ספרה השלישי של הסופרת אורית וולפיילר, בין האדם למקום, מתמודד באופן מקורי, מלא הומור ומכמיר לב עם נושא מוכר כל כך לכל קוראת בשפה העברית: אובדן, שכול ואבל לאומי, ומתרחש כולו במרחב בית הקברות הישראלי.
נומי (נעמי) גיבורת הרומן, היא אישה נשואה בלי ילדים, הסובלת ממחושי בטן ומבעיות עיכול, עובדת בבית מרקחת ונוהגת לשיר לעצמה פזמונים ישראליים בנוסח "משירי ארץ אהבתי." נומי הכירה את בעלה מתיא בחנות שאונים (הטעות במקור), בפגישה רומנטית ומשעשעת, ומיד התאהבה בו. השניים חיו חיי נישואין ארוכים ומאושרים, דאגו זה לזה ואהבו זה את זה במסגרת מערכת יחסים אידיאלית, כמעט מביכה בגילוי החיבה הילדיים שלה ובפשטותה. הכול השתנה כשמתיא – שם שעל פי הקבלה מסמל מתת אל, כושר הנהגה, חוכמה וכריזמה – מת מוות סתמי חסר פאר באמבטיה והותיר את נומי לבדה. נומי פוקדת את הקבר של מתיא ממש בעמוד הראשון של הספר, כפתיחה של מסע אישי להתמודדות עם אובדן בעלה. אך טקסי האבלות המוכרים שהיינו אולי מצפים לקרוא, כמו כתיבת הספד, העלאת זיכרונות, אזכרה או השקיית פרחים, הופכים את עורם וזולגים לרחמים עצמיים:
"בכלל לא קל להגיע לקבר שלו, בכלל לא'" – ממלמלת נומי לעצמה פעמיים בשבוע, כשהיא מגיעה לבית העלמין לבקר את בעלה, מתיא. זאת על שום שקברו נמצא בחלקה מספר שבע, המרוחקת והחדשה ביותר, וכדי להגיע אליה עליה לעקוף את כל בית העלמין מימין, ולבסוף לפנות שמאלה. שם הוא שוכב, מיד אחרי השורה שמתחילה בקבר של אחת, שושנה בינדר זכרונה לברכה, והדרך לשם ארוכה ולרוב מזיקה, כי לא מספק המקום הגנה מפני מזג האוויר ולכן תמיד מתלכלך זה שהולך בה על רגליו. כך קורה שפתאום השבוע, באמצע החודש השביעי, יוצא מפיה משפט באנגלית נוכרית לאמור: "איטס נוט איזי טו ריץ' היז גרייב, נוט איזי אט אול." ונומי בכלל אינה צריכה לשאול את עצמה על שום מה באנגלית דווקא, כי כבר מכירה מקרוב את יצר המלמול הזה אצלה, שכאשר מילותיו אינן נלחשות עבריות, הרי זה סימן לכך שנפשה מבולבלת עליה, ששינויים מתחוללים מתערבלים באוויר. (עמ' 9)
"בכלל לא קל להגיע לקבר שלו, בכלל לא," (עמ' 9) נומי ממלמלת לעצמה בשורה הפותחת את הרומן, ומלינה על כך שהקבר של בעלה המנוח נמצא רחוק מדי, במקום נידח בבית הקברות, בניגוד לחלקה הצבאית שמוצבות בה בגאון המצבות החשובות באמת. מתיא, בעלה האהוב והמנוח, קבור בחלקה מרוחקת וזניחה, ליד אישה אלמונית בדיוק כמוהו. בשביל להגיע אליו עליה לעקוף את בית הקברות ולהתאבל לבדה, במיקום שולי, כמעט מודחק, שיש בו סכנה. ה"מקום" ההוא מופיע אף בכותרת הרומן ומשמש כאתר החקירה של הספר. מעל לקברו של מתיא בעלה אין סככה או צל. קברו הוא מקום מופקר, נשכח, מועד לפורענות זהותית ורגשית. מכאן מערכת היחסים בין הגיבורה לאדמת בית הקברות מצטיירת כמקרה בוחן גיאוגרפי: התמודדותה הפיזית והנפשית של האלמנה עם אובדנה האישי נוכח המרחב שהיא שייכת אליו, האדמה הלאומית.
בביקוריה בבית הקברות, נומי מתרשמת עמוקות מטקסי האבל על החיילים המתים המתרחשים סביבה: "הספדים רבים מנוסחים בקפידה, תפילות שנקראות כמו שצריכות להיקרא – בהתכוונות וללא חיפזון אל תוך מערכות של הגברה סוג אל"ף". אלו מזכירים על דרך השלילה "את המוות המרושל, והחפוז של בעלה." (עמ' 56).
אך את הפשטות השולית של מותו הלא הרואי נומי מתקשה לשכוח, מפני שהיא עומדת בניגוד גמור לקדושת אהבתם שנגמרה. התיאורים השוליים והרגילים של חייהם המשותפים ממלאים את הרומן, משום שדווקא אליהם היא מתגעגעת ושאותם היא מבקשת לזכור. כמו למשל הדרך שמתיא אכל דג מלוח, איך נהג להתרווח באמבטיה, איך עקב אחר מחלות הבטן שלה או כיצד התלבש ברישול. נומי מבקשת ש"מעט האלגנטיות שכל כך נעדרה מבגדיו ומהלכותיו, תואיל לפקוד אותו באינו" (עמ' 21), ומחפשת דרך אמיתית להעלות את בעלה האלמוני, שבעבורה היה אחד ויחיד, על נס בימת האבל, כדי לייצר עבור שניהם מיתולוגיה חיונית של מוות. אבל באופן אירוני היא מתקשה לבצע את המשימה, מפני שהאיש מת מוות בלתי הרואי בעליל. לאחר הלוויה, שנומי חוזה בה בבעלה נקבר בסתמיות מוחלטת ובחוסר רגישות, היא מרגישה כי "תמיד קשרה את נפשה רק בדברים הקרובים לאדמה, כאלה שמיתמרים לכל היותר אל גובה העיניים שלה."(עמ' 45). בנקודה זו, וכפי שמרמז שם הספר, בית הקברות הופך למושא אהבתה החדש, הדרך הנכונה להאדיר את המוות הסתמי של מתיא ולרפא את נפשה של אלמנתו.
האבל המופגן והמוחצן המקשר בין העובדה שמתיא קבור באדמת הארץ לבין המחירים הכבדים שאדמה זו מבקשת על מנת שיגנו עליה. האבל הוא כמו הדרך היחידה להעלות את מותו השגרתי על נס. מכאן ואילך נומי "מפסיקה" להיות אלמנה אלמונית ופונה אל עולם השכול שיאסוף אותה אל חיקו. כשהיא מבקרת בחלקה הצבאית המכובדת, היא חושקת לדרוס רגל באזור המיתות הקדושות באמת, אלו שנחקקות במקום של כבוד בזיכרון הלאומי הקולקטיבי. שם היא מזהה מיד את העומדות בראש פירמידת האבל הלאומי, האימהות השכולות, ששלחו את בניהן לקרבות על מנת שיגנו על אדמת המדינה. הנשים המכובדות ביותר בעיניה עומדות בניגוד גמור אליה, מי שלא הביאה ילדים לעולם, ובכך "נכשלה" בתפקידה הלאומי. בשלב זה, בוחרת הגיבורה קבר של חייל מת בשם שמשון, והיא מתחילה לפקוד אותו בקביעות אדוקה. \ ככל שהיא הולכת ונקשרת לקבר היא חשה תחושת טהרה ולא מוכנה לוותר על מעמדה החדש כ"אם שכולה". היא ממציאה סיפור על היותה קשורה בחייל המת ומגייסת את הסיפור הלאומי הגדול (ובראשו המוטו "טוב למות בעד ארצנו") על מנת שיעזור לה להצדיק את הכאב הבלתי נסבל של אבלה הפרטי, חסר החשיבות. כך האבל על שמשון הופך לכלל עולמה של נומי, כפי שהזוגיות עם מתיא מילאה את חייה כשעוד היה חי. כשהיא מקרצפת את קברו של שמשון היא לא שוכחת "לחקות את תנוחת האימהות השכולות שבהן חזתה," (עמ' 95). מכיוון שהיא מאמינה שחיקוי זה יאפשר לה חיים חדשים באמת, שאף באים לידי ביטוי בפלירטוט עם גבר חדש בחייה, גנן בית הקברות, איש יוצא העלייה הרוסית.
עם זאת, על פי בין האדם למקום השייכות אל המקום באמצעות חוויית השכול המחרידה ביותר טומנת בחובה סכנה. בלי לחשוף את סצנת הסיום המבריקה, בסופו של דבר נומי מוצאת את עצמה זונחת את קבר החייל ומוותרת על הפתרון החדש שמצאה, ולא כיוון שנתפסה בשקר. בנקודה זו, וכפי שמרמז שם הספר, בית הקברות מתפקד כמקום מפתח גרוטסקי, שדרכו אפשר להשתייך לחברה הישראלית. הוא מביא לשיא את קדושת המוות הלאומי על פני אדמת הארץ, מסמן אותו כמוות הראוי והמכובד ביותר. מעשיה הפשוטים והזניחים של הגיבורה לאורך הרומן המענג, המטריד, ולעתים קרובות אף המשעשע, המסתכמים באכילת נקניק בבית הקברות או במירוק סמרטוט על מצבה, הם אלו שמייצרים מבט ביקורתי על תפיסת המוות הלאומי בחברה הישראלית. חברה שבה אלמנה חסרת ילדים תמצא את מקומה רק אם תדבק בשכול מדומיין, כמטאפורה אינסופית למשמעות קיומה.
ספרה המקורי של אורית וולפיילר מציג את השכול כדרגה חברתית־לאומית גבוהה, הקושרת קשר ישיר בין האזרחית לבין המקום שהיא חיה בו. אך מעמד לאומי מפואר זה מוצג ברומן באופן אירוני, קונפליקטואלי וגדוש בכאב אנושי. אותו כאב בא מתבטא במפגני האבל הקונקרטיים של נומי במרחב בית הקברות. ניסיון האבלות השקרי של גיבורת הרומן, שמתחתיו מסתתר אובדן אישי שהיא אינה מצליחה להכיל, נבלע בפועל בגל האבל הכבד והמוכר כל כך בארצנו – הררי המוות והשכול שגובות מאיתנו המלחמות. אך מעשיה המומחזים של נומי, בחיקוי אבלה של אם שכולה, טומנים בחובם אמירה חברתית מהותית וחדשה. על פני האדמה המדוברת, שמלחמות הם חלק מרכזי מקיומה, האבל האישי, האנושי והנורמטיבי, נדחק ולא קיים. זאת משום שבמקום לא נורמטיבי אין מקום לאבלות נורמטיבית. ואם איבדנו, כמו נומי, את הזכות לצער פשוט, אישי ורומנטי בסבך אירועי הקיצון של המלחמות, אין לדעת מה עוד נאבד בעתיד.
