הגיע הזמן לדבר על משבר הריאליזם הישראלי     

הזכיות של ספרי ”שכול וכשלון וזומבים” בפרס ספיר השנה ושל ”מסכת תהום” מאת איל חיות־מן בפרס ספיר לספרי ביכורים בשנה שעברה אינן מקריות. נדמה שהן מסמנות שינוי מגמה, או לכל הפחות מאותתות על קיומו של משבר. שני ספרים לא ריאליסטיים זכו בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בארץ. ספרים שחורגים מהקו המרכזי של הספרות העברית, שמסמנים אופציה אחרת: על־טבעית, פרועה יותר, איומה יותר, מכושפת. ספרים שֶׁמורים על דרך שונה לספר בה את הסיפור על החיים בישראל.

עד כה, עיקר הספרות שנכתבה בארץ הייתה מחויבת למציאות, לחולין, לתפיסת עולם יציבה וממשית. ספרות שלא מתרחשים בה דברים שלא יעלו על הדעת. בדורות האחרונים הפך הריאליזם לאידאל האסתטי הספרותי המרכזי. לימדו אותנו שכך צריך לכתוב בעברית, שזו הספרות הגדולה, המשמעותית, הרצינית. ספרות שמתנערת מערפל המיסטיקה ומחויבת להביט למציאות בעיניים. ספרות שנרתעת מהמיתולוגי, מהאגדי, מהמוזר. ספרות שלא שוקעת בפנטזיות, שלא מתעסקת בשטויות.

זה המצב בדורות האחרונים, אך בפרפרזה על האמירה המפורסמת של סימון דה בובואר ”אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה” אפשר לומר: ”ספרות אינה נולדת ריאליסטית — היא נעשית ריאליסטית”. אם מביטים על הספרות של עם ישראל מהתנ”ך והלאה, הריאליזם הישראלי נראה כאנומליה. הרי התנ”ך משופע במוטיבים פנטסטיים: ניסים, מפלצות קדמוניות, מטמורפוזות, כישוף, חיזוי העתיד, אפוקליפסה, קורבן אדם, חיות מדברות, קרב בין אדם למלאך, מסע ימי בבטן של לוויתן, התערבות בין אלוהים לשטן ומתים הקמים מן הקבר. בתנ”ך יש אפילו פועל מיוחד המוקדש להקמה מן המתים — הפועל ק.ר.מ. ”ְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר” (יחזקאל ל”ז, ו'). כן, יש בעברית פועל המוקדש לתיאור מצב שבו עור צומח על שלד עצמות הקם לתחייה. אילו עוד תרבויות יכולות להתגאות במורשת מפוארת כל כך? זו נקודת ההתחלה של העם, זה הטקסט המכונן שלו. והנטייה לעבר הפנטסטי לא הפסיקה בתנ”ך אלא המשיכה ללוות את עם ישראל גם בספרים החיצוניים, במשנה ובתלמוד, בספרות הזוהר והקבלה, באגדות החסידיות, בהתעוררות המשיחית של שבתאי צבי ובפרקטיקות מאגיות ורוחניות רבות שחלקן פופולריות גם בימינו.

אם כך, מדוע דווקא הספרות העברית החדשה שונה כל כך משאר הספרות העברית שנכתבה בדורות הקודמים? ייתכן שזה קשור לציפייה מהסופרים שייקחו על עצמם תפקיד חברתי ופוליטי של מוכיח בשער, את תפקיד ”הצופה לבית ישראל”, זה שמתריע על עוולות מוסריות, שמתווה כיוון, שמזהיר מפני ניוון מוסרי ואובדן דרך. ייתכן שהנטייה לעבר הריאליזם נובעת מהרצון של הציונות להתרחק מהגלותי, מהשדים והדיבוקים של העיירה האירופאית, או שהיא דווקא ירושה של הריאליזם הסוציאליסטי שהשפיע על טובי הסופרים בתקופת מפא”י. ייתכן שהשורשים של התופעה נמצאים כבר בתקופת ההשכלה, שבה כחלק מהמודרניזציה של היהדות בחרנו בהתרחקות מהדת ומהמיסטיקה וקיבלנו על עצמנו מחויבות עמוקה למציאות החולין, לכתוב על מה שיש בלבד, על מה שמוחשי, ולא מעבר לזה. הסיבות ההיסטוריות מגוונות, אבל התוצאה אחת: ספרות שמפנה גב לממד שלם של ההיסטוריה שלה, ואולי אפילו לחלק מרכזי בהוויה של העם שכותב אותה.

ובכל זאת, משהו משתנה. נדמה שלאחרונה קירות המבצר הריאליסטי רועדים. ההתקפה על הריאליזם הישראלי לא באה רק מצד הספרות, היא באה קודם כל מצד המציאות עצמה. המציאות הישראלית הפכה לדבר מה בלתי סביר, בלתי נסבל. כבר לא ברור באיזה ז'אנר המציאות שלנו כתובה. האם אנו חיים בסיפור אימה או בפרודיה אבסורדית? בדיסטופיה אפוקליפטית או בסרט אקשן הוליוודי? המציאות הישראלית מסרבת להקשיב לקול ההיגיון, היא לא מוכנה להתחייב לתפיסת עולם יציבה וממשית. כל מי שפותח כאן עיתון יכול לקרוא על שישה דברים שלא יעלו על הדעת לפני ארוחת הבוקר. ומי שחי את המציאות הזו, מי שרגיש אליה ומרגיש אותה בעוצמה, בייאוש, בהתמוטטות עצבים, מתקשה להסתפק במה שיש לספרות הריאליסטית להציע.

ניקח למשל את תחושת האסון. קרה לנו אסון נורא, סדרה של אסונות נוראים, ועולמם של רבים חרב. עכשיו, מה הצעד הבא? איך אפשר לדבר על הפצע בלי לגרד אותו? בלי להחמיר אותו? לכתוב מיד על הטרגדיה עצמה, על מה שקרה ממש, עלול להיות נורא מדי, עלול לעורר את הטראומה הגולמית במקום לעבד אותה. קשה לתפוס את הדברים כשמביטים בהם מהר מדי וקרוב מדי. דרוש איזה מרחק. וכיוון שכתיבה על־טבעית מתרחקת מהמציאות, היא מאפשרת לפתוח מרחק בריא ממנה. אחד מיתרונותיה של הספרות הלא ריאליסטית הוא יכולתה לדבר על האסון בשפת החלום, בשפת הסיוט, בשפת המיתולוגיה. בשפה המקבילה לדבר, ולא בשפת הדבר עצמו. כך היא יכולה להמריא למקום שמשקף את המציאות הנפשית יותר מאשר את המציאות הפיזית. מפגש עם רוח רפאים, למשל, יכול לסמל דינמיקה של אבל. מטמורפוזה לבעל חיים יכולה להדהד שינוי גדול וטרגי שמתרחש עליך בעל כורחך. פלישה של חייזרים יכולה להיות דרך אחרת לדבר על ההלם שנחווה כאשר כל מה שחשבת על העולם מתברר כשגוי. דווקא התנועה אל מעבר לגבולות האפשרי נאמנה יותר למציאות הרגשית מהעובדות היבשות. ושם, בממלכת האבסורד, אפשר להרגיש את הנורא מכל בלי שהחרדה תהיה משתקת. המרחק מהעולם הרגיל מאפשר התמסרות מהורהרת לסיפור, מאפשר קיום משחקי יותר, מאפשר, אולי, מהלך של ריפוי.

אבל לא על האסון לבדו אנחנו חיים, אלא גם על הנס, גם על המופלא, גם על הנשגב. הריאליזם שר את שירת החולין, אבל החולין הוא רק חוליה אחת משרשרת ההוויה הישראלית, שכוללת לא רק תפיסות עולם שונות, אלא גם תפיסות שונות של המציאות עצמה. עבור רבים העל־טבעי הוא חלק מחיי היומיום. והבלתי ייאמן, כמו שכתב ישראל אלירז, פשוט ישנו. קחו למשל את האמונה בכוחם הנבואי של חלומות, בריפוי אנרגטי, בקברי קדושים, בצירופי מקרים, בקלפי טארוט, ברוחות רפאים, בדיבוקים, בסטרא אחרא. המוטיבים העל־טבעיים הם חלק חשוב מההיסטוריה של העם, מהפולקלור שלנו, והם גם חלק מההווה שלנו. ספרות שאין בה מקום לפן הזה בנפש האדם, בנפש העם, אינה יכולה לשקף נאמנה את המציאות הישראלית. כולנו זקוקים לחלונות אל המופלא, אל הנשגב, אל דבר מה גדול מהחיים.

האומנם זו דרך חדשה? לא לחלוטין. תמיד היו סדקים בחומות הריאליזם. חשבו למשל על ”האדונית והרוכל” מאת ש”י עגנון. למרות היותו סיפור גותי, סיפור ערפדים בעצם, הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר, וגם האהובים ביותר, של עגנון. עדות למרכזיותו התרבותית של הסיפור הן האדפטציות הרבות שזכה להן — סרט, אופרה, כמה מחזות, וממש לאחרונה דורית רביניאן סיפרה אותו מחדש (”ריטלינג”) כסיפור אימה בשם ”בעלת החווה והדוקטורנט למדעי המוח”. האדונית והרוכל הוא בהחלט אנומליה בנוף הריאליזם העברי, וקשה להסביר אותו. אולי בזכות הגדולה של עגנון, בזכות הכישרון הרב שלו, סולחים לו על גחמות כמו כתיבת סיפורי ערפדים. ואולי מצליחים להתעלם מהממד הפנטסטי בסיפור בזכות הקלות שהוא מתמסר בה לקריאה אלגורית (כסיפור על אנטישמיות, על חוסר האפשרות של היהודים להישאר באירופה) וכך אפשר להכפיף אותו ל”עלילת־העל הציונית” של חורבן וגאולה. עגנון הוא באמת מקרה יוצא דופן, אבל סטיה עקבית יותר מתוך הקו הנוקשה של הריאליזם הישראלי היא הריאליזם המאגי. חשבו למשל על ”רומן רוסי” של מאיר שלו, על הסיפורים המוקדמים של עמוס עוז וא.ב. יהושע או על הסיפורים הקצרים של אתגר קרת. לקורא העברי כנראה קל לבלוע את הריאליזם המאגי, שכן הוא קודם כל ריאליזם ורק לאחר מכן מאגי. כלומר, הממד הפנטסטי שלו יחסית מרוסן, לפעמים מרומז, הוא רק תבלין למציאות. אך הסדק העמוק ביותר בריאליזם הישראלי נמצא בתת־הז'אנר הדיסטופי. תמיד היה לנו קל לדמיין את האסון הגדול מגיע. למעשה, זה הענף הפורה ביותר של הדמיון הישראלי — לתאר את הגרוע מכל. היו לנו ”הדרך לעין חרוד” של עמוס קינן ואת ”פונדקו של ירמיהו” של בנימין תמוז, שניהם יצאו ב־1984, שנה דיסטופית בזכות עצמה. והיו לנו ”דולי סיטי” של אורלי קסטל בלום, ”הידרומניה” של אסף גברון, ”השלישי” של ישי שריד ועוד רבים אחרים. בחלק גדול מהספרים האלה החורבן מגיע מבפנים, מתוך השתלטות של כוחות פונדמנטליסטים על החברה הישראלית. במובן הזה הספרות הדיסטופית הייתה עוד הרחבה של תפקיד הסופר כ”צופה לבית ישראל”, זה שמזהיר, שמתריע: חבר'ה, אתם שומעים, אם נמשיך בכיוון שבו אנו הולכים, יקרה לנו הגרוע מכל. וישנו גם קורפוס היצירה המיוחד במינו של שמעון אדף ושל אופיר טושה גפלה, שניהם סופרים עכשוויים מקוריים ומצליחים שכבר יותר מ־20 שנה מפרסמים ספרות שנעה מהריאליזם המאגי ועד הפנטסטי ממש. לשניהם יש קהל נאמן של קוראים, שניהם מלמדים כתיבה במוסדות להשכלה גבוהה ואף זכו להכרה מסוימת מהממסד. שניהם בולטים, אולם שניהם ”עופות מוזרים” בנוף הספרות העברית. אין סביבם חבורה ספרותית תוססת, טרם קמו להם תלמידים מובהקים שימשיכו בדרכם הפואטית. כל אחד מהם עומד לעצמו.

כשמרחיבים את המבט מוצאים שהסדקים בחומת הריאליזם הישראלית מתרבים, אך החומה עדיין עומדת. מה שמחזיר אותנו לנקודה שהתחלנו בה, התחושה שלאחרונה מערך הכוחות של הספרות העברית הולך ומשתנה, שמשבר הריאליזם הפך מוחשי מספיק, נוכח מספיק, כדי שהשיחה עליו תתקיים לא רק בשוליים, לא רק בקרב חובבי הפנטזיה המושבעים, אלא בזרם המרכזי.

אז האם אפשר לדבר על המציאות הישראלית בלי לדבר על שדים, על מפלצות, על מלאכים, על הקרבת ילדים, על ניסים, על תחיית המתים, על קונספירציות פרנואידיות, על פלישה של כוחות הרוע, על התגלות של הנשגב, על היסטוריה חלופית, על כשפים, על כתות אפוקליפטיות, על מאגיה שחורה, על חלונות שנפתחים לתוך ממד אחר, על טכנולוגיה בלתי אפשרית, על אוטופיה, על גן עדן?

אפשר, בוודאי שאפשר, אבל הספרות שתיכתב בתנאים אלה תהיה רזה מאוד, חלקית, כזו שתתקשה להקיף את מלוא החיים, את מלוא כוחות החיים, את העוצמה הרגשית, את המגוון, את הטירוף, את האקסטזה, את האופטימיות, את התהומות, את המאניה־דיפרסיה של ההוויה הישראלית.