הצורה המקובלת לתרגום משפט הפתיחה של הרומן מובי דיק מאת הרמן מלוויל, "Call me Ishmael", היא: "קיראו לי ישמעאל". כך תרגם (יפה) אהרן אמיר בשנת 1981. בשנת 2009 יצאה מהדורה חדשה ומעודכנת לספר, בהוצאת ידיעות אחרונות ובתרגום גרשון גירון, שתרגם את פתיחת הספר ל"קוראים לי ישמעאל". אוקיינוס שלם של פרשנות ורובד שלם נחסר מהתרגום של גירון לעומת התרגום של אמיר, שהחשוב בהם הוא הפורמליות הגנרית של "קוראים לי" לעומת הציווי המהדהד "קיראו לי…". האחד הוא פתיחה של ספר שעלול להחשד כביוגרפי, והשני הוא קריאה ישירה אל הקורא להכנס בשער הספרות, כלומר בשער הבדיון, המניפולציה. החוזה המורכב המפורסם ביותר בספרות המערבית הופך בידי גירון לקריאה סתמית, תרתי משמע.
הרומן של מלוויל, המשל הגדול שמעסיק את נפשי מזה שלושה עשורים, נכתב ב־1851, ובכל זאת, כשאני מתבקש לחשוב על ספרות, איכשהו, כמעט באובססיה, שב ועולה מן המצולות משפט הפתיחה שלו ומאתגר את מוחי. הנה כי כן, גם הפעם. הקריאה "קיראו לי ישמעאל" פונה אל הקוראים באופן ישיר ומבטלת במחי משפט את הקיר בינם לבין הטקסט. אפשר לקרוא את הקריאה הזו כציווי, כתנאי שלא מאפשר משא ומתן בין הסופר ובין הקוראים, בבחינת "אם אינך מוכן לתנאי הזה, אתה מוזמן לסגור את הספר ולהמשיך הלאה".
אבל אפשר לקרוא אותו גם אחרת. ראשית כל כפניה אישית: Call me Ishmael, ובתרגומי החופשי: "קרא לי ישמעאל". המעבר מרבים ליחיד כבר מעמעם את עוצמת הציווי. יתרה מכך, אני מדמיין את הקורא נפגש עם גיבור הספר, בוודאי בבית קפה על המזח בננטאקט, כמה שעות לפני שהפיקווד תתחיל את ההפלגה הסהרורית אל עבר הלוויתן הלבן, ייתכן שהקורא מתעניין בשלומו של הגיבור, שואל כמה שאלות מנחות, נוקב בשמו ה"אמיתי", זה שנתנו לו אביו ואמו. והגיבור, ובכן, הוא מרגיש בנוח, הוא מרגיש שהוא יושב עם חבר קרוב והוא אומר לבן שיחו, עזוב, קרא לי ישמעאל.
במילים אחרות, ייתכן שמשפט הפתיחה "קרא לי ישמעאל" אינו ציווי הכופה על הקורא את החוזה הלא הוגן שמשית עליו מלוויל, אלא דווקא להפך, זו הזמנה שנובעת מנוחות, מהיכרות מוקדמת, זו הזמנה לקירבה, זו הזמנה לאינטימיות.
ההזמנה לאינטימיות המגיעה אלינו מ־1851 נופלת על אוזניים קשובות באפריל 2024. ישראל השסועה הנמצאת בלב מלחמה שסופה אינה נראה באופק. זו אינה רק עדות נוספת שספרות טובה אינה מצייתת למהלך הלינארי של הזמן ופועלת בדרכים של כשף, אלא גם מבקשת מאיתנו להשתנות, להתפתח, להעמיק את אופני הקריאה, לא רק על מנת להתענג על האינטלקט אלא אדרבא, לשוב אל הממשות, אל הקונקרטי, ולהבחין בשינוי.
אני מציע לחשוב על אינטימיות, על חוזה אינטימי, כערך הבולט בספרות טובה בתקופה הנוכחית. אני מעוניין להדגיש שמדובר בתקופה הנוכחית, לא כי אני חושב שאינטימיות לא הייתה חשובה גם בתקופות קודמות, אלא כי אני מאמין שערכי הספרות הטובה משנים את מקומם בכל תקופה ותקופה. כשאני מביט סביבי, בעולם זה שבו אני פועל, חי, קורא ומעלה את השאלה הבסיסית מה מותר הספרות, מה מותר הספר הטוב משאר הספרים, הרי שהתשובה לכך, אומנם באופן מלאכותי, היא האינטימיות כערך פעיל בטקסט.
ספרות טובה עומדת תמיד בניגוד להלכי הרוח הרעה של התקופה. זו עמדה פוליטית במובהק ובמובן העמוק ביותר של פוליטיקה נקיטת עמדה בתוך מערכות היחסים של החברה. אין זה אומר שכל קריאה מוכרחת להיות קריאה פוליטית, אלא שהפוליטיות היא אינהרנטית לטקסט הספרותי מהיותו קשור לחיים הממשיים. אם הרוח הרעה היא דיכוי מיעוטים, הרי שהספרות תציע את האפשרות ההפוכה לשוויון ולחירות, אם הרוח הרעה של התקופה היא מיליטנטיות ותוקפנות, הרי שהספרות תעמוד מנגד ותאפשר, ואפילו רק בדמיון, את ההרמוניה, השלום, העדינות. כאן המקום לדייק: הספרות עובדת ברשות הדמיון. היא מסמנת את האפשרויות הנוספות שאינן קונקרטיות במובהק, שהן פוטנציאל, שהן מחשבות נלחשות בחדרי חדרים, פנטזיות שמימושן קרוב או רחוק.
בראייה צלולה, ומתוך חוויית החיים המוגבלת מטבעה, אני יכול לומר שהרוח הרעה בתקופתנו היא מה שאני מכנה "המצרה", הפיכת כל מרכיבי החיים למוצר הזמן, הרווחה, הרגשות, השפה, המשפחה, הבית, המולדת, הגוף. כל אלה, בידיהם המיומנות של קובעי החוקים ובעלי האינטרסים, הפכו להיות מטבע עובר לסוחר, אינסטרומנט במכונה הדורסנית של הכלכלה. הטכנולוגיה, האלגוריתם, משתכללים מיום ליום וכובשים עוד ועוד שטחי רוח לטובת רווח. האדם, בתקופה הנוכחית, עלול (וצריך) לחשוד אף במחשבותיו הכמוסות ביותר, שמא אין הן תוצר של תהליך עמוק ודרסני שנכפה עליו, החל מהשיחות האקראיות בסלון, התכניות הניבטות אליו מהטלוויזיה, הפרסומות, סערות הרשתות החברתיות, ההתעללות בשפה ושפע הגירויים המכוונים המתנפלים עליו מרגע פקיחת עיניו. אומר, אם כך, שהמשימה הגדולה של האדם בתקופה הנוכחית היא לא להיות מוצר.
אל מול תהליך ההמצרה הזה, עומדת הספרות בכלל והאינטימיות בפרט. אם מטרתה של ההמצרה היא להכיל כמה שיותר ערכים דומים אצל כמה שיותר בני אדם על מנת להניע אותה לצריכה, הרי שהאינטימיות היא הקוטב ההפכי של תהליך זה. האינטימיות מבקשת את הקרבה הייחודית, הפרטית, בינך ובין העולם, ביחיד או ברבים. אינטימיות היא הגילוי של המרחב החופשי, הגמיש, הייחודי, המקורי, הנוצר במגע בינך ובין דבר אדם נוסף, בעל חיים, עץ, יצירת אמנות.
הנערה בסיפור "אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור (הקיבוץ המאוחד, 2001, תרגום: מרים טבעון), משתוקקת לספר חדש הנמצא אצל חברתה האכזרית, שמסרבת להשאיל לה את הספר וגורמת לה לבוא אל ביתה יום אחר יום, בציפייה שהנה, היא תקבל את הספר. כשלבסוף, לאחר תלאות וסבל, היא מקבלת את הספר ואף ל"כמה זמן שתרצה", היא אומרת" זה כל מה שאדם, גדול או קטן, מסוגל להרהיב עוז לרצות." ומאוחר יותר, כאשר היא מביאה את הספר לביתה ומפלרטטת עם קריאה קצרה בו כדי ליצור כמיהה וגעגוע אליו, מחביאה אותו רק כדי להיות מאושרת במציאתו, היא אומרת, "לא הייתי עוד ילדה עם ספר: הייתי אשה עם אהובהּ." כלומר, ספר טוב הוא התגלמות האהבה, שיא הרגש, עד כדי כך שהוא מתגשם בממשי. הוא הופך לאהוב ואת הקוראת לאישה.
לספר יש את היכולת ליצור אינטימיות עם הקורא או הקוראת מעצם היותו, וביתר שאת בתקופה הנוכחית. ספר הוא הזמנה לרגעים של אינטימיות, של התכנסות, של ריכוז ושל היכרות עמוקה שאינה מפוזרת על פני כמה מוקדים. עוד לפני שאגש לאינטימיות כערך פואטי, אזכיר את המובן מאליו, הנפלא, שקריאת ספר היא הצעה כמעט רדיקלית במציאות הכאוטית הנוכחית. באותו אופן, אני מתייחס לאינטימיות, כזו הנובעת מהיכרות עמוקה עם הדבר שאיתו נוצרת האינטימיות, כהצעה שמעשירה את חייו הפרטיים של אדם ובו בזמן מייצרת עמדת נגד להלכי הרוח הנוכחיים. אם ההתנגדות האולטימטיבית של אדם בעת הנוכחית היא לסרב לתהליך ההמצרה, הרי שספרות אינטימית היא התשובה הראויה לאותו תהליך בדיוק. ספרות שהערך המרכזי שלה הוא אינטימיות, גם מסמנת לקורא ולקוראת את האפשרות לחמוק ממכבש הצריכה, וגם מעניקה לו את המפלט הדרוש כל כך לקיום ייחודי.
***
הנובלה "האור השלישי" של קלייר קיגן פורסמה בתוך קובץ הסיפורים ללכת בשדות הכחולים (זיקית, 2015, תרגום: ארז וולק). הנובלה מסופרת מנקודת מבט של ילדה על סף גיל ההתבגרות, הנמסרת למשפחת אומנה, דודה ודודתה, למשך הקיץ. מטרתה הרשמית של האומנה היא שהילדה תעזור בעבודות הבית ובמשק הקטן שמחזיקים בני הזוג חשוכי הילדים. הסיפור מתרחש באירלנד הכפרית, טרום המהפכה הטכנולוגית, מה שמייצר אצל הקורא ציפייה לאימה או לסיפור על ניצול ילדים. אבל האימה הזו מתחלפת במהלך הספר ברגש של פליאה, שכן ההורים החלופיים מקבלים את הילדה באהבה ובזרועות פתוחות. קשר מיוחד וקרוב נרקם בין האב, ג'ון קינסלה, לילדה, שמגיע לשיאו במהלך טיול לחוף הים, המשמש, בידיה המיומנות של קיגן, טקס חניכה לילדה:
"קינסלה מחזיק לי את היד. ברגע שהוא לוקח את היד שלי אני קולטת שאבא שלי אף פעם לא החזיק לי את היד, ואני קצת רוצה שקינסלה ישחרר אותי כדי שלא אצטרך להרגיש את זה. זו תחושה קשה, אבל בזמן שאני הולכת אני מתחילה להרגע ולא להתעסק בהבדל שבין החיים שלי שלי בבית לאלה שאני חיה פה."
אם כך, האינטימיות בעיני הילדה היא רגש קשה, שלא כדאי להרגיש כדי לא לחשוף את האמת על חייה הרגילים. האינטימיות היא הגשר המעביר את הילדה מהעולם הקשה, המחוספס, שהיא מכירה מביתה, אל עולם אחר, שבו אהבה ודאגה הורית הן אבני יסוד. ההסכמה לאינטימיות היא תהליך החניכה לבגרות, הפוך מסיפורי חניכה מוכרים שבהם ההיחשפות לרוע, או למורכבות של העולם, הן המעבירות את הגיבורה מהנעורים אל הבגרות.
סצינת הטיול בים מסתיימת במילים:"ואז הוא עוטף אותי בזרועותיו ומחזיק אותי בהן כאילו הייתי שלו". ההסכמה לאינטימיות, אם כן, היא־היא תהליך ההתבגרות המואץ שעוברת הגיבורה.
הספר מותר של אילן גורן (כתר 2023), הוא נובלה או רומן קצר המספר על משבר בנישואים שחווים נועם וסשה. הוא ישראלי והיא רוסייה והם גרים בפריז בתקופת סגרי הקורונה. הסיפור נפרש דרך עיניו של הגבר שנאלץ להתמודד עם גילוי בגידה, עם כאבי הפרידה ועם גידול בתו במשמורת משותפת.
עד כאן התקציר: פשוט, כמעט בנאלי. סיפורי פרידה יש בשפע, אין בספר אירוע מחולל, פירוטכניקה, משברי זהות, אין גילוי מפתיע מהעבר או מסע שורשים. אז מה יש בו? עדשה שלא מרפה לרגע מרישום רגשי של האירועים.
כך באחת הסצינות שבהן סשה ונועם שוכבים, זמן קצר לאחר הגילוי שלסשה יש רומן עם גבר אחר, הגופים מתלהטים עד שלפתע האנרגיה המינית דועכת במהירות:
מה קורה, כלומר, מה קרה פה כרגע. בכנות, תגידי לי עכשיו.
כלום.
הוא מתעקש, אני צריך ממך את האמת, תגידי לי, ישר בפנים. היא מיטיבה את הכרית מתחת לראשה, נמתחת: על מה אתה מדבר.
נו כבר, פשוט תדברי.
סשה מביטה בתקרה: פתאום באמצע הרגשתי.
מה הרגשת.
שאני בוגדת בו.
נועם מרגיש שהאוויר בחדר השינה מתפורר. שלאור הירח הנוטף מן החלון יש משקל. הוא נופל עליו. סשה מפנה אליו את גבה ובוכה אל הכרית. לאן לברוח, אין לו מושג, איך יברח, מה כדאי לשבור, מה לצעוק."
גילוי הפגיעות, הכנות המסחררת, השבר המתואר כאן בפשטות, כל אלה מקרבים את הקורא אל הסיטואציה הנפיצה הזו. וזה דבר נוסף הבולט בספר כולו חוסר שיפוט והכרעה מוסרית, הכרה מלאה במורכבות של חיי הרגש, ודאי בין זוג אוהבים.
עניין נוסף: הסיפור מתרחש כולו בתקופת הקורונה והסגרים על העיר פריז. גם עבודתו של נועם, העיתונאי, נפגעת. כלומר, מדובר במצב של הישרדות. אבל הספר כמעט מתעלם מהקונטקסט של המגיפה, כשם שהוא מתעלם מהקונטקסט מההקשר הלאומי והפוליטי ומתעקש התעקשות המעצימה את האינטימיות להיצמד אך ורק לאירועים הקשורים לחיים של נעם עם אשתו, עם בתו ועם הסובבים אותו. האינטימיות חושפת כאן משהו: את הכוח שלה להסיט את הציבורי, הפוליטי וה"גדול" הצידה, ולהתמיד בניסוח חיי הרגש באשר הם.
***
הספר השמיים של חאם של הצלם אורי גרשט (תשע נשמות 2023) מציב את האינטימיות כתמה מרכזית בספר, הנוצרת בין מאמן קופים בשם ברדלי לקוף בשם חאם ש"נבחר" להיות השימפנזה הראשונה שתטוס לחלל במסגרת תכנית החלל האמריקאית.
מערכת היחסים האינטימית הנרקמת בין ברדלי לחאם עומדת בסתירה לעינויים המחרידים שחאם עובר על מנת להכשיר אותו לטיסה בחלל. שני האלמנטים הניצבים זה מול זה, התרבות מול הפרא, באים לידי ביטוי בספר זה בצורה בינארית. הפראי הוא פראי מאוד, כלומר חייתי, התרבותי הוא טכנוקרטי, כלומר מדעי. האינטימיות בין החיה לבין האדם אינה אינטימיות מיטיבה, אלא משמשת ככלי בידי התרבות, בידי האדם הנאור, לביצוע מעשה לא מוסרי בעליל. ברם, כוחה של האינטימיות לדרוש לעצמה אוטונומיה מתוקף היותה אירוע ייחודי וחריג בא לידי ביטוי גם כאן: "לאחר שזיהה אותו (חאם את ברדלי), הוא מתקרב לעברו בצעדים הססניים, מושיט לו יד, מטפס, נצמד אל חזהו ודוחק את ראשו בשקע הבריח שבין הכתף והצוואר. המהלך מתרחש במין הרמוניה טבעית, כילד השב אל חיקה של אם אבודה. או שמא היה זה מהלך של נידון שהשלים עם גורלו, ובאין מוצא, מחפש את ישועתו בחיק התליין." (עמ' 41)
אם כן, האינטימיות בספר זה מסמנת לקורא.ת את הדרך שלא נלקחה ולכן מהדהדת מעל הטקסט השאלה: מהו האנושי בעצם? התקדמות מדעית על חשבון הרס, חורבן וסבל של אחר, או היכולת להיות באינטימיות עם זן אחר שאינו בן אדם?
אנחנו רואים אם כך שאינטימיות, כאשר מציבים אותה בחוכמה, מאירה מופע אנושי מסוים ובו בזמן מטעינה את הספר בייחודיות הנחוצה לכל יצירת אמנות. אני מתקשה לחשוב כרגע על ערך נוסף שמייחד את היצירה הספרותית ובו בזמן דורש מהסופר או הסופרת לפעולה ממשית בתוך הטקסט. אינטימיות אינה רק ערך, נניח כמו חמלה, שחשוב שייווצר במהלך הקריאה אלא גם מלאכה עדינה של שזירה, תחביר, יכולת וסגנון. היא קשורה לקומפוזיציה נכונה שבה כל האלמנטים מאוזנים ולכן גם משפיעים זה על זה. הבחירות האמנותיות: שימוש בגוף הנכון, ברמת החשיפה, בעיצוב הדמויות, בקצב ובמידת הקירבה של הסופר או הסופרת אל הטקסט, אם הן מכוונות, יכולות להביא, בין השאר, גם לרמה גבוהה של אינטימיות השורה על הטקסט.
לתפיסתי, הספרות קשורה לחיים בקשר קוונטי, חלקו ניתן למדידה ותצפית וחלקו נותר עלום, מתעתע, כמעט מיסטי. כמובן שאיני מתכוון לכך שהספרות היא חיקוי, ואפילו משוכלל, של החיים, אלא שהם מנהלים מערכת יחסים מורכבת מאוד, גמישה ומשתנה. לאור כל הנאמר בנוגע לתהליכי ההמצרה המואצים שעובר האדם, שעוברת החברה, שעוברת הספרות, אני מאמין שכינון מערכת יחסים אינטימית עם החיים היא צורת התנגדות מתבקש וראויה. ומשם, בנגזרת ובפונקציה האמנותית, אל הטקסט הספרותי.
האם אינטימיות היא הערך המגדיר ספרות טובה? כלומר שבלעדיה הטקסט לא מתרומם אל הגבהים הספרותיים? בוודאי שלא. יתרה מזו, ייתכן שהקורא או הקוראת יחושו באינטימיות עם טקסט שאין בו כלל כוונה או סגנון אינטימי כי גם הקורא נתון במפת הקואורדינטות שלו עצמו. במקרה הזה, רגע המפגש עם הספר הוא הדבר שמנביע את הקריאה ואת המשמעויות שלה. אין דרך להציג משוואה ברורה לאינטימיות בספרות. היא שילוב של מלאכה וגם של שארית מיסטית שאינה תלויה בדבר. כשהדבר קורה, אינטימיות, כך נדמה לי, היא מה שהופך את הטקסט גם לאירוע ספרותי בפני עצמו וגם לאירוע פנימי המתרחש בלבו של הקורא והקוראת.
חמקמקות הערכים הספרותיים שאינם ניתנים למדידה מדוייקת מאפשרת למבקר להיות גמיש וקשוב לזרמי העומק של הטקסט. אינטימיות היא קול העולה מן הטקסט, קול המספר שאין עוד כמוהו, המציע את עצמו לבחינה חד־פעמית במסגרת הקריאה, היוצר מרחב של יחסים אינטימיים, קרובים, עם הספרות, עם האמנות, וביתר שאת עם הקורא עצמו.
