גליון

הזהו אדם?

קת'רין לייסי | התשובות | מאנגלית: מאיה פלדמן | עם עובד, 2021 | 290 עמודים

מאת:

הקו העדין של הרומן מתחמק באלגנטיות פיוטית ממתן תשובות מוחלטות על הסוגיות השונות שעולות בו, כמו היכולת להנדס את הרגשות המושפעים ממילא מהסביבה החיצונית, וכן ההשלכות והסכנות שיש בהתערבות כזאת.

פוסט־הומניזם הפך אופנתי מאוד בחקר הספרות בשלושת העשורים האחרונים. בכלל העיסוק בעתיד, בחלומות על אנשי־מכונה ומציאויות שבהן האדם מְפנה את מקומו לטובת ישויות חדשות, רק הולך ומתעצם לצד הטכנולוגיה שנדמה שמדביקה אותנו ואת היכולות שלנו ולצד אימת האקלים המרחפת. הנדסה תודעתית במציאות של Big data משתנה ומהיר – ובעיקר כזה שנאסף על אודותינו – היא נושא חם מאוד כיום, המהווה חלק מרכזי בעולמנו, אם כי הִסְעיר והעסיק את דמיונם של סופרים רבים (ג'ורג' אורוול, פיליפ ק. דיק, אלדוס האקסלי) עשרות שנים קודם לכן. נושאים נוספים שאופנתיים בספרות ובחיינו הם כמובן מגדר, טראומה, יחסי גופנפש ויחסים זוגיים במרחב של אפשרויות; אלה דווקא מרוכזים מאוד באינדיבידואל ובאנושי. כולם נמצאים בצורה כזו או אחרת ברומן התשובות מאת קת'רין לייסי.

לייסי (ילידת 1985) כבר סומנה כסופרת מבטיחה וחובקה על־ידי הממסד הספרותי בארה"ב, ונוהגים להשוות את יצירותיה לאלו של מרגרט אטווד ודון דלילו. זהו ספרה הראשון שמתורגם לעברית, ובכל זאת, למרות הטרנדיות שלו – ואולי גם בזכותה – זהו רומן חכם, כתוב היטב ומעורר מחשבה.

מרי, גיבורת הרומן, חיה בניו יורק וסובלת ממגוון תסמינים גופניים שאין להם סיבה או מזור. תחילתם בכאבי ראש ובכאבי גב מציקים שמהר מאוד "נהיו משונים יותר ויותר. יובש תמידי בפה וחוסר תחושה בלשון. פריחה בכל הגוף. הרגליים שלי נרדמו כל הזמן […] גבשושיות משונות הופיעו לי על העור ונעלמו" (עמ' 11). היא מבקרת תדיר אצל רופאים, מבצעת בדיקות דם וביופסות, ובאין תוצאות האשם המרכזי נעוץ בלחץ נפשי כמובן.

חברתה היחידה של מרי היא צ'נדרה, אדם מואר ורוחני, שבמהלך הרומן נעלמת והופכת למעין רוח רפאים שנוכחת רק בהתכתבויות במייל, המעודדת אותה לפנות לטיפולים אלטרנטיביים שונים שלא מסייעים. בתחילת הספר מרי, בעידודה של צ'נדרה, מתנסה בטיפול ראשון של קפ"אות – קינסתזה פנאומתית אדפטיבית (המצאה משעשעת מאוד של הסופרת). במהלך הטיפולים מרי מגלה ש"הפנאומה [הנפש או הכוח היצירתי של הנשמה, צ"נ] נמצאת במצב של תוהו ובוהו ומתח והם גורמים לה תנועה תמידית […] הפנאומה שלך מבקשת שיתעלמו ממנה ויטפלו בה במקביל" (עמ' 27), ובקיצור – מי אמרה פוסט־טראומה ולא קיבלה? טיפולי הקפא"ות מתגלים כיעילים אך יקרים, ומרי נמצאת בחובות עצומים בשל חשבונותיה הרפואיים, נסיעותיה המרובות לחו"ל ולימודיה האקדמיים. ומה תעשה כל אמריקאית ממוצעת שנמצאת בחובות כדי לממן טיפולים יקרים? כמובן, תענה על מודעה מסתורית שנשמעת כמו הצעת עבודה לסוכנות ליווי ולא תפתח חשבון לינקדין.

זו המסגרת, ואף שאולי היינו מצפים לגיבורה שסובלת מנטייה להרס עצמי ומחבלת באופן אקטיבי בחייה, זהו אינו הסיפור פה. הטראומה נוכחת ולא נוכחת, עולה מתיאור די סכמטי ונטול רגש של העבר באמצעות פלאשבקים, ואולי הדבר היחיד שהיא מספקת לו הסבר זה היווצרות דמותה של מרי, שהיא חכמה מאוד ורגישה, אבל גם מנותקת ולא מחוברת לעולם שהיא חלק ממנו, בעיקר רגשית אבל גם חברתית. במהלך ריאיון עבודה שנערך עם מרי, אנחנו מגלים שהיא מנותקת טכנולוגית – מטלוויזיה, מאינטרנט, מטלפונים חכמים וממחשב, אבל גם ממקורות מידע אנלוגיים כמו כתבי עת ועיתונות. לכאורה, היעדר הידע "החברתי" הזה נעוץ בהתבגרותה בבית מבודד ביער עם אב שתלטן וקנאי דתי; ועם זאת, מרי גרה כבר שנים רבות בניו יורק. הפער בין האינטליגנציה האינטלקטואלית והרגשית של מרי לבין התנהלותה בפועל מעורר שאלה: האם אני יכולה להתייחס אליה, ובכן, כאנושית? בעיקר בשל התחושה שמרי אינה סובלת מפיגור חברתי, אלא חווה את המציאות באופן אחר, כפי שהיא מעידה על עצמה: "לפגוע במישהו שאת אוהבת – איזו פעילות אנושית" (עמ' 269). אגב, התשובה לשאלה הזו, או לפחות אחת מהן, היא אירוניה.

אירוניה היא כלי ספרותי קסום שמציב בפנינו מספר אתגרים. הראשון, שהוא מעט מכליל, נוגע לכך שדור הקוראים שאליו מכוון ומדבר הספר פחות מיומן בזיהוי ניואנסים וקריאת סאבטקסט – ועל כך נכתב ודוּבר; והשני הוא אירוניה מתפרצת שנורית לכל עבר וגורמת לקוראת הרגישה לתהות: רגע, אז למה בעצם התכוונת? מחד הטקטיקה הזו דורשת מאיתנו להיות קוראים רגישים ומלאי תשומת לב, ומאידך שולחת אותנו למסע מחשבתי בעקבות אידיאולוגיות, אמונות ותפיסות שנשתלו באופן מכוון – או שלא – בטקסט, ולא לכולן צריך להתייחס ברצינות תהומית; מה שנקרא overthinking.

הרומן מחולק לשלושה פרקים. השניים הראשונים מסופרים בגוף ראשון מפיה של מרי, ואילו השני – המתעסק בניסוי שאליו מצטרפת מרי כדי לממן את חובותיה – מסופר בגוף שלישי מאת מספר עלום ויודע־כול. זוהי טכניקה ספרותית שגוּרה ומוכרת שהייתה דומיננטית מאוד במאה ה־20 – מקפקא עד לתומאס מאן בואך וירג'יניה וולף – שבמפגש עימה הגנותינו יורדות, כלומר לרוב לא נתהה מי הוא אותו מספר, מהיכן הוא שואב את הידע שלו ואם הוא בכלל דמות אנושית ולא הפאנטום של הרומן. ועם זאת, במפגש עם הקול הזה לאחר מאה עמודים של "חשבתי, עשיתי וראיתי" ישנה הזרה למהלך המוכר לנו. זהו רגע של יופי במכניזם של הסיפור, כי הוא מאפשר התבוננות וכניסה פנימה לדמויות נוספות שהן אינן הגיבורה עצמה, ומציע לנו רב־קוליות, גם אם באופן זמני ומניפולטיבי. זהו מהלך שמדגיש ביתר שאת את הניגוד בין מרי לבין סביבתה, ומציג את המנגנונים שעומדים מאחורי היחסים הבין־אישיים שמתכוננים במציאות, ובעיקר מייצרים את החוויה הפרשנית שלנו מולה.

הניסוי המדובר בודק את היכולת של בני האדם לבחור בחירות טובות יותר עבור עצמם על־ידי בחינה מדעית של מנגנוני הפעולה הרגשיים שלהם, ובפועל על־ידי יצירת מניפולציות טכנולוגיות על הרגשות – השוד ושבר של הניסוי. במרכז הניסוי, ומאחוריו, עומד קורט סקיי, כוכב קולנוע פופולרי מצליח ומיוסר שאינו מצליח להשלים סרט עצמאי שיצר, יצירת המופת של חייו. מאחורי הקלעים קיים מערך שלם של מדענים, והמשתתפות הן נשים שלחלקן אנו מתוודעים באופן מלא יותר: הן אמורות למלא היבט מסוים כבנות זוג לקורט – החברה האינטימית, החברה האימהית, החברה הכועסת והחברה הרגשית, תפקיד אותו ממלאת מרי. הכול מהונדס, מתוכנת ומבויים, גרוטסקי בדיוק כפי שזה נשמע.

בחלק השלישי והאחרון, וגם הקצר ביותר ברומן, במסע להתמודדות עם העבר והטראומה, מתקיים מפגש שיש בו רוך וחמלה אבל אין בו התרה, או – כמה מפתיע – תשובות. דווקא במפגש האחד לפני אחרון של מרי עם אד, המטפל בקפא"ות, הוא אומר לה: "'משהו הסתדר, משהו השתנה בך,' הוא אמר. 'את יודעת משהו.' 'אני לא יודעת כלום'" (עמ' 272).

כפי שציינתי קודם, זהו רומן שבמרכזו עומד ניגוד: בין הדמויות השונות ובין מרי, בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בין מה שיודעים למה שלא יודעים ובין מה שאפשר לחקור למופלא ולנעלם. במפגש האחרון של מרי עם קורט, הוא מגיע לביתה בליווי מצלמה ואומר שמבחינה מדעית הם היו מאוהבים ואין להכחיש זאת. למרבה האירוניה הפרידה עצמה היא מהלך מתוסרט, כשחוזרים על השורות שוב ושוב עד שמתקבל הטייק הנכון. ובכל זאת, מרי יודעת "שמה שהרגשתי כלפיו לא היה אהבה שאינה תלויה בדבר אלא מחויבות, תחושה שהוא הבעלים שלי – כמה עצוב לחשוב ששני הדברים עשויים להראות במוח כמו אהבה, שאי אפשר להבחין בהבדל מבחוץ" (עמ' 269); גם אם הניסוי מועד לכישלון מדעי, למהלך שלו יש פוטנציאל אומנותי.

הקו העדין של הרומן מתחמק באלגנטיות פיוטית ממתן תשובות מוחלטות על הסוגיות השונות שעולות בו, כמו היכולת להנדס את הרגשות המושפעים ממילא מהסביבה החיצונית, וכן ההשלכות והסכנות שיש בהתערבות כזאת. החסינות של מרי נגד המניפולציה שמופעלת על רגשותיה – בין שזו תוצר של טראומה ובין שמרי אולי לא בדיוק אנושית – או לא אנושית כמו שאנחנו מבינים זאת – מאפשרת לסיפור להגיע לסיום מינימליסטי וקטן שמבקר את העובדה שלמרות הטכנולוגיה המקרבת לכאורה, שבמקרה זה מספקת סקירה מלאה על מנגנונים רגשיים שאמורים לעזור לנו להבין ולהתקרב גם אל עצמנו וגם אל סביבתנו, אנחנו לא מצליחים לראות את הזולת ומסרבים "לקבל מים מאדם זר" (עמ' 290). נראה שהמצב האנושי הרצוי הוא המגע הרגיש והמטאפורי בנפש אחרת, ואילו המצב האנושי המצוי הוא רגישות הרמטית שאינה חוצה את גבולות העצמי. אולי ניתן לחקור אותה, אך התוצרים לא מצליחים לייצר חמלה, אמפתיה או חסד שבמפגש הבלתי אמצעי והחשוף עם האחר. בסוף אנחנו נותרים עם לבדנס, ופתרונות אין.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

הקו העדין של הרומן מתחמק באלגנטיות פיוטית ממתן תשובות מוחלטות על הסוגיות השונות שעולות בו, כמו היכולת להנדס את הרגשות המושפעים ממילא מהסביבה החיצונית, וכן ההשלכות והסכנות שיש בהתערבות כזאת.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה