אֲנִי חַיָּה בְּחִסּוּר. / אֲנִי מִסְתַּתֶּרֶת מֵהַגֶּשֶׁם. / אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּשֶּׁמֶשׁ תּוֹךְ שֵׁנָה. / אֲנִי יְשֵׁנָה בְּלִי כּוֹכָבִים. / אֲנִי אֲפִלּוּ עוֹצֶמֶת עַיִן. // אֲנִי חַיָּה בְּחִסּוּר. / אֲנִי שׁוֹכַחַת אֶת שְׁמֵךְ. / אֲנִי אוֹסֶרֶת עַל לִבִּי לַחֲשֹׁב. / אֲנִי סוֹלַחַת לְמַחְשְׁבוֹתַי עַל חֲלוֹמוֹתֵיהֶן. / אֲנִי יְכוֹלָה לָשִׂים קֵץ לַחֲלוֹם בַּמָּוֶת.
("אני חיה בחיסור" מאת ג'ון ג'ורדן, עמ' 89)
הסיכוי הפראי לחיות היה יכול להיות תרומה חשובה לספריית השירה המתורגמת לעברית. הוא מכנס שירי משוררות שכבר תורגמו בעבר, אבל יוצר כרך של שירת נשים. זו לא הדרך היחידה או הראשונית בעיניי לקרוא שירה שכתבו נשים, אבל זו דרך לגיטימית ובעלת משנה תוקף מיוחד כאשר מדובר בשירה פוליטית. הוא נפתח במבוא מצוין של המתרגמת, ריקי טראום. יש בו הרבה שירים יפים, וגם הרבה שירים יפים פחות, אבל מכך אין כמעט מנוס. דווקא התרגום "חי בחיסור", כמאמר שירה היפה של ג'ון ג'ורדן שבפתח רשימה זו. שימו לב ליפי השורה "I forbid my "heart its mind, לעומת "אני אוסרת על לבי לחשוב". משהו מתפספס כאן. בהמשך אמחיש בדוגמאות ברורות עוד יותר מדוע יש כאן כישלון. השירים הללו ראויים לתרגום טוב יותר.
ארצות הברית נכנסה אל שנות השישים של המאה ה־20 מדינה מאוששת כלכלית אך שמרנית, טרודה במלחמה הקרה ושוקעת בבוץ הוויאטנמי. למרות זאת, השירות חסר התקדים של נשים ובני מיעוטים במאמצי מלחמת העולם השנייה נטע בהם תודעה של מעורבות ושל תחושת זכאות. נוספו להם כמה פסקי דין חלוציים נגד הסגרגציה ונשיאותו הקצרה אך המשמעותית של ג'ון פ. קנדי הליברל, זרזים שאפשרו לתנועות זכויות האזרח ושחרור האישה לשגשג. באותו עשור הגיעו הבייבי בומרס, הגל הגדול של ילידי תום מלחמת העולם השנייה, לבגרות, ומספרם הרב הגביר את קול מעורבותם הפוליטית. הם הפגינו נגד המלחמה, תבעו שוויון זכויות לנשים ולשחורים וקידמו שחרור וסובלנות בתחומי האישות והמין..
אווירת השינוי וההתחדשות התבטאה, כמובן, גם בתרבות. האומנויות לא רק תיעדו את רוח הזמן אלא חוללו אותה. הן ניסחו את השפה המדוברת והכתובה, החזותית והמוזיקלית של התופעות הגדולות שנקראות לפעמים דור הפרחים, המהפכה המינית, הדה־סגרגציה ומה שהחל להיקרא בפי כל "פמיניזם", ביטוי צרפתי ששורשיו במאה הקודמת אבל הפך לפופולרי בעולם דובר האנגלית בשנות השישים. על רקע זה פעלו וכתבו כמה מהמשוררים והמשוררות האמריקנים החשובים של התקופה; נקדים ונאמר משוררים, כי למרבה האירוניה, הקאנון שהתגבש בזמן אמת כלל מיעוט יחסי של נשים: פלאת' וסקסטון נקראו. אחרות פעלו תחת צלם היחסי של משוררי האסכולות הגדולות – הביט, אסכולת ניו יורק והפרוג'קטיביזם ("ההר השחור").
עוול זה בא על תיקונו רק ברבות השנים, והיום זוכות לעדנה מאוחרת מי ששיריהן לא התנוססו אז בראשי המדורים ובוששו לבוא בשערי בתי הספר; אף שבמידה רבה היו גיבורות השעה. בלקט תרגומיה, ריקי טראום מנסה לעשות חסד מאוחר שכזה, מטרה טובה כשלעצמה. רוב המשוררות המופיעות באסופה פורסמו בעברית בעבר, למשל כחלק מאסופת "דור הביט" שיצאה לא מכבר (הוצאת רף, ערכו דוד ניאו בוחבוט ורעואל שועלי), וכחלק מאסופה מוקדמת יותר, "כושילאמאשלהם – אנתולוגיה זמנית לשירה שחורה" (הוצאת רעב, ערכו אפרת ירדאי וערן צלגוב). הדבר בהחלט אינו מייתר את הכינוס הנוכחי, שיוצר הזדמנות לקרוא את השירים כחתך מגדרי של ארצם ועידנם.
טראום יצרה לקט בלתי מובן מאליו של משוררות: אדריאן ריץ', לוסיל קליפטון, אודרי לורד, ברברה גֶסט, ג'וּן ג'ורדן, דניס לֶבֶרטוב, ברנדט מאייר, אן ולדמן, סוניה סאנצ'ז ודיאן די פּרימה. אין אלו משוררות שפעלו בצוותא כחלק מאותה חבורה או אסכולה. למעט היותן נשים אמריקניות ותקופת פעילותן החופפת, שיוכן יחד דורש קריטריונים נוספים. טראום עומדת בהצלחה במשימה להסביר את הבחירות שלה. היא מיטיבה להגדיר את המכנים המשותפים הפואטיים, לציין את הקשרים האישיים ולעמוד על ראיית העולם הפוליטית שארזה את הקולות השונים יחדיו.
המבוא שלה פיקח, בהיר וקולח. בתמציתיות וענייניות ובידענות ענווה מתארת טראום כיצד הכתיבו התמורות הסוציו־פוליטיות של שנות השישים את סדר היום הפואטי של משוררות, במידת מה דרך או בשילוב עם רעיונותיהם של משוררי הביט או גם בלעדיהם. היא מזכירה שאחדות מהמשוררות הללו התקבלו, ברבות השנים, כנציגות חשובות של שירת הביט בעצמן אף על פי שבזמן אמת נדחקו לשולי התנועה מפני תהילתם של הגברים. אחרות נתנו קול לחוויות של המיעוטים האפרו־אמריקני וההיספני.
פה ושם חוטא המבוא בקלישאה מהסוג שאפשר למצוא בטקסטים רבים אחרים שעוסקים בשירה אחרת כלשהי, לדוגמה: "הפואטיקה הזאת מצמיחה שירות ולא שירה אחת. שירות אלו לא ביקשו בהכרח להרוס את הקיים, אלא להציב לו חלופה." (עמ׳ 9), אבל אלו מעידות ספורות וזניחות. הדוגמה הנ"ל מצביעה על נושא אחר שטרד מעט את מנוחתי, והוא הפער שבין התדמית העצמית של חלק מהמשוררות ובין המציאות בפועל. טראום מדגישה את השאיפה הרדיקלית והמהפכנית של המשוררות הללו. הדגש הזה אולי נשמע כמו תבשיל מוכן מראש של כתיבה אקדמית, אבל הוא מבטא נאמנה את נקודת מבטן של המשוררות. יש גם מוטיבים אחרים: בשירת די פרימה יש רגעים ביתיים ואפילו פסטורליים; לברטוב טובלת בארס־פואטיקה; רבות מהמשוררות מגוללות בשיריהן פרקי אוטוביוגרפיה, אישי שלא תמיד קל למצוא בו את הפוליטי. בכל זאת, בהכללה, מדובר בדור שניסה לחולל מהפכות, כתב שירים פוליטיים רבים וגם כתיבה פולמוסית (די פרימה כתבה מספר רב של "מכתבים מהפכניים", וטראום נותנת לנו טעימה מהם – "כתב מהפיכה" בתרגום שלה. גם ריץ' הרבתה לכתוב מאמרים פוליטיים). קוצר היריעה פוטר את טראום מלהידרש לכך, אבל הקריאה בשירי הספר לא הספיקה בעיניי כדי לצייר תמונה של מהפכה אמיתית. זו פואטיקה שחוללה שינוי תוכני וצורני, אבל על הרצף ההיסטוריוגרפי של השירה האמריקנית, נראה השינוי הזה אבולוציוני ולא רדיקלי. לבטח אפשר לטעון לטובת המהפכנות של השירה הזו, אבל על כל פנים היא אינה מתגלה במפגש הבתולי עם הטקסט.
*
שלא כמו הבחירות המעניינות וההגיוניות, ושלא כמו פתח הדבר החכם והמחכים, מלאכת התרגום של טראום השאירה אותי וחצי תאוותי בידי. טראום כותבת שניסתה "להתייחס לכל משוררת כאל מקרה פואטי העומד בפני עצמו. […] חילוץ הניב האישי והחברתי הטמון בשפה של כל אחת מהן ויצירתו מחדש בעברית". בקריאה, התרגום של טראום בהיר וכלכלי אבל מכיל טעויות ומרבה לנקוט שפה דלה בהינתן האפשרות.
נדגים, ראשית, את דילול השפה: כאשר אדריאן ריץ' כותבת "The hammer-blows of time" (בשיר "מלטשי היהלומים", עמ' 22) טראום בוחרת לתרגם "נזקי הזמן", תרגום הגוזל מהשורה את הדימוי שבה. לא, למשל, "מהלומות פטיש הזמן" – לא תרגום מדויק תחבירית אבל שמשמר את העמל המטאפורי של ריץ'. כאשר אודרי לורד כותבת "A pale blister of air" (בשיר "אין שירים כנים על נשים מתות", עמ' 56), טראום מתרגמת "בועת אוויר חיוורת", הגם שלא מדובר בבועה אלא בשלפוחית, שלפוחית מהסוג שנוצר עקב כוויה או יבלת, וריץ' ממלאת אותה באוויר ולא במוגלה. הדימוי של ריץ' מתכתב עם שורה מוקדמת יותר בשיר, "טחב על פני צלקות". טראום מאבדת את ההתכתבות הזו, והחלופה שלה מפשטת את הטקסט ולא מרוויחה דבר בתמורה. לא פעם, הדילול נראה כמו חיפוף: כאשר ברברה גסט כותבת "amid the wild woodbine landscapes" (בשיר "היסטוריה", עמ' 70), לא נראה שטראום טורחת לפתוח מילון. היא מתרגמת: "אֶל נוֹפִים עֵצִיִּים פִּרְאִיִּים", אבל amid זה "ב־" או "בינות ל־" ולא "אל", ולמילה וודבּיין יש תרגום עברי: מדובר ביערה.
חמור מזה, פה ושם בתרגום של טראום טעויות בוטות וכשלים בהבנת הנקרא. הנה מקרה צורם במיוחד, שבו כותבת די פרימה:
No me curled-like-kitten around / A sleeping child & smiling / Seductively.
טראום מתרגמת: "גַּם אֲנִי כְּבָר אֵינִי מִתְפַּתֶּלֶת כַּחֲתַלְתּוּלָה סְבִיב / יֶלֶד יָשָׁן & מְחַיֵּךְ / כְּפִתָּיוֹן." ("שיר סירוב", עמ' 170). ראשית, איני: מתכרבלת
כחתלתולה, מצטנפת כחתלתולה, אולי נכרכת כחתלתולה. בכל אופן "to curl" זה לא להתפתל. שנית, התחביר של די פרימה הוא חד־משמעי: לא הילד ישן ומחייך כפיתיון, אלא הילד ישן ואני – הדוברת הצונפת עצמי סביב הילד הישן – מחייכת בפתיינות.
ובעוד שדימויים לא תמיד שורדים את התרגום של טראום, את השימוש הנדיב של די פרימה בסימן האמפרסנד ("&") היא החליטה לשמר בכל השירים שהוא מופיע בהם. מחד, ההחלטה של די פרימה להחליף את מילת החיבור and היא מיוחדת ולא סתמית. מאידך, לשורה "יֶלֶד יָשָׁן & מְחַיֵּךְ", מעבר לעובדה שהיא תרגום מוטעה לחלוטין, אין את האלגנטיות של "curled around a sleeping child & smiling seductively". האמפרסנד הוא ליגטורה של האותיות הלטיניות et ("גם"), ובאנגלית, בעלת האלפבית הלטיני, הוא נראה טבעי. לא בעברית..
*
הכנות מחייבת אותי להודות לטראום על ההזדמנות לקרוא חלק מהשירה הזו לראשונה בשפה האנגלית: אחדות מהמשוררות הכרתי פחות, והסקרנות דחקה בי לאתר את המקורות. ברברה גסט, שמפלרטטת עם האוונגרד ומשלבת בשיריה מחוות מוצהרות לגרטרוד סטיין ולחואן מירו, מרעננת ברעיונותיה הפרועים. בתרגומים של שירי די פרימה נתקלתי לעתים קרובות כל כך לאורך השנים (גילוי נאות: אף פרסמתי אחדים בעצמי), שקיננה בי ההנחה שיצא כבר ספר די פרימה בעברית. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי ושוב לא מצאתי. יש למסור את המלאכה לידיה של מתרגמת או מתרגם שיתרגמו את המקור האנגלי בכבוד הראוי לו. במיוחד יש לתת את הדעת לכך שלשון השירה הזו דיבורית אבל לא רזה.
