המחזה הדרקון מאת יבגני שוורץ, שעלה בישראל בימים אלה בתיאטרון הפרינג' "La Panim" תחת השם "מורשתו של דרקון", מציג סיפור על גיבור הנלחם בעריץ במעטפת של אגדה עממית. לכאורה, זו לא עלילה מקורית במיוחד, אולם למעשה מדובר באחת היצירות החדות והמורכבות שנכתבו על מנגנוני השליטה של משטרים טוטליטריים, על השינוי התודעתי שהם כופים על נתיניהם ועל הפנמתו בנפש האדם. המחזה נכתב ב־1944, בזמן מלחמת העולם השנייה ובשיא תקופת שלטונו של סטלין. בשנים קשות כל כך, הצליח שוורץ ליצור מחזה שאינו רק סאטירה פוליטית חריפה, אלא גם אלגוריה רבת שכבות שהשאלה המרכזית בה אינה כיצד להפיל את הרודן, אלא מדוע הרודנות מתקיימת מלכתחילה וכיצד היא נטמעת ומשמרת את עצמה. המחזה תורגם בידי נתן זך עבור התיאטרון הקאמרי, שהעלה אותו ב־1966, אך תרגום זה או כל תרגום אחר של המחזה לא יצאו בדפוס עד כה, ויש להצטער על כך.
עלילת הדרקון מתרחשת בעיר אגדית הנשלטת כבר מאות שנים בידי דרקון עריץ הכופה על תושבי העיר להקריב לו מדי פעם נערה צעירה. האביר לנצלוט מגיע לעיר ומגלה כי התושבים השלימו עם שלטון העריצות ואינם מנסים להתנגד לו. הוא מתאהב באלזה, נערה העומדת להיות מוקרבת, ומזמין את הדרקון לדו־קרב על מנת להצילה. לנצלוט מתמודד עם ניסיונות סיכול מצד הנהגת העיר, ולבסוף מצליח להרוג את הדרקון. לאחר מות הדרקון, ראש העיר, שלפני כן היה עושה דבר הדרקון, מכריז על עצמו כנשיא ומכונן בעיר משטר רודני חדש ללא כל התנגדות מצד התושבים, ואף טוען שהוא היה זה שהציל אותם מהמפלצת. לנצלוט הפצוע, שהסתתר אחרי הניצחון בקרב, חוזר בדיוק כש"הנשיא החדש" מתכנן את חתונתו עם אלזה. לנצלוט מתרעם על כך שמעשה הגבורה שלו נותר חסר משמעות ומוקיע את המשך הדיכוי ואת שיתוף הפעולה של התושבים: "מדוע הינחתם להם להשליך אתכם לבית הסוהר, בלי התנגדות? הרי אתם רבים כל כך" (התרגום לאורך הרשימה הוא של זך).
שוורץ מאמץ את תבנית האגדה הקלאסית: דרקון שמאיים על עיר, נערה מוקרבת ואביר המגיע להצילה. אנו מכירים את המבנה מהמיתוס על פרסאוס ואנדרומדה וממקורות רבים אחרים, והדבר סייע לשוורץ לחמוק, לפחות בהתחלה, מידיהם של הצנזורים הסובייטיים, שלא חשדו שמדובר במחזה אנטי־סובייטי חתרני, אלא ראו בו סוג של אגדה. אך לכל מי שניחנו ביכולת קריאה חדה יותר ברור כשמש — שוורץ אינו מחקה את המבנה הקלאסי, אלא מפרק אותו מבפנים. בניגוד לאגדה, שבה הרג המפלצת מביא לסיום מספק, לאושר כללי וזוגי ולסדר ששב על כנו, כאן הניצחון מתגלה כאשליה מסוכנת. למרות שלנצלוט מצליח להביס את הדרקון, אין בכך כדי לחולל שינוי ממשי במציאות. הבחירה של שוורץ במסגרת של אגדה מאפשרת ליצור ריחוק מהמציאות ההיסטורית, אך דווקא ריחוק זה מחדד את הביקורת. האלמנטים הפנטסטיים, כמו חיות מדברות או חפצים קסומים, משמשים ככלים לחשיפת המציאות. למשל, העובדה שהדרקון מסוגל להיראות כמו אדם רגיל, מדגישה שוב את הבנליות והיומיומיות של הרשע. הדרקון אינו מוצג רק כישות מרושעת שיש להשמידה, אלא גם כסמל למנגנון עמוק של שלטון, פחד והרגלים מושרשים; ולכן יש להבין את טיבו קודם כול, ורק מתוך ההבנה הזאת אפשר יהיה לפרק אותו.
לפי שוורץ, הכוח אינו מרוכז בידי סובייקט ריבוני יחיד, אלא פועל כרשת מבוזרת של יחסים חברתיים, רשת שמעצבת את הסובייקט עצמו מבפנים. הכוח אינו רק מדכא, אלא גם יצרני: הוא מייצר דפוסי חשיבה, נורמות התנהגות ותפיסות של "נורמליות" שהפרט מפנים ופועל מתוכן כאילו היו שלו. כך נוצרת שליטה שאינה נשענת על אלימות מתמדת, אלא על פיקוח עצמי ועל הסכמה שקטה. תושבי העיר מוצגים לא כקורבנות פסיביים של עריצות חיצונית, אלא כשותפים פעילים לשעתוקה. הם אינם זקוקים לכפייה מתמדת כדי לקבל את מרותו של הדרקון; להפך, הם עצמם מנסחים את ההצדקות לקיומו ומעבירים אותן מדור לדור כאילו היו חוכמת חיים טבעית ומובנת מאליה. הטקסטים והמנהגים שהתושבים שבים ומשננים אינם רק תיאור של המציאות, אלא כלי שמשעתק אותה: כל פעם שדמות מצדיקה את שלטון הדרקון בטיעונים של הכרח, מסורת, או "כך זה תמיד היה", היא מדגימה כיצד הכוח פועל לא מלמעלה למטה, אלא מבפנים החוצה. דווקא בהיעדרה של אלימות גלויה על הבמה — הנערה אינה נגררת בכוח אל הדרקון, אלא באה אליו כאילו מרצונה החופשי — מתגלה העומק של השעבוד. זהו כוח שאינו זקוק עוד לזרוע נטויה, משום שהוא כבר נמצא בתוך התודעה עצמה:
אלזה: אני מקריבה את עצמי למען עיר מולדתי.
לנצלוט: והיא מקבלת את קורבנך בלי שום היסוס?
אלזה: מובן שלא! ביום ראשון כבר לא אהיה בחיים, ועד ליום שלישי ישרור אבל בכל העיר. שלושה ימים לא יאכל שום איש בשר, ולתה… יגישו לחמניות הנקראות לזכרי "בתולת מוות".
לנצלוט: וזה הכול?
אלזה: מה עוד אפשר לעשות?
העובדה שגם לאחר חיסולו ממשיכים התושבים לשחזר את דפוסי הצייתנות ואף מקבלים על עצמם שלטון רודני חדש, ממחישה כי הכוח אינו נעלם עם נפילת השליט, אלא ממשיך להתקיים דרך הסובייקטים שעיצב. הדרקון עצמו מבטא רעיון זה במפורש כאשר הוא מתאר את שליטתו בתושבי העיר כהשחתה פנימית המתחוללת בנפשם, הפוגעת ברוחם ובמצפונם: "אילו יכולת לראות את נשמתם, היית מזדעזע […] היית נמלט על נפשך. למען בעלי־מום כאלה לא היית רוצה למות. אני עצמי הפכתי אותם לבעלי מום, יקירי, כפי שהיה דרוש לי. מפליא באיזו עקשות נצמדת נפש האדם אל החיים. קצוץ את הגוף לשניים — והאדם מחוסל. קצוץ את נפשו לשתיים — ושום דבר לא יקרה. הוא ייעשה צייתני וממושמע. לא, נפשות כאלה לא תמצא בשום מקום […] נפשות בלי רגל, בלי יד, נפשות חירשות־אילמות". טענת הדרקון (שבהפקה שרצה כעת משחק אותו איתמר זנדני בכישרון רב) היא הצהרה תיאורטית חשובה: השליטה האמיתית היא השליטה ביכולת לחשוב ולהרגיש. תושבי העיר אצל שוורץ מסדרים בעצמם, בהתאם למה שהופנם, את גבולות האפשר.
גם לאחר מות הדרקון, באחת הסצנות האבסורדיות, מנסה הגנן ללמד את הפרחים לצעוק "הידד לנשיא!" — רגע שממחיש כיצד האידאולוגיה חודרת לכל רובדי החיים עד שהיא הופכת לכעין טבע שני. דמותו של ראש העיר מזכירה יותר את הרודנים הפופוליסטיים של זמננו מאשר את השליטים הטוטליטריים המסורתיים, כדוגמת סטלין. הוא מייצר סדר סמלי חדש שבו שלטונו נתפס כלגיטימי, ואף כרצוי. הכרזתו על העיר כ"עיר חופשית", מיד לאחר השתלטותו, חושפת את הכוח שיש לשפה הפוליטית ביצירת מציאות מדומה. באחת מהצהרותיו הוא אף מודה כי "אין לו נשמה" — הצהרה שהופכת אותו לדמות שמגלמת, באופן קיצוני יחסית, את הריקנות המוסרית האפשרית בשלטון פופוליסטי. ריקנות זו, במידה מסוימת, היא שמאפשרת לו להסתגל לכל מצב ולהמשיך את מנגנון השליטה כמעט ללא שינוי מהותי — עם הדרקון או בלעדיו.
אך דווקא לנצלוט האביר הוא מי שעובר את ההתפתחות המורכבת ביותר במחזה. בתחילת הדרך הוא פועל לפי המודל האגדי המוכר: גיבור שמטרתו להציל את העיר באמצעות מעשה הרואי אחד ומכריע. בהדרגה הוא מגלה כי תושבי העיר אינם מעוניינים באמת בחירותם — הם מאפשרים לו להיאבק למענם, אך אינם שותפים ממשיים למאבק עצמו. סצנה מרכזית, שבה לנצלוט היוצא להציל את העיר מצויד באמצעים מגוחכים למדי — מגש נחושת כמגן, קערת גילוח כקסדה — ממחישה את האירוניה החבויה בדמותו: הוא פועל בתוך מציאות שאינה תואמת את המיתוס ההרואי שהוא מבקש לקיים.
רגע ההכרה של לנצלוט מגיע לאחר ניצחונו: "צריך לנצח את הדרקון המסתתר בכל אחד מכם", הוא אומר בכעס. משפט זה הוא ליבת המחזה. אין מדובר עוד במאבק חיצוני שהוכרע באמצעות כוח, אלא בתהליך ארוך, "הרבה עבודת נמלים, יותר קשה מסריגה" (כמאמר לנצלוט), של שינוי תפיסות עולם. אפשר להבין זאת גם כהכרה במגבלותיו של הגיבור עצמו: הוא אינו יכול להציל את האנשים אם הם אינם מוכנים להשתנות. יתרה מזו: המחזה אינו אומר לנו אם לנצלוט עצמו ימשול בעיר בצורה טובה יותר מהדרקון האיום או מראש העיר המושחת, או שמא הוא ימשיך להנהיג את מנגנון הכוח כפי שהוא. לשאלה הזאת לא באמת ניתנת תשובה במחזה, ובכך מציע שוורץ פרשנות מורכבת, גם אם פסימית משהו, של מושג הגאולה.
ההקשר ההיסטורי של המחזה — מלחמת העולם השנייה והמשטרים הטוטליטריים של המאה ה־20 — נוכח בו בבירור, ומכאן עולה השאלה אם המחזה עדיין רלוונטי במאה ה־21, שבה המנהיגים הכוחניים נדמים לעיתים פחות לדרקונים ויותר למכרסמים. עם זאת, אפשר עדיין לזהות במחזה מנגנונים שקל להזדהות איתם בעת הקריאה או הצפייה בו. כך, למשל, בחירתם של הצוענים כאויב החיצוני ב"דרקון" מרמזת בבירור לשלטון הנאצי בגרמניה, אך אפשר להקבילה גם לתופעות מאוחרות יותר, כגון שנאת מהגרים במזרח אירופה או רדיפת להט"בים ברוסיה של פוטין.
במרחב דובר רוסית מקובל לראות את הדרקון כסאטירה על משטרים טוטליטריים, אך הפן היותר חשוב שלו הוא חקירה עמוקה של טבע האדם ושל מערכת היחסים בין הכוח, התודעה והאחריות. שוורץ מציע תובנה מטרידה: הדרקון אינו נעלם עם מותו הפיזי, משום שהוא ממשיך להתקיים בתוך בני האדם עצמם. החירות, אם כן, אינה מצב שאפשר להשיגו אחת ולתמיד, אלא תהליך מתמשך של מאבק פנימי וחברתי. בכך הופך המחזה לרלוונטי לכל חברה המתמודדת עם שאלות של סמכות, צייתנות ואחריות מוסרית. ודי לחכימא.