זו תהיה רשימה קצרה, פחות מאלף מילה. זה האילוץ שקיבלתי מהעורכת. זה אומר שהיא תוכל לגעת רק במעט מהנושא שאני רוצה לכתוב עליו. אני שמח על זה. זה נושא שאומנם מעסיק אותי כבר כמה שנים, אבל אני לא מרגיש מוכן עדיין לכתוב עליו ברוחב היריעה שהוא ראוי לה. מה שכמובן מעלה את השאלה מדוע לכתוב עליו מלכתחילה. זו כבר, כמו שכותב אלירז, לא שאלה אלא דלת, וגם אחד הדברים שהספרות מלמדת: ההפך הוא הנכון. אפשר לכתוב רק את מה שלא לגמרי מוכנים עדיין לכתוב עליו. כל היתר, הדברים המנויים והגמורים והפרוטים לפרטי פרטיהם, הם דברים שאפשר לכתוב על אודותיהם, לא אותם. בין המוגמר מדי לבין ההיולי מכדי לאחוז בו משתרע מרחב לא קטן. איך למצוא בו את הנקודה שבה דבר הוא כבר מוצק דיו לכתוב, ועדיין פרום דיו כדי שיהיה בזה טעם? אני בעניין הזה לגמרי עם ויזלטיר: "אַל תִּתְעַסֵּק בִּבְעָיָה זוֹ. הַנַּח לָהּ. תֵּן לָהּ / לְהַפְתִּיעַ אוֹתְךָ בְּקוֹמְךָ אוֹ בְּצֵאתְךָ / בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל פִּתְרוֹן." ("מכתבים ושירים אחרים", עם עובד 1986, עמ' 54).
אני רוצה אם כן להתחיל לומר משהו על האנטומיה של גריי, הסדרה של רשת ABC שמלווה את חיינו כבר מעל לשני עשורים ועונתה ה־22 החלה להיות משודרת ממש בשבועות אלה. אני מסתובב איתה בתוכי כבר לא מעט זמן, מאז שהתיישבתי במקרה ליד הבן שלי למשך פרק או שניים באחד הערבים, מתישהו בחלון הזמן הקצר פסטורלי כל כך בדיעבד שבין הקורונה לבין תחילת ההפיכה המשטרית.
בשנים שחלפו מאז, ראיתי כמעט את כולה (אני בסוף עונה 19 נכון לכתיבת שורות אלה). לעיתים בבולמוס של חמישה-שישה פרקים ביום, בתקופות אחרות פרק או אפילו פחות מזה בשבוע. תחילה עם הבן, בהמשך לבד. למעשה, ככל שהעפלתי במעלה העונות מצאתי את עצמי יותר ויותר בודד. בעונות הראשונות נמצאו לי בני שיח נלהבים בכל פינה. החל מעונה שש הם החלו להתמעט, ובתום עונה עשר לא נותר כמעט איש להחליף איתו מילה.
יש דעה רווחת שעונה עשר היא העונה שממנה והלאה הסדרה מתדרדרת. זה פולמוס שאפשר להעביר סביבו ערבים ארוכים ומהנים של התנצחות, אבל ביסודו של דבר מקורו בראייה צרה של האנטומיה. "מובי דיק" איננו מתדרדר בפרקים הצטולוגיים שלו (כמה קטעים ארוכים למדי בחלקו השני של הספר העוסקים באפיון של סוגי לוויתנים ותכונותיהם), כך גם "האיליאדה" בקטלוג הספינות או "הר הקסמים" בדיונים הפילוסופיים הארוכים בחציו השני. זו מחשבת שווא שמקורה בתפיסה השגויה של האנטומיה כשקית חטיפים של פרקים אסקפיסטיים ולא כיצירה שלמה שנושאת את הגודל העצום שלה (450 פרקים באורך כולל של כ־300 שעות) באותו שילוב של חן, קלילות והכרח פנימי השמורים ליצירות הגדולות ביותר, תרתי משמע.
בגלל המילים הלא רבות שנותרו, מפתה לכתוב רק את קווי המתאר של מה שיש בדעתי לומר ולהותיר את מילויים לטקסט רחב יריעה עתידי. אבל הנה עוד דבר שהכתיבה מלמדת: אי אפשר. כמו בעיקרון אי־הוודאות במכניקת הקוונטים, הנוכחות של דבר בתודעה והתממשותו כטקסט אינם יכולים להתקיים במקביל. מרגע שטקסט נכתב, מה שקדם לו בתודעה נעלם, נעשה טקסט. מותו של זה, כמו שכותב כרמי, הוא חייו של זה. לכתוב טקסט כללי גוזר שהדבר עצמו יהפוך להיות רעיון כללי. לא לשם כך התכנסנו.
כיצד להיכנס אם כן לטקסט הזה, שיותר ממחצית המילים שהוקצבו לו כבר מאחוריי, באופן שיצליח לתפוס משהו על אודות האנטומיה וישאיר את היתר חי? אולי דרך אותו מקום שאנחנו נכנסים אליה כצופים.
כמעט כל פרק של האנטומיה מתחיל בסדרת צילומים ממעוף הציפור של סיאטל, העיר בה ממוקם בית החולים גריי סלואן ממוריאל שבה מתרחשת עיקר הסדרה. רואים את קו החוף, כמה מן האתרים המזוהים עם העיר, תנועה בכבישים, עננים בשמיים. במהלך פרק יש לעיתים רגע קצר או שניים שבהם חוזרים למבט־העל הזה, אבל מעבר להם העיר איננה נוכחת כלל. זו עובדה מפתיעה בהתחשב בכך שהסדרה מתרחשת רובה ככולה בסיאטל, וחלק לא מבוטל ממנה גם מחוץ לכותלי בית החולים, בבתיהם של הרופאים, בני זוגם, חבריהם וכיוצא באלה. כל אלה מצולמים הרבה מאוד, אבל בצילומי פנים בלבד. אפילו הנסיעות מן הבתים לבית החולים מצולמות כמעט בלעדית בתוך הרכב. החללים העירוניים היחידים שזוכים לייצוג הם סביבתו המיידית של בית החולים: החניון, עגלת הקפה שסמוכה לכניסה והמדשאות שסובבות את הבניין. החריגים הבודדים הם הפרקים הספורים שעוסקים באסונות שפוקדים את העיר, דוגמת שרפה גדולה, פיצוץ ותאונת ענק. באלה הצוות הרפואי נדרש לצאת לסייע לנפגעים ברחובות ממש. אבל המעמדים הללו, בנדירות ובדרמטיות שלהם, הם בבחינת היוצא מן הכלל המדגיש את הכלל.
אני חוזר אם כן לצילומים מן האוויר של סיאטל שפותחים כל פרק ומבליחים פעם או פעמיים במהלכו. מה המשמעות שלהם, לנוכח היעדרה הכמעט מוחלט של העיר מיתר הסדרה? האם הם תעלול תסריטאי שמטרתו לאזן ולהקנות לעיר תחושה של ממשות? נדמה לי שההפך הוא הנכון: הרגעים הקצרים הללו הם תיאור מדויק של מהותה של העיר, ומתוך כך הם מפתח לסדרה כולה. הנה העניין: הדרך אל בית החולים אומנם עוברת בעיר סיאטל, אבל בית החולים איננו באמת שוכן בה. העיר היא מבוא, תַווך, שער שעוברים דרכו כל תחילת פרק כדי להיכנס אל המקום שמחוץ לכל מקום, שהוא בית החולים גריי סלואן. בית החולים הזה הוא חוליה נוספת בשורה של מרחבים ספרותיים, דוגמת הר הטוהר (Mount Purgatory), שדרכו מעפיל גיבור "הקומדיה האלוהית" של דנטה אל גן העדן, הר האולימפוס, משכנם של אלי המיתולוגיה היוונית, מערת סיבּיל (קומֵיי, איטליה) שדרכה יורד איניאס אל השאול ואחרים. כולם מקומות שהכניסה אליהם עוברת דרך נקודה ממשית בעולם, אך הם עצמם אינם חלק מן העולם הגשמי אלא מצויים מעבר למציאות המוכרת; אינם עשויים מחומריה, אינם נתונים לחוקיותה, ועם זאת קשורים בקשר בל יינתק של השפעה הדדית עם עולם בני האדם.
אנקדוטה מעניינת בהקשר הזה היא שלמעשה גם בפועל, כלומר בעולם האמיתי, בית החולים שמצולם בסדרה לא נמצא כלל בסיאטל אלא במרחק 2,000 קילומטר ושלוש שעות טיסה משם, בלוס אנג'לס. יתרה מזאת, אפילו המבנה המרוחק ההוא מצולם רק מבחוץ. סצנות הפנים, כלומר רוב רובה של הסדרה, לא מצולמות בו אלא בסט שנבנה באולפני פרוספקט הסמוכים. ומהם אולפני קולנוע וטלוויזיה אם לא בעצמם פורטל מודרני בין עולמות, או צל חיוור, קריקטורה עצובה, של פורטל כזה.
איזה מן מקום שמחוץ לכל מקום הוא אם כן בית החולים גריי סלואן? מהי הגיאוגרפיה שלו? מה תכליתו? איך מתנהג בו הזמן? מי הם שוכניו? אילו כוחות פועלים בו? כל שאלה כזו מבקשת הסבר ופירוט שמילותיו של המאמר הזה, שתמו מזמן, קצרות מלהגיש. נאמר רק שהסדרה מציעה לשאלות הללו תשובות מפתיעות שמעצבות את בית החולים כמרחב שיש לו מחד מאפיינים של האולימפוס היווני, ומאידך שוכניו, המתמחים והרופאים, דומים יותר באופן שהם הווים וטוענים זה בפני זה דווקא לגיבורי הטרגדיות היווניות.
התוצאה היא כמו־אולימפוס המאוכלס בגיבורים טרגיים ופתוח משני עבריו. מלמטה כלפי בני האדם הרגילים, שנכנסים ויוצאים מתוכו בדמות מטופלים (ותפקידם בסדרה מזכיר, בין היתר, את זה של המקהלה בטרגדיות), ומלמעלה כלפי העולם הבא, שגם בינו לבין עולמם של הרופאים ישנו מעבר דו־כיווני שעומד במוקד של פרקי מפתח לא מעטים של הסדרה.
אם גיבורי הטרגדיות היווניות הם "מקרי קצה" של האנושי שסופם הטרגי הוא בבחינת אשרור של אי־האפשרות לחרוג מסדר טבעי שהאדם הוא חלק ממנו, האנטומיה מעמידה בפני צופיה גיבורים שהם בה בעת קרובים הרבה יותר לאדם הרגיל, ועם זאת גם בעלי יכולות הגובלות בעל־אנושי. המעמד שמזקק יותר מכל את הכפילות הזו חוזר בפרקים רבים מאוד בסדרה: הצפייה בניתוחים מן הגלריה השקופה שמעל חדר הניתוח. הרופאים והמתמחים ישובים בכיסאותיהם וצופים דרך זגוגית רחבה בעמיתיהם (ובמובן עמוק יותר בעצמם, שכן לאורך הסדרה כל אחד מהם ימצא את עצמו לסירוגין מכל אחד מעברי הזגוגית) מבצעים את הבלתי ייאמן בחדר הניתוח. המרחב הסיפי הזה של הגלריה, שבו רק זגוגית שקופה מפרידה בין הגרסה היום־יומית לזו הכמעט על־אנושית של אותם אנשים, היא הצופן האומנותי והרגשי של הסדרה. מסך הטלוויזיה הביתי הוא המשכה של הזגוגית הזו.
אני מסיים לכתוב את הרשימה ומתיישב לצפות בפרק הסיום של עונה 19. רשימה עתידית, לכשתבוא, תצטרך לתת את הדעת גם על האופן, שדוגמתו לא ראיתי מעולם, שבו מסתיימות עונותיה של האנטומיה, על מונולוגי הפתיחה והסיום של כל פרק, על הענייניות האלוהית שבה דמויות מפתח יוצאות מתוכה ואחרות נכנסות כאילו היו שם מאז ומעולם, המיתולוגיות הפנימיות שהיא יודעת לברוא ומשנבראו להיענות לתכתיביהן, וכמובן הבירור העז, הבהיר, הטרגי של כמעט כל תחום בחיי האדם, שהוא לב ליבה של הגדוּלה המוחמצת של הסדרה הזאת. Play.