זיכרונות מבבל, ספר שיריו השביעי של נתן וסרמן, הוא ספר אפוקליפטי, אשר מלהטט בין קטסטרופות היסטוריות לעתידיות כמו בתפוח אדמה לוהט. את הפואטיקה ההיברידית של שירתו ממחישה תנועת מטוטלת; זוהי שירה רחבת אופקים המעוצבת כקולאז' אינטרטקסטואלי אינטנסיבי ומוגשת על מצע וירטואוזי המכליא בין היסטורי למיתי, מקומי לאוניברסלי, רצינות להומור, קודש לחול, תוכחה לנחמה. כמו למשל בשיר הפרודי והנפלא, "שוב בדלפי": "שׁוּב בְּדֶלְפִי, הַפַּעַם לְבַד. / מְהַמֵּר כְּפִיָּתִי בְּקָזִינוֹ שֶׁל קְדֻשָּׁה / מְהַלֵּךְ בֵּין חֲנֻיּוֹת מַזְכָּרוֹת לְתַיָּרִים/ מְחַפֵּשׂ אֵלָה לְלַיְלָה. / שַׁבְשָׁבוֹת עֲנָק סוֹבְבוֹת עַל הַפְּסָגוֹת / טוֹווֹת אֶת צֶמֶר הַזְּמַן." (עמ' 18).
כבר מכותרת הספר, זיכרונות מבבל, עולה שאלת יחסי האני והזמן והמרחב. זו כותרת מטפיזית הנושאת שם על־זמני בעל קונוטציה אפשרית של מדע בדיוני. הרי, בבל ההיסטורית לא קיימת כ־2,300 שנה, ומכאן אפשרויות הזוכר, הזמן והמרחב הן מגוונות: דובר עכשווי שבבל עבורו היא מטפורה; המדע שזוכר באמצעות ארכיאולוגיה וטקסטים; האלטר־אגו של האשורולוג פרופ' נתן וסרמן; גלגול של בבלי; בבל זה כאן – ישראל של חרבות ברזל; או שזו פרודיה אנכרוניסטית על הזמן הלינארי. מן הסתם, כל התשובות נכונות, מצב עניינים שמאפשר עושר פרשני.
הדובר של וסרמן הוא היסטורי־טלר – מספר סיפורים היסטוריים, או שמא כרוניקון. כרוניקה היא צורת הדיווח הקדומה שקדמה למחקר של ההיסטוריה ובמידה מסוימת הרתה אותה. הכרוניקה היא דיווח של אירועים לפי סדרם הכרונולוגי בצורת סיפורת או שירה על אודות אירועים קולקטיביים או עולמיים שהתרחשו לאורך זמן רב. בסיס נתוני הכרוניקה הוא אקלקטי: עדויות, ידע אישי, מיתולוגיה וטקסטים אחרים. לכן כרוניקות כוללות גם פרטים זניחים ולא מפרידות בהכרח בין עובדה לאגדה.
לדוגמה, התיאור הנטורליסטי של החותר בספינתו של אודיסאוס הוא שילוב בין עלילת המיתוס הגדול של האודיסאה לפרטים הקטנים שבהיסטוריה מלמטה: "אֲנִי שְׂמָאלִי וּמְקוֹמִי בַּטּוּר הַיְּמָנִי. / אֶת הַסִּימָן בַּסַּפְסָל הַשְּׁלִישִׁי חָרַטְתִּי אֲנִי. / רָאִיתִי אֵלוֹת בִּדְמוּת אִשָּׁה. רָאִיתִי נָשִׁים / מִתְפַּלְּלוֹת לָאֵלוֹת. הִתְרוֹצַצְתִּי עִם חֲזִירִים. / טָעַמְתִּי מֵהַצֶּמַח הַהוּא וְשָׁכַחְתִּי אֶת בֵּיתִי." (פתיחת "החותר", עמ' 13). ההתמקדות בעבד היווני מונעת מסקרנות אנושית להכיר מקרוב את מי שדרכו עלי אדמות אלפי שנים לפנינו, ומתשוקת המחבר־חוקר לחוש באופן חווייתי את מושא מחקרו.
וסרמן נדרש בשיריו לא רק לבני מעמד נמוך שקופים, אלא אף לבעלי שם: "אֲנִי נִיקָנוֹר בּוֹנֵה הַשְּׁעָרִים. / קְבוּרָתִי בַּגַּן הַבּוֹטָנִי בְּהַר הַצּוֹפִים. / לְצִדִּי בַּמְּעָרָה שׁוֹכְבִים / פִּינְסְקֶר וְאוּסִישְׁקִין. / הַשִּׁעֲמוּם נוֹרָא." (פתיחת "אני ניקנור", עמ' 20). שירתו מתארת דמויות מכל שדרות העם בניסיונה לשרטט תמונה שלמה ככל האפשר של המציאות החברתית הקדומה ובכלל, ברוח הכרוניקה, העוסקת בו זמנית בסוגיות מרכזיות ושוליות.
כאמור, בבל ההיסטורית המצוינת בכותרת חרבה, וברוב השירים שורה בהתאמה אווירה אפוקליפטית. לאור זאת גם מבנה הספר מאורגן סביב תמות של אובדן או סוף, כמו למשל ארבעת פרקיו: "שוב סוף העולם", "שאגת סוף הקיץ", "הטבע משתדל", "בבית המצורעים". הפרק הראשון נושא את שם השיר הראשון בספר, "שוב סוף העולם", טקסט מניפסטי שדרכו ניכרת אסתטיקה מקורית של פוסט או אנטי־כרוניקה: השיר מדמה רצף כרונולוגי אך לעיתים חורג ממנו, הן לשם מסרים הומניסטיים ומטאפיזיים, הן לשם שעשוע.
כותרת השיר אניגמטית – כיצד ייתכן יותר מסוף אחד לסוף העולם? האוקסימורון מסב את תשומת ליבנו לשיח האפוקליפטי המיתולוגי בן אלפי השנים שממחזר נבואות סוף עולם, וגם לאופציה שהמושג "סוף העולם" הוא מטפורה למוות ולידה מחדש. כמו כן, בפרה־היסטוריה היו כמה סופי עולם, כגון סוף עידן הדינוזאורים או סוף עידן הקרח האחרון. העולם חרב בהם, אך לא נכחד אלא נבנה מחדש ("הַחַיִּים בִּתְקוּפַת הַקֶּרַח הָיוּ קְצָרִים וְאַכְזָרִיִּים. / שֶׁלֶג כִּסָּה אֶת הָרְחוֹבוֹת, כְּשֶׁהָיִינוּ חוֹזְרִים מֵחֲדַר הַכֹּשֶׁר, רְטֻבֵּי שֵׂעַר וּמַהְבִּילִים"; אלו שתי השורות הראשונות בשירו האפוקליפטי של וסרמן "תקופת הקרח", הפותח את "שנתיים", 2006).
הבית הראשון של "שוב סוף העולם" הוא תיאור כרוניקה של אפוקליפסה ידועה מראש. הוא מתייחס לזוועה ולאימה שבסוף העולם, למחזוריות של סופי עולם ולקלישאה השחוקה, המעייפת, ההיסטוריה חוזרת, כי האדם לא לומד את שיעורה: "פַּעַם אַחַת כְּבָר בָּא הָעוֹלָם לְקִצּוֹ ./ בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם לִפְנֵי הַסְּפִירָה, אֲנִי זוֹכֵר, / טָבְעוּ שִׁבּוֹלִים בְּגִשְׁמֵי קַיִץ וְנִרְקְבוּ עוֹמְדוֹת. / הִתְרוֹקְנוּ הַמַּמְגּוּרוֹת. יְלָדִים חִפְּשׂוּ אָבוֹת / וְאָבוֹת חִפְּשׂוּ יְלָדִים לְאָכְלָם […] / אֵל הַמַּגֵּפָה / צָעַד בָּאָרֶץ וּפָנָיו אֲפֵלוֹת. מֵתִים צָפוּ בַּנְּהָרוֹת / כְּשַׁפִּירִיּוֹת כְּחַלְחַלּוֹת […] / יָדַעְנוּ כָּל זֹאת אֲבָל הָיִינוּ עֲיֵפִים מְאוֹד". (עמ' 9).
ברמת הפשט השיר מתייחס למשבר שהתרחש במזרח התיכון במעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל ("פַּעַם אַחַת כְּבָר בָּא הָעוֹלָם לְקִצּוֹ. / בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם לִפְנֵי הַסְּפִירָה"). בתקופה זו חרבו אימפריות, ערי מדינה וסדרים חברתיים בגלל מלחמות, רעב, אסונות טבע (רעידות אדמה ובצורת) ונדידת עמים; בעקבות זאת אף נשתכחו שפות עבר ("כָּעֵת אֶתְרַגֵּל לְשָׂפָה חֲדָשָׁה", עמ' 10). ברמת הדרש, סוף העולם שמתואר בשיר הוא מיתוס או משל תוכחה למציאות הכאוטית של ימינו. זו תזכורת לכך שהיו דברים מעולם. לכן יש לעשות הכול כדי למנוע חורבן נוסף – לא להירדם בשמירה: "יָדַעְנוּ כָּל זֹאת אֲבָל הָיִינוּ עֲיֵפִים מְאוד."; לא בכדי כל בית בשיר מסתיים בהתייחסות לעייפות.
הדובר מדבר כמי שכבר חווה את סוף העולם פעם או פעמיים, ומתוקף ניסיונו הוא מבקש שיאזינו לו. אומנם, זו עדות ממקור ראשון, אלא שהיא איננה מהימנה, כי משמעה שהדובר בן 3,000 שנים. אך בשיר יש אנכרוניזמים שמעידים כי הדובר הוא גם בן זמננו, למשל "אַסְטְרוֹנוֹמִים מְכַוְּנִים טֶלֶסְקוֹפִּים אֶל שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקוֹת" (עמ' 10). ביטוי נוסף של העדר מהימנות הוא שהשיר נפתח בדובר בגוף ראשון ומתפתח לדובר בגוף ראשון רבים. עם זאת, הטענה מהימנה, כי הדובר הוא חכם השבט; היא משקפת עמדה הומניסטית של דובר כל יודע – נשמה עתיקה או המשורר־אורקל של כנסיית השכל שמוזת ההיסטוריה מדברת מגרונו ומפצירה באנושות: עוד לא מאוחר, אם ננהג כהלכה ובסולידריות, יש לנו סיכוי למנוע את סוף העולם – הבחירה עודנה בידינו.
היכולת לזגזג, לכאורה בקלילות מובנת מאליה, בין דוברים וזמנים בלי דיסאוריינטציה מקורה בין השאר במבנה מעגלי הרמוני של עמדת הדובר: השיר נפתח ונסגר בדובר בגוף ראשון, אך באמצע הדובר הוא בגוף ראשון רבים: "כְּבָר סָבַלְנוּ רָעָב, כְּבָר נִשְׂרַפְנוּ בָּאֵשׁ, / כְּבָר אָכְלָה בָּנוּ חֶרֶב, כְּבָר יָדַעְנוּ דֶּבֶר" (עמ' 9). השעטנז בין דובר בגוף ראשון יחיד לרבים ממחיש את האחריות שיש לפרט כלפי החברה ולהפך.
לאוריינטציה אף יש סיבה רגשית סמויה: כאמור, הדובר הוא גם האלטר אגו של המחבר־חוקר המסור למושא מחקרו, לפרטי הסיטואציה ההיסטורית, ויחסו אליה אינטימי. האינטימיות ההיסטורית מעניקה מהימנות לעמדה הבלתי מהימנה שתוארה לעיל, כי הנביא המשכיל מוסר לקורא את לקחי ההיסטוריה במסירות של אב המעביר לבנו או לבתו עצות יקרות ערך מניסיון חייו, כדי שיגנו עליו מפני הרעה; כך הוא אף מחייה את ההיסטוריה שהודחקה או הושטחה עם הזמן.
בבית השני הדובר מספר שהקטסטרופה הביאה עימה קסם התחדשות אפל: "בְּאֵין דַּיָּגִים בָּאוּ דָּגִים שֶׁלֹּא נִרְאוּ מֵעוֹלָם. / עֲשָׂבִים חֲדָשִׁים צָמְחוּ בְּסִדְקֵי הַחוֹמוֹת." (שם). חוויות קיומיות בסיסיות עברו הזרה, כמו נדרש היה ללמוד שדבר אינו מובן מאליו, אפילו לא טעמי המים והלחם: "אֲנָשִׁים שָׁתוּ מַיִם וְלֹא יָדְעוּ אִם אֵלֶּה מַיִם. / אֲנָשִׁים אָכְלוּ לֶחֶם וְלֹא זָכְרוּ טַעְמוֹ שֶׁל לֶחֶם." (שם). שיאו של הכישוף הוא שהבלתי אפשרי היה לאפשרי: "מִסְפָּרִים רִאשׁוֹנִיִּים נֶחְלְקוּ לְלֹא שְׁאֵרִית." (שם). גדילה אחרי התחדשות מעניקה פשר לחורבן, אך היא מעוררת שאלה אתית ביחס להכרח בסבל המוני כדי להתפקח ולצמוח. זהו היגד אקטואלי מצמית או נבואי ביחס לטבח 7 באוקטובר ולאימת מלחמת העולם שבפתח (בלא קשר למועד כתיבת השיר, אלא למועד פרסום הספר).
השיר מתחיל בנבואת זעם, אך מסתיים בבית הרביעי והאחרון בנבואת נחמה: "בַּבֹּקֶר נָטוּ מְעַט מַדְּפֵי הַסְּפָרִים וְהָאֲגַרְטָל / הִתְגַּלְגֵּל לָרִצְפָּה. זְכוּכִית חָתְכָה אֶת אֶצְבְּעוֹתַי. / כָּךְ נִגְמַר הָעוֹלָם. בִּנְטִיָּה קַלָּה. בִּשְׂרִיטָה. מְעַט דָּם. / מַפְתִּיעַ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִהְיֶה שׁוֹנֶה. לֹא בָּאֵשׁ ./ לֹא בָּחֶרֶב. לֹא בָּרָעָב. לֹא בַּדֶּבֶר. / רַק כַּמָּה שְׁבָרִים שֶׁיֵּשׁ לְטַאְטֵא. / כָּעֵת אֶתְרַגֵּל לְשָׂפָה חֲדָשָׁה. / אֶקְנֶה מוּצְרֵי צְרִיכָה חֲדָשִׁים. / אֶפְתַּח סִפְרֵי מַתְכּוֹנִים וַאֲבַשֵּׁל, / לֶאֱכֹל הֲרֵי כֻּלָּם אוֹהֲבִים. / כְּשֶׁאֶתְעַיֵּף אֶשְׁכַּב וְאִישַׁן / לְצִדֵּךְ וַחֲלוֹמוֹת עַתִּיקִים / יִפְעֲרוּ אֶת פִּי / עַד הַבֹּקֶר." (עמ' 10).
אומנם, האקורד האחרון בשיר שייך לתקומה, אך היא מינורית ואירונית, אישית ולא קולקטיבית. בסופו של דבר, סוף העולם הוא אירוע שולי – אגרטל שנשבר – ואף על פי שהאירוע המוני, הוא לעולם גם פרטי. לאחר השבר באה התחדשות, ואף שכחת החורבן; הזמן והנאות חיים חומריות קטנות, כגון צרכנות אסקפיסטית ובישול, מרפאים הכול: "אֶקְנֶה מוּצְרֵי צְרִיכָה חֲדָשִׁים. / אֶפְתַּח סִפְרֵי מַתְכּוֹנִים וַאֲבַשֵּׁל, / לֶאֱכֹל הֲרֵי כֻּלָּם אוֹהֲבִים." זו מעין פרודיה מקברית על דרמת האפוקליפסה והגאולה: בפרפרזה על כך שלכל אפוקליפסה יש פוסט־אפוקליפסה, כך גם לכל מסיבה יש אפטר־פארטי. או שמא, באנלוגיה אקטואלית: החיים משתבשים קמעה אך ממשיכים תוך כדי ההתעללות שעוברים החטופים במנהרות חמאס, גם משום שזה כורח המציאות.
"שוב סוף העולם" מעוצב במודל המסורתי של נוסח השיר־כרוניקה האופייני לשירת וסרמן. זהו רצף, לפעמים קטלוג, רתמי של מאורעות חשובים ולא חשובים, המסופר בסגנון שיחתי, המתובל בהקשרים תרבותיים ומדעיים, בשפה פיגורטיבית אקזוטית ("הַכֹּל נִסְפַּג בְּלֹא צְעָקָה / בְּאַקְוִיפֶר הַזְּמַן" "שאגת הסוף הקיץ", עמ' 31) ובפרודיות ("הָרֵנוֹ קְלִיאוֹ / הֲלֹא הִיא מוּזַת הַהִיסְטוֹרְיָה"; "אוגוסטוס", עמ' 11).
לעיתים, השיר־כרוניקה הוא ביוגרפי, כמו ב"בטון שנות השבעים", המתאר את ילדותו של וסרמן בשכונת קריית יובל בירושלים ואת חוויית השחייה בבריכה השכונתית של בית טיילור: "יָצָאתִי מֵהַבְּרֵכָה כָּבֵד כְּמוֹ נַחַת עַל חוֹף אוֹמָהָה." (עמ' 34). זהו הילד שנרדם בעת שעשה שיעורים בהיסטוריה וחלם על מלחמות עתיקות, כמו בשיר של מאיר גולדברג "אימפריות נופלות לאט": "חיל האימפריה אל קצה היבשת מגיע / ילד נרדם וחולם על קרבות שהיו".
הכרוניקה בשירת וסרמן היא תבנית צפויה, אלא שהודות לפרקטיקה משוכללת השיר הבודד לרוב לא קורס לנוסחה, אלא מעוצב באופן מקורי, מפתיע, רענן וחד־פעמי. הכרוניקה היא עמדת מוצא דומיננטית, כמעט טוטלית, שדרכה האני חווה או מסביר את העולם ואת עצמו. מכאן הכרוניקון דומה למוסיקאי אקסטטי החווה שיחה דרך ניגון קולו של בן שיחו, או לאסטרולוג אקספרמנטלי הרואה אנשים דרך משקפי המזלות: מאן דהוא הוא קודם כל בתולה ורק אחר כך אדם בשר ודם. לכן, במילים אחרות, חוויית האני והעולם בשיר־כרוניקה של וסרמן היא שלמה: היא מיתית־היסטורית, אך גם משחקית ואפיפנית.
