על פי תיאוריות מסורתיות של בלשנות גנרטיבית, וליתר דיוק, של תחביר גנרטיבי, כינוי גוף רפלקטיבי כמו "עצמי" יכול להתמקם רק בפוזיציות מסוימות כדי לייצר משפטים תקינים. המיקום של כינוי הגוף צריך להיות בהלימה לשם העצם שאליו הוא מתייחס. כך, למשל, כל דובר עברית יבין שבמשפט ״פליקס דיבר אל עצמו״, הכינוי ״עצמו״ מתייחס לפליקס; ואילו במשפט ״פליקס אמר שמקס דיבר אל עצמו״, הכינוי ״עצמו״ מתייחס למקס. פרשנות שלפיה במשפט ״פליקס אמר שמקס דיבר אל עצמו״, הכינוי ״עצמו״ מתייחס לפליקס תייצר משפט לא תקין. גם מבלי להרחיב על הכללים הספציפיים שמאפשרים או לא מאפשרים משפטים תקינים, כל קורא מרגיש ששמו של הספר החדש של יערה שחורי — דיוקן עצמי של אימי — הוא פרדוקס אינטואיטיבי בהקשר זה. הוא טומן בחובו סתירה לשונית שמצביעה על סתירה רעיונית. כיצד יכולה מישהי לשרטט דיוקן עצמי של מישהי אחרת שהמילה ״עצמי״ אינה מתייחסת אליה — גם אם אותה המישהי היא אימא שלה?
יופייה של הכותרת הזאת היא בכך שהפרדוקס לוכד את תמצית הטקסט. אין ביכולתה של המחברת לשרטט דיוקן עצמי של אימה, והיא גם לא מתיימרת לעשות כך. ההפך הוא הנכון: הקריאה בספר דומה יותר להתבוננות בדיוקן עצמי של שחורי עצמה, דרך היותה הבת של אימה.
רומן הכלאיים (כלאיים מכיוון שהוא בחלקו רומן, בחלקו ביוגרפיה, ובחלקו ממואר) הזה מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מתמקד ברבקה רוזנבוש/ריקי שחורי, אימה של מחברת הספר, בחייה בתור ילדה אומללה לאב מתעלל ולאם עוינת שגדלה להיות נערה צמאה לחופש אך חסרת מזל. החלק השני מציג את סיפור הגסיסה של ריקי שחורי עד מותה, ואילו החלק השלישי הוא המפוזר ביותר מבחינה עלילתית. הוא נפתח בשבירת הקיר הרביעי בין המחברת לקוראים. המחברת מספרת על תהליך הכתיבה — ״את הספר הזה איבדתי בסוף חודש אוקטובר 2023 ברכבת ממילאנו לשדה התעופה״ (עמ׳ 185), או על כוונת המשוררת — ״אני צריכה לגרום לכם לחבב אותה. אין ברירה. אתם מוכרחים להיות בצד שלה, וגם אני״ (עמ׳ 191). הוא ממשיך בלקט זיכרונות מההתבגרות של שחורי הנערה לצד אימה, רובם רוויי חרטה ועצב — ״היא אהבה אותי. אני חוזרת על זה כעל מנטרה, מדליקה גפרור בחושך. אהבה — כן. את זה היה לנו. אבל זאת גם לשון הבגידה שלי בה, היא אהבה אותי ואני לא הצלתי אותה. מעולם לא. לא כשנולדתי ולא אחר כך״ (עמ׳ 222).
החלק השלישי של הספר הוא גם המעניין ביותר, מכיוון שעולה ממנו הסוגייה שבדיעבד הדהדה לאורך הקריאה. כשאנחנו מדברים על הורים וילדים, על אחת כמה וכמה בתרבות הישראלית שבה הורות וילודה הן חלק מרכזי, רבים שואלים מהו תפקיד ההורה. מה נדרש מאימא, או מאבא, כדי להיות הורה מיטיב? זוהי לא שאלה שאפשר באמת לענות עליה, ואף על פי כן, היא נלעסה לעוס ושוב פעמים רבות. ספרה של שחורי שואל, בחוכמה עדינה, את שאלת המראה — מהו התפקיד של בת מיטיבה? מהם האחריויות, הגבולות והחובות שמוטלים דווקא על הבת ביחס לאימה. העיסוק בשאלה הזאת מרתק מכמה היבטים. ראשית, מהסיבה הפשוטה שהשאלה הזאת נשאלה ונענתה הרבה פחות פעמים. שנית, מכיוון שתפקיד הבת, בשונה מתפקיד האם, הוא תפקיד כפוי. אף אחד מאיתנו לא בחר להיות בת או בן, לא משנה של מי. שלישית, בגלל האופן ששחורי נזכרת ומספרת את הדינמיקה שלה ושל אימא שלה.
הסיפור ששחורי מספרת בחלקו השלישי של הרומן הוא שהיא עצמה לא הצליחה להיות בת מיטיבה עבור אימה. היא חטאה בקנאה כלפי אימא שלה, על היותה מעניינת יותר ממנה: ״אימי היא דמות מעניינת יותר ממני. תמיד הייתה״ (עמ׳ 191), ועל היותה יותר רזה: ״רזה בלי מאמץ. השוויתי את גופי לשלה״ (עמ׳ 214). היא לא האמינה לאימה והאשימה אותה, בינה לבין עצמה, בניפוח טראומות ילדותה. כשאימה מתקשרת לומר לה עד כמה היא שונאת את בית הילדות שלה (של האם), שבו שחורי עברה לגור, שחורי מגיבה לאימה בציניות: ״סימני הקריאה פוזרו בהדגשה. ייחסתי את זה לדרמטיות המוגזמת שלה. אמרתי, 'אימא, די.' לא שאלתי למה לא באה לבקר אותי שם. סיידתי את הקירות בלבן. הייתי הבת שלא יודעת לשאול״ (עמ׳ 212). והמקרה הדרמטי ביותר ששחורי מתנערת בו מאחריותה כבת הוא כאשר אימה הייתה על ערש דווי: ״בערב שבת, כמה חודשים לפני מותה, ביקשה שאבוא אליה. היא הרגישה רע. מספיק רע כדי לבקש שאבוא״ (עמ׳ 204). אבל שחורי מחליטה שלא להגיע. היא מעדיפה להישאר לצד ביתה הקטנה, שאותה היא חוששת להשאיר לבד. הווה אומר, שחורי מעדיפה לנטוש את אחריותה כבת למען אחריותה כאם, אולי בשביל האפשרות להיות אם יותר טובה מאשר שאימה שלה הייתה.
מערכת היחסים בין שחורי לאימה מובאת אל הטקסט בכנות מכאיבה ונטולת קישוטים. שחורי לא מייפה את המציאות, או את הזיכרונות שלה את המציאות, ונדמה שאין לה שמץ של מחילה כלפי עצמה. נהפוך הוא — ייתכן שהאפשרות היחידה לכפרה היא בדרך כתיבת הדיוקן של אימה, וזו למעשה הסיבה ששחורי לוקחת על עצמה את המלאכה הזאת.
הספר מצליח לגעת בנפש לאו דווקא כי שחורי מציעה איזו פרשנות חדשנית על יחסי בנות ואימהות, וגם לא בגלל ההלקאה העצמית של הבת, טראומת הילדות או האלכוהוליזם של האם. סיפורים כאלה כבר קראנו. ההיבט הבנאלי של היחסים בין הבת והאם, אי־הסימביוזה ביניהן, הוא זה שקל לקורא להתמצא בו. אלה יחסים שעשויים, באופן כמעט אוניברסלי, מתנועה חוזרת של התרחקות והתקרבות, התרחקות והתקרבות, של האם אל הבת והבת אל האם. במקרה של שחורי ואימה, המעגל הזה נשבר במותה של האם, כאשר הבת פוסעת את צעדי ההתקרבות האחרונים, וכותבת ספר על אימה. אולם, יכול להיות שזאת התקרבות מאוחרת מדי: ״אימי איננה. אין לה צורך בספר הזה. במילים האלה״ (עמ׳ 257). אלה דווקא המילים האלה שממלאות את כל מי שקורא אותן חמלה עמוקה, כלפי המחברת וכלפי ההורה הפרטי שלו.