גליון

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מאיר שלו | אל תספר לאחיך | עם עובד, 2022 | 263 עמודים

נדמה לי שאל תספר לאחיך הוא אקט של תסכול אשר מבקש להשמיע קול שהחברה לא רוצה לשמוע. מעין זעקת ״מי טו״ הפוכה שדרכה הגבר מבקש להראות שהוא עדיין גבר ושהוא לא ממש יודע מה לעשות עם זה בחברה שבה הוא חי

“אני קורא את הספר החדש של מאיר שלו״, אמר לי סבא שלי בהתנשפויות דרך הטלפון (הוא התקשר מביתו במוצא, כנראה מהגינה, כי נדמה לי שברקע שמעתי כמה שחרורים שרים). כעבור שתיקה קצרה הוא הוסיף: “מגעיל, פשוט מגעיל, בלתי נסבל, הוא מעצבן אותי, ממש, אבל אני החלטתי שאני מסיים אותו, ואז תקרא אתה, ואז נדבר״. יום לאחר מכן, בשיחת טלפון נוספת, הוא שוב התנשף ואמר: “לא הצלחתי, הפסקתי באמצע, זה קרב בולבולים, זה מה שזה, הוא פה על השולחן, בוא קח״.

הגעתי למוצא, שתינו תה, סבא הצביע על הספר ואמר: ״נו תיקח״. לקחתי. ראיתי על הכריכה, ניצבת בחושך, דמות זהובה ומאיימת עם כתר קטן מדי במקום ראש. ירדתי לגינה התחתונה של סבא, התיישבתי על יד על קיר הקיסוס והתחלתי לקרוא את אל תספר לאחיך. מתחילתו ועד סופו נתפסתי באותה תחושה חונקת שתפסה את סבי – תחושה שנקלעתי לתוך קרב בולבולים. גם אני כותב, וגם אני גבר, ומכאן מתבקש שבכתיבתי את הביקורת הזו אראה את עצמי כמצטרף לקרב הזה. להצטרף לקרב, לדבר בלשון הקרב, לצחוק על הקרב, לנסות להשתחרר ממנו, ותוך כדי לחשוב מה כל זה אומר. ייתכן שפעולות אלה הן חלק בלתי נפרד מתפקיד המבקר, בעיקר מול ספר שכזה. ייתכן גם שהן פשוט הוכתבו לי מתוך מקומי ככותב צעיר בעולם של הספרות העברית שנבנה, כך לפעמים נדמה לי, על רצף ארוך ומייגע של קרבות כאלה (ראו ערך כוכבים בחוץ).

שני לילות מתגוללים במקביל במהלך הרומן אל תספר לאחיך, ושניהם מחזיקים בהם את תחושת הקרב. הראשון הוא ״ליל האחים״: איטה, המספר, שבא לביקור מארה״ב, ואחיו בועז, שניהם בשנות השישים לחייהם, יושבים במרפסת של חדר מלון, שותים כוסית אחר כוסית של ליקר תאנים ומדברים על החיים שלהם, על ההורים שלהם ובעיקר על נשים. הלילה השני שמתגולל בספר הוא הלילה שעליו מספר איטה: לילה ארוך שהתרחש כעשרים שנים לפני כן, ושאותו הוא בילה בחברת אישה זרה שהציגה את עצמה בשם שרון. הוא מספר על ההיכרות ביניהם, על המין ביניהם, ובעיקר על משחקי השליטה הכוחניים שהחזיקו אותם יחד במשך לילה שלם – אותם משחקי שליטה שמנסים להחזיק ביחד גם את איטה ואת בועז במשך לילה שלם, וכך גם את המחבר ואת הקורא במשך רומן שלם.

תחושת הקרב, הנוכחת כאמור לאורך כל הרומן, מופיעה בצורה מזוקקת בעמוד 114, כאשר איטה השיכור, שבדיוק החל לתאר את רגע הכניסה שלו ושל שרון למיטה, עצר פתאום את סיפורו לצורך הפוגת פיפי קצרה. זו הפוגה שבה אחיו בא לתמוך בו מהגב כדי שלא ייפול מרוב שכרות, ושבמהלכה הם אומרים זה לזה:

״׳אתה זוכר איך היינו מצליבים זרמים כשהיינו ילדים?׳

׳ומתחרים עם אבא מי משתין יותר רחוק?׳״

בהמשך העמוד, באותה הפסקה ממש, האחים מתיישבים במרפסת ובועז מצווה על אחיו הגדול להמשיך לספר – ״׳היינו בזה שהיא אמרה לך לשכב עליה׳״ (שם). איטה המספר ממשיך לספר איך הוא נשכב עליה, ואיך הוא עשה זאת בהתאם להוראות המפורטות שלה, בהתאם לשליטתה בו. כך נדמה שהדמויות ברומן מנסות ליצור ביניהן אינטימיות מסוימת, אך מצליחות לעשות זאת רק מתוך הערבוב של תשוקה, שליטה וכוח שמניעים את היחסים ביניהן.

אני שואל את עצמי למה שלו עשה את זה – האם כדי לשלוח את עצמו בזריקה דמיונית עשרים שנה אחורה? אולי כדי להראות שתמיד יש מי שמשתין יותר רחוק? דומה שמה שהניע את שלו לכתוב את הרומן הזה מכיל בו את שתי התנועות הללו, ובעיקר את הרצון להשמיע את קולו המושמץ של הגבר הלבן מהדור הקודם חרף הקולות המתנגדים; גבר שהחוויות שלו כבר לא לגיטימיות, שאת סיפוריו רק אחיו שומע.

נדמה לי שאל תספר לאחיך הוא אקט של תסכול אשר מבקש להשמיע קול שהחברה לא רוצה לשמוע. מעין זעקת ״מי טו״ הפוכה שדרכה הגבר מבקש להראות שהוא עדיין גבר ושהוא לא ממש יודע מה לעשות עם זה בחברה שבה הוא חי. איטה, הגבר ששלו מדבר דרכו ברומן זה, מתאפיין בעיקר בהיותו יפה תואר באופן מוגזם; הוא אובייקט של תשוקה. אך נוסף על היותו יפה תואר באופן מוגזם, הוא גם קצר־רואי באופן מוגזם, וכך הוא מתפקד בעיקר כאובייקט נשלט. שרון, שגנבה לאיטה את המשקפיים כדי שיישאר עימה כל הלילה, אומרת לו בשלב מסוים: ״אתה צריך רק לעשות פיפי ולישון, ואם גם את האסלה אתה לא רואה בלי המשקפיים, אני אוליך אותך לשירותים ואכוון לך״ (עמ׳ 177). שלו מציג גבר שתנועותיו וגבריותו נשלטים בידי אישה.

ייתכן שהשאלה הראשית ששלו שאל את עצמו במהלך כתיבתו את אל תספר לאחיך היא: מי בכלל ירצה להקשיב לסיפור של איטה? התשובה מתגלמת ברומן בבועז, האח המקשיב, הגבר התומך. אולם דומה שאפילו ההקשבה של בועז היא לא הקשבה של ממש, ושהרומן הוא יותר מונולוג ששובר את עצמו ופחות דיאלוג בין שתי דמויות. בועז המקשיב חותך שוב ושוב את קולו של איטה המספר: הוא לועג לו, מתקן אותו, מאיץ בו, דורש ממנו לפרט פה יותר, לפרט שם פחות. לעיתים נדמה שקולו של בועז לא מופיע רק ב״ליל האחים״, אלא ממש בתוך הזיכרונות עצמם של איטה המספר. זמן חודר לזמן, מרחב חודר למרחב ודיבור חודר לדיבור. את מה שסבא שלי זיהה בספר אפשר אולי להגדיר בתור פואטיקה של חדירה ושל שליטה – כזו שמנכיחה את הניסיון להשמיע קול שלא רוצה להישמע; את הניסיון של אח לספר לאחיו את מה שהוא לא אמור לספר לו.

בביקורת על אל תספר לאחיך שהתפרסמה בעיתון “הארץ״, מציע המבקר אורין מוריס לשמוע את קולו של בועז האח המקשיב כקולו של הקורא, וכך לקרוא את הרומן כחקירה וכמחשבה על יחסי הכותב והקורא. אכן אפשר לחשוב על בועז כעל “הקורא״ המופשט והתיאורטי שעליו מדבר מוריס, אך אני נוטה לחשוב עליו כעל ישות ספרותית שהיא כביכול עוד יותר מופשטת אך למעשה יותר ממשית – היא “הקורא המדומיין״ – אותו קול פנימי שדופק בתוך ראשו של הכותב ואומר לו דברים כמו: מה אתה כותב? מה אתה רוצה? די, זה מביך. יופי! טעות. תפסיק! תמשיך! או במקרה של שלו: ״איך פריחת הדרים?״ (עמ׳ 74); ״הופה״ (עמ׳ 82); ״אני לא מאמין לך״ (עמ׳ 113) וכו׳.

אם נראה את בועז האח המקשיב כ״קורא המדומיין״, אז אל תספר לאחיך הוא לא רק מאבק של כותב המנסה להשמיע קול שהחברה לא רוצה לשמוע, אלא גם מאבק של כותב המנסה להשמיע קול שהוא עצמו לא רוצה לשמוע. הרומן, שמדבר מתוך גבר המנסה להשתחרר משליטתה של אישה, נקרא כמו ניסיון של שלו לפעול מול הקול הפמיניסטי של החברה ושל העת. אך דומה שקול זה כבר הוטמע, לפחות חלקית, בתוך ראשו של מי שמנסה להשתחרר ממנה.

 

תגובה לביקורת / מאיר שלו

כל הספרים שכתבתי קיבלו ביקורות חיוביות וביקורות שליליות. היו בהן ביקורות שהעניקו לי פרשנות מעניינת, לטוב ולרע. היו שהציגו בקיאות בספרות או בורות בה. היו שהעידו על מחשבה והשקעה, והיו שטחיות ובהולות. אבל בביקורת שפרסמתם על "אל תספר לאחיך" יש חידוש: איש מהמבקרים ומהמבקרות שקדמו לה, בארץ ובחו"ל, לא ציטט את דעתו של סבא שלו על ספר שכתבתי, עד הביקורת הזאת. על כך אני שמח, כי סבו של המבקר שלכם הוא קורא כלבבי: גם אני נוהג להפסיק באמצע את קריאתם של ספרים שאינני אוהב, ואני חושב שביקורתו היא ביקורת כנה, נטולת אינטרסים ומשוחררת מכל פוזה ויומרה.

נדמה לי שאל תספר לאחיך הוא אקט של תסכול אשר מבקש להשמיע קול שהחברה לא רוצה לשמוע. מעין זעקת ״מי טו״ הפוכה שדרכה הגבר מבקש להראות שהוא עדיין גבר ושהוא לא ממש יודע מה לעשות עם זה בחברה שבה הוא חי

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה