כש”מסכת תהום” של איל חיות־מן זכה בפרס ספיר לספר ביכורים בשנת 2024, קהילת הפנטזיה הישראלית געשה וחגגה את ההישג הז'אנרי — אחד משלנו זכה בהכרה מ”הממסד” כספר עברי אמיתי. הוא לא היה הספר הספקולטיבי הראשון לזכות בפרס היוקרתי, ״מוקס נוקס״ (מאת שמעון אדף) שזכה ב־2012, ו״הבית אשר נחרב״ (מאת ראובן נמדר) ב־2014, היו לפניו, אך ההישג עדיין נרשם כיוצא דופן בקהילה שהולכת וגדלה בתקופה האחרונה. כשפורסמו תוצאות התחרות לשנת 2025 ו”שכול וכשלון וזומבים” של אמיר חרש זכה בקטגוריה הראשית, התחילו לעלות סימני שאלה — האם אפשר כבר להכריז על מגמת קבלה של הספרות הספקולטיבית אל תוך הקנון העברי?
הספרות הספקולטיבית על כלל ענפיה — פנטזיה, מדע בדיוני, אימה, ריאליזם מאגי וכיוצא באלו — נוטה לאתגר את האופן שאנחנו תופסים בו ספרות קנונית. כבר מראשית התפתחות הפנטזיה המודרנית, אי שם על שולחנו של ג'. ר. ר. טולקין, היא שאבה את מקורותיה מאחד הז'אנרים הגבוהים ביותר בתרבות המערב — השירה האפית. האימה והמדע הבדיוני נטועים לא פחות בלב הזרם הרומנטי, עוד מימי שיא פריחתו. ובכל זאת, הקנון הספרותי דוחק לרוב את הז'אנר לשוליים, והיצירה הספקולטיבית נתפסת לא פעם כ”לא רצינית”, כילדותית ואפילו כמגוחכת. סופרים ויצירות בודדים הצליחו לשבור את התדמית הזו ולהסתנן אל תוך הקנון, אך כדי להבין מדוע — אני סבורה שחשוב לעמוד על אופיו הדואלי של הז'אנר.
את המאפיינים הספקולטיביים אפשר למעשה להטמיע בכל ז'אנר ספרותי אחר, משום שהם לא נוגעים למאפייני הסוגה אלא לאופן שפועל ומגיב בו העולם המדומיין שנוצר מתוך הנרטיב. כפועל יוצא, לכל יצירה ספקולטיבית יש אופי דואלי, שמורכב הן מהסוגה ”המציאותית” שאליה היא משתייכת, הן מהסוגה הפנטסטית שבאמצעותה היא נבנתה. ”הארי פוטר” הוא באותה נשימה ספר נוער ופנטזיה אורבנית, ”המשחק של אנדר” הוא מותחן פוליטי וספר מדע בדיוני. לעומתם, בורחס כתב מותחנים פסיכולוגיים ששוהים באזור הדמדומים של הריאליזם המאגי. אז מדוע את בורחס הקנון דווקא הצליח לקבל? או אם נשוב לסוגייה העברית — מה גרם לפרס ספיר להכיר בשני ספרים ספקולטיביים שנה אחר שנה?
חלק חשוב בהתקבלות הסלקטיבית, כמו במקרה של בורחס, היא השייכות לסוגת הריאליזם המאגי, שנותר בעולם המוכר אך מוסיף לו טוויסט פנטסטי שדורך את הקורא ומאתגר את תפיסת הביטחון שלו בוודאיות המציאות. ובכל זאת, שני הספרים שזכו בשנתיים האחרונות דווקא לא משתייכים לסוגה זו אלא מקיימים מהלך אחר.
”מסכת תהום” הוא רומן היסטורי פנטסטי שעוסק באלישע בן אבויה, גדול הכופרים בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. הרומן מספר בגוף ראשון על תקופות שונות בחייו של אלישע, מילדות ועד סיום הכשרתו תחת רבי אליעזר, וחושף בהדרגה עולם שלם של מאגיה יהודית. חיות־מן, שפעיל מזה שנים רבות בקהיליית הפנטזיה והמדע הבדיוני הישראלית וחבר בקבוצת הפנטזיה היהודית ”שעטנז”, סיפר בעבר שהשאיפה המקורית בכתיבת ”מסכת תהום” הייתה כתיבת רומן היסטורי שינסה למלא את הפערים בתיאור פרגמנטי ששרד במרוצת השנים מדמותו השנויה במחלוקת של אלישע. אף על פי שידע שהסיפור יכלול אלמנטים פנטסטיים, הלכה והתעצמה מרכזיות המאגיה־הקבליסטית בנרטיב תוך כדי הכתיבה, משום שהעולם החז”לי שאיתו עבד חיות־מן ריחף בלאו הכי על סף התהום הפנטסטית, או לדבריו ”כי הדמויות עצמן באמת האמינו בקסם הזה”. ובאמת, בראשית הקריאה ב”מסכת תהום” מתקבל הרושם הראשוני של היסטוריה אלטרנטיבית שרק מפלרטטת עם הנשגב. העולם עצמו קרוב אבל רחוק — כאן בארץ ישראל, שנים בודדות לאחר החורבן, ורבות מהדמויות מוכרות בשמן מהמסורת אפילו לקורא החילוני. אלא שבהדרגה נחשף הקורא לאמת הסמויה מהעין — גדולי הרבנים של ארץ הקודש מתמחים ב”מעשה בראשית”, כלומר בכישוף יהודי. הדואליות הספקולטיבית של היצירה באה לידי ביטוי דווקא בהיבטים הקדושים ביותר של הטקסט, מה שתפס אפילו אותי מעט נבוכה. המפגש עם הזרות הקסומה בתוך המרחב המוכר מערער את האופן שאנו תופסים בו את המסורת היהודית, ומזמין אותנו לחשוב עליה מחדש.
”שכול וכישלון וזומבים” ניגש לסוגיה הספקולטיבית מעט אחרת. חרש מנסה לשמר את העולם הברנרי וסגנונו תוך שינוי נקודת ההנחה האחת והיא — סופיותו של המוות. בעולם שבו המוות נוכח כל כך במרחב, עידן של דלות בראשית היישוב העברי ובצל מאורעות תרפ”א, דווקא אז פורצת גם מגפת זומבים שמקיפה את ברנר עצמו וחבריו. מתקפת הזומבים וניסיונות ההתגוננות והחילוץ מתועדים במחברות שנכתבו בידי דמותו של ברנר, ובשפה המנסה לחקות את שפתו. חרש מתייחס לרומן כ”מאש־אפ ספרותי”, כלומר שילוב של יצירה קנונית קלאסית עם סוגה חדשה, וההשראה המוצהרת לכתיבתו היא הרומן ”גאווה ודעה קדומה וזומבים”. אלא שבניגוד להשראתו, שמצהירה על עצמה כעיבוד סאטירי לרומן הקנוני, חרש אינו מחפש לייצר סאטירה אלא להאיר את המציאות באור ביקורתי, ההיסטורית והעכשווית כאחד. מתיחת גבולות המציאות מאפשרת את ההשפעה המרבית על קהל הקוראים הרחב, דווקא כשהיצירה נוגעת ישירות בנכסי צאן הברזל של תרבותנו.
אם כך, מדוע דווקא שני רומנים אלו הצליחו לקבל מעמד כפרוזה עברית לגיטימית, ואחרים לא? ציוני ככל שיהיה, איך ספר עם המילה ”זומבים” בכותרת שלו נכנס לרשימת המועמדים מלכתחילה? האם באמת אפשר לזהות מגמת קבלה?
לדעתי, ההכרה לא הגיעה בזכות השימוש המוצלח בכלים הפנטסטיים, אלא למרות השימוש בהם. בשני המקרים, האיזון בין המאפיינים הספקולטיביים לסוגה המציאותית נוטה יותר לאחרון שבהם, או לפחות מעומעם מספיק על מנת לאפשר לקורא הריאליסטי להשהות את תפיסתו הביקורתית ולסלוח ליצירה על מאפייניה הספקולטיביים. שני הספרים קרובים מספיק למקורות היהודיים ולקנון העברי עצמו, על מנת לאפשר לקורא הריאליסטי להדחיק את שייכותם גם לעולמות הפנטזיה. ההדחקה חיונית כדי להתגבר על הדעות הקדומות בקרב הציבור הרחב בכל הנוגע לספרות ספקולטיבית, שכן בלעדיה אי אפשר להעריך את היצירה בזכות הסוגה השנייה המרכיבה אותה — מותר להעריך ספרות היסטורית ”עם מאפיינים פנטסטיים”, אך לא ספרות פנטזיה־היסטורית. לעומת זאת, הקורא הספקולטיבי לא צריך להדחיק את מאפייני היצירה על מנת להעריך אותה ברצינות. קורא שמורגל ומסוגל להעריך יצירה גם בזכות מאפיינה הפנטסטיים ולא למרות קיומם, אינו נדרש להכריע בסוגיית זהות הרומנים או לקבוע מי מקוטביהם מהווה את עמוד התווך המרכזי של הנרטיב. הוא מסוגל להכיר בכך שהדואליות מאפשרת להם להתקיים במקביל בקנון העברי ובקנון המשני הפנטסטי, ורואה בהם מה שהם ללא התנצלויות — ספר פנטזיה יהודי ורומן אפוקליפטי אימתני. איני סבורה שהזכיות האחרונות פורצת דרך לפנטזיה הישראלית באשר היא, אך האם הישנות הזכייה מעידה על תזוזות טקטוניות מתחת לפני השטח של עולם הספרות הישראלי?
ייתכן שהיא מעידה במידה מסוימת מהגאות הכללית שחווה הפנטזיה הישראלית בשנים האחרונות. היקף ספרי המקור הספקולטיביים שרואים אור מדי שנה, בהוצאה המסורתית והעצמאית כאחד, ממשיך לטפס. קטגוריית ”ספר המקור” בפרס גפן (הפרס הספקולטיבי הישראלי היחיד לכותרים שכבר ראו אור) הייתה בעבר הקטגוריה הכי פחות פופולריות, ואף היו הזדמנויות שמספר הספרים שפורסמו באותה שנה לא אפשרו לפתוח אותה כלל. השנה, היקף הזכאים למועמדות בקטגוריה עומד על כ־80 ספרים, וניכר שמאזן הכוחות השתנה וכעת היא העומדת במרכז השיח של קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלית.[1]
העלייה בהיקף הכותרים מביאה גם לעלייה בשיח על ספרות ספקולטיבית ברשתות החברתיות וליצירה של קהילות חדשות בתוך הקהל הקיים. אפשר להניח שהעניין הגובר בז'אנר בישראל משפיע במידה כזו או אחרת גם על מגדל השן.
עם זאת, אני סבורה שהסיבה האמיתית לשינויים ההדרגתיים האלו מגיעה מכיוון אחר. לא מתוך הז'אנר החוצה, אלא דווקא כפועל יוצא של המציאות המחלחלת פנימה. הסובלנות שהתפתחה כלפי טשטוש הגבול שבין המציאות לספקולציה, אולי נובעת מכך שהגבול הזה אכן היטשטש בשנים האחרונות. מגפות עולמיות, מלחמות קיום, טכנולוגיות שלא חשבנו שקיימות — כל אלו נעשו דבר שבשגרה, משעמם כמעט. פה נפילת משטר, שם קצת ביפרים… לחשוב על ברנר מתמודד עם אפוקליפסת זומבים זה לא מובן מאליו, אבל שום דבר כבר לא מובן מאליו. אזור הנוחות שלנו השתנה, הוודאיות של המציאות הממשית כבר איננה. ובעולם כזה, מה הבעיה לקחת עוד צעד אחד לעבר המדומיין?
אבל בינתיים זה רק צעד אחד. אפשר להצביע אולי על פתיחות חדשה שמתפתחת כלפי יצירות שמצליחות לשמור מספיק על איזון הדואליות הז'אנרי על מנת להחליק בגרון של הקורא הריאליסטי, אך לא על קבלה רשמית של הז'אנר אל ”הספרות העברית”. הקורא המשכיל עדיין לא הכיר בכוחו האמיתי של הז'אנר, עדיין לא למד את מה שהקורא הספקולטיבי הבין מזמן — שסוגה המוקדשת כולה לשאלת ה”מה אם?” מכינה אותנו לרגע שהמציאות כפי שאנחנו מכירים תחדל להתקיים. והרי זו אמורה להיות כוחה של ספרות, לא? לספק מרחב עיבוד אישי וקהילתי מתלאות היום־יום, ואין ספק שהתקופה הנוכחית מספקת לנו די והותר תלאות. נדמה שזו אמורה להיות שעתה היפה של הקהילה הספקולטיבית — כשהעולם קורס סביבנו פעם אחר פעם, ומההריסות נוצר עולם חדש שאנחנו נאלצים שוב ושוב ללמוד. אבל אנחנו עדיין לא שם, עדיין לא בשלים להכיר באומנות המורכבת שהיא היצירה הפנטסטית, בעושר הספרותי המתקיים בז'אנר מתוקף טבעו ובעובדה שבדיוק כמו בפרוזה — יש ספרים ספקולטיביים חביבים, ויש גם יצירות מופת.
אז לשאלתנו — לא, אני לא חושבת שנראה בקרוב ספרי דרקונים קוטפים את פרסי הספרות הכי נחשקים בארץ, וחלליות לא יככבו ברשימות המועמדים. אבל בעולם שבו אפילו המציאות כבר לא אמינה, נראה שמתחילה להיווצר תזוזה כלשהי מתחת לפני השטח, וייתכן שהיא תגדיל את הסיכוי של מי מאיתנו ששוהים בפרברים הסמי־ריאליסטיים של הז'אנר לזלוג אט אט אל בין החומות הבצורות של הקנון.
[1] את רשימות הזכאים למועמדות משנת 2008 ואילך אפשר למצוא באתר הפרס: geffen.sf-f.org.il/geffen_2022