם נתקלים בחומת סירוב – שלא ברור אם היא אמיתית או מדומיינת – התיפוף הופך מפרקטיקה חיצונית ליצירת קשר לחזון ייאוש משיחי, הטוען את הרומן במטען אוניברסלי. ג'וני נהפך לישו חרוט וקטום בחליפת משוגעים: "[…] הוא יתופף מתוך שינה הוא יתופף כשהוא מסומם […] יתופף מעתה ועד עולם" (עמ' 217). הוא חווה הארה שתפקידו לשמש כמשיח של שדות הקטל התלוי באוויר, להזהיר את האנושות מהמלחמה שהייתה, מהמלחמה שבהווה, מהמלחמה שתבוא, שתמיד באה.

 

-
people visited this page
-
spent on this page
0
people liked this page
Share this page on