בספרה "מה קורה לקורא – התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" (כרמל, 2017), מירב רוט מציעה להתבונן במעשה הקריאה בין השאר דרך המנגנון הפסיכואנליטי של "הזדהות דביקה" – מנגנון הגנתי שמופיע במקרים של העדר 'עור נפשי': "בסוג הזדהות זה הפרט אינו מזדהה עם תוך־נפשו של האובייקט ואינו משליך לתוכו חלקים שעמם הוא חווה הזדהות, כי אם נצמד אליו בהזדהות דביקה […] כאל משטח עור או מגנט האוסף את חלקי הנפש המפוזרים […] כך, למשל, תינוק הנמצא בעמדה זו לא יפנים את דמות האם אל תוך עולמו הפנימי, אלא ייצמד אליה חזק כדי לחוש מוגן ועטוף במשטח עורה ובגופה". רוט מחילה את המנגנון הזה על הקריאה: "סוג זה של הזדהות מודגם בתיאורים המעידים על כך שהקורא נצמד לעתים לספר או לטקסט מבלי שהוא באמת מפנים את הכתוב, כך שלמעשה גוף הספר או גוּפן של המילים הופך להגנה ולמעטפת עבורו." בהקשר זה היא מביאה שתי דוגמאות מתוך "המילים" של סארטר – האחת חוויית קריאה ילדותית, ילדית, וחוויית הקריאה השנייה קרובה לחוויה מיסטית, דתית: "טענתי את עצמי בקדושה מדי יום. לפעמים בהיסח הדעת: די היה שאשתטח ואהפוך את הדפים;" (כל הציטוטים מתוך ספרה של רוט לקוחים מעמודים 87–88).
הקריאה בשירתו של אלנקוה היא קריאה דביקה, אך לא במובן הפסיכואנליטי המנחם והעוטף. עיקר משמעותי בשבעת ספריו שיצאו עד כה קשור לדביק המזיע והלח, לדביק הלא נח, הנוגע, לדביק המגליד שמדגדג ונוזל. אלנקוה מומחה לדבר, הוא עושה זאת מצוין ויוצר בְּפואטיקה מרשימה, נטורליסטית, ולעתים נועזת, חושניות זרה: "בְּבֵית הַשֶּׁחִי / שֶׁלִּי, שֶׁמַּדִּיף / בֹּשֶׂם שֶׁלִּי, / סֵרְחוֹן זֵעָה / לֹא שֶׁלִּי." ("מחלת־ים של להיות עצמי", הבה לאור, 2017, עמ' 4), "בֵּית שֶׁחְיִי / הוּא כֶּתֶר / וַאֲנִי מֶלֶךְ." (שם, עמ' 8), "גְּעוּ בִּי הוּא / מְבַקֵּשׁ […] כְּמִי שֶׁבְּמָקוֹם אַחֵר / הָיָה עָלוּל / אוֹ שֶׁמָּא עָשׂוּי / לִהְיוֹת עִוֵּר / אוֹ חֶרֶשׁ / אוֹ מְשֻׁתָּק", ("דרך כריכה ריקה", אבן חושן, 2019, עמ' 49) "כְּתוּבִים הַמַּסְמִיקִים סֹמֶק / רָטֹב שֶׁל דָּם. / מַהִי רְטִיבוּת דָּמִית? […] עַד שֶׁהוּא הָרוֹפֵא וְהַסִּימָנִים מַעֲלִים אֲרוּכָה, / מִתְקָרְשִׁים וּמַעֲלִים גֶּלֶד, / בְּשִׁכְבָה עֵצִית שְׁחֹרָה וַאֲפֹרָה."" (שם, עמ' 68).
בענן, ספרו השמיני והחדש, מתרחש חידוש מרענן – מתערבות נחמות במלאכת השיר הדביק. המשורר עושה שימוש נבון במילים שמסוגלות לשמש מרחב בטוח להזדהות הדביקה במובן הפסיכואנליטי, בין אם הן מילות נחמה ובין אם הן מילות הוד. המילים באות, ומלבושיהן נחמה, ומתערבות בשירה הדביקה והמזיעה המוכרת והאהובה של אלנקוה. בהקשר זה אפשר להתבונן למפרע ולבחון גם את המעטפת החזותית של ספריו של אלנקוה. על כריכתו של ענן מופיע דימוי ילדי ותמים של היפופוטם. לעומתו, ספר קודם של אלנקוה, "מחלת־ים של להיות עצמי", מעוצב כמעין ספר קודש. לא במקרה בחרה רוט לצטט את סארטר בשני הקשרים – ילדי וקדוש. ולא במקרה, שניים מספריו הבולטים של אלנקוה מעוצבים כך. הם מזמינים למגע, להזדהות הדביקה.
ההתערבות של מילות ההוד והנחמה מתרחשת למשל, בשני שירים בעלי השמות היומרניים "לב כל הדברים" (עמ' 32) ו"הכול" (עמ' 43): הראשון נפתח בהאנשת כוס עד לכדי עצמות וגידים: "אֲנִי רוֹחֵץ כּוֹס. / הַכּוֹס שִׁלְדִּית, / עֲשׂוּיָה קַוֵּי גִּידִים / שְׁקוּפִים. // נַעֲשֵׂיתִי סֻכָּרִים / וְשֻׁמָּנִים, חֶלְבּוֹנִים / זוֹהֲרִים." ומסיים באור כוכבים: "יֶשְׁנוֹ הַבַּיִת / וְתַחְתָּיו אֲנִי, כְּמִין / נָדָל אוֹ עַקְרָב // אֵיזֶה כּוֹכָב רָפֶה / מֵאִיר בּוֹ צוּרָה". השיר "הכול", נפתח במגע שמנוני שפוגם במלאכת המחשבת של מעשה הבריאה: "הַיְּקוּם הָיָה יָכוֹל / לִהְיוֹת / מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת, / מַאֲרָג נָקִי / נְטוּל / מַגָּעִים / שַׁמְנוּנִיִּים, / אֲבָל / עֵינֵי אֱנוֹשׁ / מְשֻׁנָּצוֹת בּוֹ". משמע שעיני אנוש שארוגות בעולם, שמבט, (אולי, נאמר בעדינות, שמעשה פואטי), גורמים למגע השומני, גורמים למגע המלכלך. וגם כאן, ובאופן דומה, אלנקוה מנחם בבית אחרון שהתוכן הסמנטי שבו מנחם, לא בהכרח העלילה השירית: "הַכּוֹכָבִים / הָאַגָּסִים / הַכֹּל / מְבַקֵּשׁ / בְּאֵלֶם / לְהִתְנוֹצֵץ / וְכָבֶה". בשני השירים מתקיים באלנקוה "תפסת מרובה – תפסת", ותנא דמסייע לדבר, הם המגעים השמנוניים.
מילות ההוד והנחמה עושות רצון משורריהן לא מעט גם בהמשכו של ענן: "לוּ הַכֹּל חַיָּה פַּרְוָתִית / וְחַמָּה, אָנוּ רַעַד / שִׁנֶּיהָ. […] אָנוּ הַלִּמְלוּם / שֶׁמֵּנֵץ / כְּפִרְחֵי / הַשָּׁקֵד" (עמ' 80). החיה פרוותית וחמה, ואין הקורא יודע אם לפחד ממנה, אם להצטרף אליה או שהיא בכלל בורחת ממנו. ובהווא אמינא של אלנקוה החיה הזאת היא הכול והחיה הזאת היא הקורא והיא המשורר והספר, והיא שייכת במגע, בחום גוף, בַּפַּרְוָה. ובאקורד המסיים, באים פרחי השקד, מנחמים בפריחתם מהחום ומהפרווה המרתיעים שבשיר. השקד, כפרי וכפרח, מופיע פעמים בודדות בתנ"ך, ובכל הפעמים הוא מופיע כחלק מנבואות ומאירועים עתירי אמוציות, ובתוך כך, גם כנחמה וכפיוס. ומי לנו כיעקב אבינו שמצווה לבניו לנחם ולפייס את יוסף, בין השאר, בשקדים. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג, י"א).
שיבוץ ההוד והנחמה מתקיים יפה גם בשיר הקצרצר והשלם שחותם את הספר החדש ואצטט כאן את השיר כולו, בא ההוד שברִיק שבתבל ומתערב: "רַעַד / בְּמוֹךְ אָדָם / פּוֹצֵעַ / רִיק תֵּבֵל" (עמ' 90). התנועה והמשקל הדומים ב"מוך אדם" וב"ריק תבל" מאגדים את הנטורליסטי והנשגב וההזרה של הגוף משתמשת בנשגב וההזרה של הנשגב משתמשת בנטורליסטי.
באירוע ההשקה לספרו הקודם של אלנקוה, "אֹרֶן", (מקום לשירה, 2023), שהתקיים בפסטיבל מטר על מטר ה־16, זיהה עודד כרמלי את אלנקוה עם אסכולת אהרון שבתאי: "שגיא אלנקוה אינו נמנה עם מה שנקרא הזרם המרכזי בשירה העברית, זה שראשיתו בנתן זך. אלא עם האסכולה המתחרה מבית מדרשו של אהרון שבתאי, שהחליפה את המיתוס באתוס, את הרומנטיקה באתיקה […] אהרון שבתאי, במיוחד מ'הפואמה הביתית' ואילך, עושה שירים לא מהחיים […] אלא מהחומרים של החיים, חיתולים מסריחים, פסולת ציפורניים, גבינה צהובה […] הפואטיקה של שבתאי היא פואטיקה של ספירת מלאי, הוא שואל מה יש, ולא מה אין או חסר, רעיונות גדולים, טוב ורוע, אהבה. גם שגיא אלנקוה עורך ספירת מלאי כזאת, שבתאית, אך מצומצמת הרבה יותר. הוא מחפש והוא סופר והוא מוצא אחד, אותו עצמו, הוא כותב על עצמו כעל חפץ". כרמלי זיהה תכונה יסודית בשירת אלנקוה, והיא ספירת המלאי ששייכת בַּחומרים שיש ולא ברעיונות שאין או ברעיונות שראוי להיות. בענן, אלנקוה ממשיך בפואטיקה שהוא רגיל בה, אבל מאפשר ליותר "רעיונות גדולים" (וליעתים גם למיתוס) לצוץ. אם כנחמה, אם כמילת הוד, אם כמילת הוד שיש בהן קוד. וגם השימוש הזה בא במשורה ובדיוק רב. היחס במסורת היהודית של פורענות מול נחמה, הוא שלוש הפטרות פורענות, תלתא דפורענותא, אל מול שבע הפטרות נחמה – שבע דנחמתא. אלנקוה עובד הפוך. הוא נצמד לרוב לנחמה קטנה, לעתים במילים בודדות או במילה בודדת, הנחמה לא באה לנחם מחורבן בית או מגלות מייגעת, אלא ממגע בגידים של כוס, ובאמת, נחמה שכזאת פועלת יפה דווקא בצמצום, ביופי נאדר וקטן, בגאולה מינורית.
הנחמה או ההוד בענן לא סותרים את השומנים, הסוכרים, החלבונים. הם לא סותרים את החיה הפרוותית והחמה, ולא את מוך האדם. הנחמה וההוד הם באים על גביהם – מנחמים, או אולי מרוממים, וכבר בשיר הבא יש לך הזדמנות, לרוב, לשוב אל ספירת המלאי הנטורליסטית של אלנקוה.
*
"הַמַּגָּע / הוּא מִשְׁעוֹל, / פָּסַע לִקְרַאת הַנֶּאֱדָר" (עמ' 81). ניחמתנו אלנקוה, ניחמתנו.