Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

האב, הבת, ורוח הקודש

א"ב יהושע | הבת היחידה | הספריה החדשה, 2021 | 165 עמ'

מאת: שירי לב־ארי

כבר דובר בעבר על הזיקה בין הספרות האיטלקית והספרות הישראלית. הריאליזם, הדיבור הישיר והפשטות לכאורה של הדמויות, העיסוק המרובה במשפחה, האנושיות והדרמות הרגשיות – אלו הן נקודות החיבור המרכזיות בין שתי הספרויות.

א"ב יהושע התחיל את דרכו במרד נגד הכתיבה הריאליסטית: אל מול ספרות דור תש"ח, המציאותית כל כך, הוא החל דווקא בכתיבה סימבולית־אלגורית, מופשטת, שהאירועים בה מתרחשים בממד על־זמני ולא בתוך מציאות היסטורית קונקרטית. ספרו הראשון, מות הזקן (1962), היה קובץ סיפורים סוריאליסטיים, שכמו נתלשו מההוויה הישראלית המוכרת, אבל בכל זאת רמזו על מה שמתרחש בה. או כמו שניסח זאת חוקר הספרות גרשון שקד, המופשט הוביל אל הקונקרטי. בספרו הבא, מול היערות (1968), כבר החל יהושע להתקרב אל פעמי ההיסטוריה, אל המציאות הישראלית, ועשה את התנועה ההפוכה: הפעם – מן הקונקרטי אל המופשט. הוא עבר לכתוב ריאליזם שבו האלגוריות רומזות אל עולמות מופשטים יותר, רעיונות רחבים, מורכבים.

יפה כתבו דן מירון ומבקרים נוספים על קרנבל הזהויות בנובלה החדשה של יהושע, הבת היחידה: על הכמיהה הסמויה של המחבר אל הרליגיוזי, כמיהה שבאה לידי ביטוי בטקסט באמצעות סמלים דתיים דוגמת התוכי או הטלה, וכן על הבחינה המחודשת של מרכיבי הזהות היהודית. במאמר של שלושה פרקים שפורסם ב"הארץ" התייחס מירון לנובלה הזאת, וטען כי יהושע חוזר בה לעניין שהעסיק אותו בסיפורת ובפובליציסטיקה שלו במשך שנים, והוא המצב היהודי הגלותי החצוי, החלקי, הכרוך בחיים ללא ריבונות.

בנובלה החדשה ‏יהושע משלב שני מאפיינים שתמיד נכחו בכתיבתו: יחסים בתוך המשפחה וסיפור מסעות במרחב גיאוגרפי נתון: הקוראים מלווים את רקלה לוצאטו – נערה מלאת חן בת שתים־עשרה, בת לאב יהודי ולאם קתולית שהתגיירה – ברחבי איטליה על סף המילניום החדש. הקוראים נקשרים אליה כאילו הייתה עוד אחד מגיבוריו הצעירים של הלב, ספרו הקלסי של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס, שרוחו מלווה את הנובלה. אלה ילדים על סף ההתבגרות וההתפכחות, מלאי עוצמה רגשית, שסוחפים אחריהם את הקוראים.

כבר דובר בעבר על הזיקה בין הספרות האיטלקית והספרות הישראלית. הריאליזם, הדיבור הישיר והפשטות לכאורה של הדמויות, העיסוק המרובה במשפחה, האנושיות והדרמות הרגשיות – אלו הן נקודות החיבור המרכזיות בין שתי הספרויות. קל אם כן להבין מדוע יהושע, שספריו פופולריים מאוד באיטליה, מתחבר לספר כמו הלב. גם אצלו – כמו אצל דה אמיצ'יס – עולה מן הטקסט חום אנושי. הדמויות שלו מתחבבות על הקוראים, ותיאורי הזמן, המקום והדמויות הם בעלי מנעד רגשי רחב. יהושע עצמו סיפר בראיונות שהלב הוא אחד הספרים האהובים עליו עוד מימי ילדותו, וכך מצא את עצמו משתמש בסיפורי הספר במישרין בתוך הבת היחידה.

אבל במקרה של הנובלה הזאת, המנגנון הרגשי המופעל בקריאת סיפורי הלב אינו מספיק ליהושע, והוא בונה מעליו שכבה רעיונית נוספת כדי לומר דבר־מה על היות יהודי בעולם שאינו יהודי. כאמור, מן הקונקרטי אל המופשט.

בערב חג המולד של חילופי המילניום רקלה עושה את דרכה ברחבי איטליה: מהעיר הצפונית שבה היא מתגוררת עם הוריה היא נוסעת לוונציה, להרי הדולומיטים המושלגים, לכפר הקטן שבו נולד אביה בזמן המלחמה. היא משוחחת עם אביה לאחר שהתבשר על מחלתו, מבקרת את סבה וסבתה משני הצדדים, פוגשת את המורה אמיליה ג'ירוני, את עובדי משק הבית בכפר, וחוזרת אל בית החולים, למיטת חוליו של האב, אחרי ניתוח להסרת גידול במוח.

כחלק מהמסע הפיקרסקי רקלה עוברת בקרנבל המסכות בוונציה, שם מגיע לשיאו קרנבל חילופי הזהויות המניעים את העלילה: הסב של רקלה מצד אביה התחזה לכומר בזמן מלחמת העולם השנייה, וכך ניצלו חייו. אביה של רקלה, למרות זאת ואולי בגלל זאת, אינו מאפשר לה לשחק את תפקיד אם האלוהים בהצגת בית הספר, אף שכפי שהיא אומרת, "זו רק הצגה". המורה ג'ירוני משתתפת בחגיגת הזהויות: היא מדביקה לתלמידיה שמות של גיבורי הלב כאילו הכינוי ידביק להם גם זהות או איכות מסוימת שאיפיינה את גיבורי הספר. אותה מורה גם מקיימת קרנבל שלם סביב סיפורם העצוב של שניים מתלמידיה שהוריהם חולים על ערש דווי. היא מספרת לרקלה על אב חולה בעוד האם היא זו שחולה, ולהיפך. הרב אזולאי, שמלמד את רקלה וחברותיה לקראת בת המצווה שלהן, מחליט לנסוע לקרנבל המסיכות ומתחפש לכומר.

הזהות המתחלפת נמצאת גם בשני סיפורי הלב הנזכרים בנובלה: ילד הסועד בבית החולים אב שמתברר כי אינו אביו האמיתי, וילד המתחזה בסתר לאביו כדי לעזור לו בפרנסת המשפחה.

‏אבל חילוף הזהויות הגדול ביותר בספר הוא דווקא בין האבא לבת. יותר מכל, הבת היחידה הוא סיפור על התבגרות נשית בצל אובדן, בצל פרידה מאיימת מאדם קרוב. ‏‏לא בכדי משתמש יהושע בשני סיפורי הלב שמהדהדים את סיפורה של רקלה: משום שגיבוריהם – כמו רקלה – הם ילדים שהופכים להורים, כלומר למבוגרים האחראיים שמטפלים בהורים שלהם־עצמם.

רקלה היא בת יחידה לאב חולה המבינה לאיטה שקיומו אינו נצחי. היא פוסעת בעקבות אביה במסלול חייו. ראשית, מבחינה מקצועית – היא מתכננת להיות עורכת דין כמוהו וכמו סבה, ואפילו שופטת. שנית, היא מתחקה אחר מסלול חייו – בזמן החופשה בהרים הם נוסעים יחד על האופנוע אל הכפר הקטן שבו נולד ופוגשים את הרופא האוסטרי שיילד אותו, מגיעים יחד אל נקודות ההתחלה של האב, אולי לקראת נקודת הסיום שלו.

מרגע שמתגלה לה מחלתו, רקלה הופכת לדמות בוגרת ואחראית. אם לא התאפשר לה לשחק את אם האלוהים בהצגה, היא הופכת להורה במציאות חייה. היא דואגת לאביה שכמו נעשה הילד שלה. רקלה מגלה את קופסות הסיגריות שלו – הגורם למחלתו – ומחביאה אותן. היא משגיחה עליו בזמן הסקי בהרי הדולומיטים, עוקבת אחר מסלולו, מודאגת מאוד כשהוא נעלם לה; האב הוא שנעלם לילדה, ולא להיפך. כשרקלה פוגשת אותו מאוחר יותר על הבר של המלון היא מטיחה לעברו "שלום ליהודה איש קריות״ (עמ' 65). אבל הבגידה לא מתמצה רק בכך שלא עצר בתחנה, אלא היא גורפת יותר: הוא עומד לנטוש ולהיעלם מחייה.

עכשיו, כשסכנת היעלמותו של האב הופכת מוחשית, הופכת מוחשית גם סכנת היעלמותו של היסוד היהודי בחייה. היות שאביה מייצג את הזהות היהודית שלה, את השורש שקושר אותה לאבות אבותיה, היא חשה חובה להפנים אותו, לערות אותו לתוכה, כדי לא לאבד מגע עם השורש הזה.

אובדן של אדם קרוב במשפחה הוא נושא שחוזר בווריאציות שונות ברומנים של יהושע, וגם את הנובלה הזאת מלווה סכנת האובדן כבר מתחילתה. התוכי שרקלה מקבלת במתנה מסבה לכבוד חג המולד הוא אלגוריה מדויקת. הוא מוצא חן בעיניה, אבל עוד לפני שהספיקה להכירו היא נאלצת להשאיר אותו בדירת סבה ולנסוע לחופשה המשפחתית. היא חושבת על התוכי ומתגעגעת אליו, אבל כשהיא שבה, מתברר שהוא נעלם. היא מצטערת על כך מאוד ומסרבת לבחור תוכי אחר במקומו. כאן מגיעים לקיצם הזהויות הנזילות וחילופי הזהויות בנובלה. "אין אותו תוכי, אין דבר כזה אותו תוכי", אומרת רקלה, "אני רציתי רק את התוכי הזה… דווקא מפני שלא הספקתי להכיר אותו, אני עוד יותר רוצה אותו".

נראה שרקלה, בבלי דעת, מדברת על אביה שאותו לא הספיקה להכיר די הצורך, וכשהוא ילך, עלולים ללכת איתו הזיכרונות היהודיים שלו, שהם גם שלה. לכן, כדי לא לתת לו ללכת, עליה להתמזג איתו.

שלושת הסיפורים בנובלה – זה של רקלה, ושני סיפורי הלב – מסתיימים בדרך זו או אחרת במיטת חולי ובהתכרבלות; מעין התמזגות של האב עם הבן או הבת.

כך מסתיים הסיפור "הכתבן הקטן מפירנצה": "ג'וליו היה עייף מאוד וסוף סוף נרדם. הוא ישן שעות רבות ובפעם הראשונה לאחר חודשים רבים נהנה משינה שלווה ורוגעת ומחלומות פז. כאשר פקח את עיניו, כשהשמש כבר האירה גבוה בשמיים, חש שמשהו מונח לידו, וראה את ראשו השב של אביו נשען על מיטתו הקטנה; נראה שאביו נרדם כך, ועכשיו עדיין ישן, מצחו מונח כנגד לב בנו" (הלב, כתר, 2010, עמ' 82; מאיטלקית: גאיו שילוני). מי יודע אם יתעורר האב.

הילד שאביו חולה לקח על עצמו את תפקיד האב במשפחה, והסיפור מסתיים בכך שהוא נרדם עם אביו, סמוכים זה לזה במיטה. ילד שעומד להיפרד מאביו מכין את עצמו מבעוד מועד להיות אב לעצמו, בעצם הפנמתו את האב ואת תפקודיו המשפחתיים. ההפנמה הזאת מתוארת במונחים כמעט פיסיים.

כך קורה גם בסיום הבת היחידה: "רקלה רוצה לומר משהו, אבל המשפט נתקע בגרונה. היא מתיישבת על מיטת היולדות של בית החולים הישן ולפתע נשכבת ליד אביה כדי לעודד אותו. ריקרדו שולח יד ונוגע בה" (עמ' 164).

מיטת יולדות? בתחילת הנובלה אוסר עליה אביה להיות אם האלוהים, גם אם זו רק הצגה; בסוף הנובלה רקלה נשכבת במיטת יולדות לצד אביה, וכעת, לקראת פרידה אפשרית, היא נולדת מחדש כאם של עצמה, מערה לתוכה את דמותו של אביה ואת ערכיו, נוצרת את הקוד הגנטי של היות יהודי, לבל יישכח.