העולם נעשה צר מיום ליום. כאשר העכבר אומר זאת במשל של קפקא, הוא מתכוון לקירות הארוכים ההולכים וסוגרים עליו מימין ומשמאל, ואילו אנחנו יכולים לומר זאת על עולמנו ההולך ונעשה צר, לא רק בגלל כל שהתערער בחיינו לבלי הכר, אלא בגלל המונולוגיות המושלת בכול. בעידן שהאינדיבידואל עומד בו בַּמרכז והזהות האישית מקודשת, איזה מקום ממשי נותר לזולתנו, לכריית האוזן אל מי שאיננו אנחנו? "אֶת עַצְמֵנוּ אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים בִּמְסִירוּת", כתבה דליה רביקוביץ, "קַשּׁוּבִים לְעַצְמֵנוּ קֶשֶׁב מֻחְלָט". הקשב של העכבר לסיפור מנוסתו שלו, שהוא רוב מניינו ובניינו של הסיפור "משל קטן" מאת הסופר הפראגי, קשב עצמי מוחלט, הוא אולי שמביא על העכבר את מותו. הקול האחר שנשמע לפתע ולרגע בסיפור, קולו של החתול, קוטע באבחה אחת לא רק את המונולוג של העכבר אלא גם את פתיל חייו המונולוגיים.
ההכרה בסכנה הנשקפת מפני שקיעה במונולוג משובלל מחייבת פנייה אל הדיאלוג. מונטיין ראה בדיאלוג תכונה אנושית נעלה: "לטעמי", טען, "הפעולה הפורייה והטבעית ביותר של רוחנו היא השיחה. אני סבור כי היא עיסוק נעים יותר מכל מעשה שאנו עושים בחיינו. זו הסיבה שבעטיה, אילו אולצתי בשעה זו לבחור, כי אז הייתי ניאות כמדומני לאבד את הראייה ולא את השמיעה או את הדיבור".
בכוונה איני מצטט הלאה מדבריו: מונטיין כותב שם בגנות הספרים, וליתר דיוק, כיצד הלימוד מהם הוא לדעתו "פעילות נרפית וחלושה שאינה מלהיבה כלל", לעומת השיחה, שהיא "גם מלמדת וגם מתרגלת" (כל זאת בתרגום אביבה ברק־הומי). ואילו בדברַי אבקש להפגיש בין העולמות, השיחה מזה והספרים מזה, ואנסה להראות כיצד בכוחה של שיחה ביצירת ספרות לשנות חיים.
הרומן אבא גוֹריוֹ מאת בלזק זכור היטב לקוראים המבוגרים־יותר, ועל פי רוב לא לטובה: שנים רבות הוא נלמד בבתי הספר התיכוניים בתרגום שמואל שניצר, גרם לרבבות תלמידים בלבול חמור עם גוּריוֹן משיעורי ההיסטוריה על המרד הגדול ונודע בעיקר בהקדמה הענקמונית שלו. עשרות רבות מעמודי הפתיחה מתארים בפרוטרוט את דייריו של פנסיון פריזאי שהם מיקרוקוסמוס של החברה העירונית בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה־ ,19 המלקקת את פצעיה משורת תמורות היסטוריות. ראשיתן במהפכה הצרפתית והמשכן במלחמות הנפוליאוניות, תוך כדי המאבק המתמיד והעקוב מדם בין מלוכנים לרפובליקנים כיובל שנים ששינו לא רק את צרפת אלא את מהלך ההיסטוריה האירופית. על פי רוב מוצגים הרומן וכ־90 היצירות האחרות שהעמיד בלזק במסגרת הקומדיה האנושית שלו כמסמך סוציולוגי־היסטורי המתעד את החברה הצרפתית בת הזמן; אבל ברור לחלוטין שבלזק, בהיותו יוצר גדול, התעניין מאוד גם בפסיכולוגיה של כל אחד ואחד מגיבוריו. באבא גוֹריוֹ הגיבור הוא ספק הדמות שזהו שמה, ז'ן־ז'וֹאַקים גוריו, יצרן אטריות שהתעשר במלחמות, בין השאר בספסרות, וששלוש בנותיו מרוששות אותו לעת זקנה, ספק שכנו לפנסיון, הצעיר הנמרץ אֶזֶ'ן רָסטיניָאק. הוא הגיע מדרום צרפת, מאצולת ערי השדה השוקעת, ומבקש לעלות בסולם החברתי, אל חוגי האצולה הגבוהה, העירונית, בין השאר כדי לתמוך באחיותיו. לשם כך נחוץ כסף, והרבה, ורסטיניאק, ניחשתם, הוא בעצם סטודנט תפרן שחי על חשבון משפחתו מן הפרובינציה.
בלב הרומן עומדות שתי שיחות שישַנו את חייו של רסטיניאק. הראשונה היא עם דייר אחר בפנסיון. ווֹטרָאן, פושע שריצה עבודות פרך וספק אם רסטיניאק תהה על קנקנו, מסביר לבן שיחו הצעיר והתמים מה הם החיים לאשורם: "או ציות טיפשי או מרד", כדבריו (מכאן ואילך בתרגום יונת סֶנֶד). "האם ידוע לך איך אדם מפלס לו כאן את דרכו?", הוא שואל את רסטיניאק, ומשיב מיד: "או בעזרת ניצוץ של גאונות או בשחיתות מחוכמת. צריך לחדור לתוך המון האדם הזה כמו פגז של תותח או להחליק לתוכו כמו מגפה. אין שום תועלת ביושר". במפתיע ווטראן מעוניין לעזור לרסטיניאק (בקריאה עכשווית נדמה שהוא גיי) ומציע לו את העסקה הבאה: רסטיניאק יחזר אחר דיירת צעירה בפנסיון, ויקטורין טַאייפֶה, בתו של בנקאי אמיד שהדיר אותה מירושתו וציווה את כל הונו לבנו. האח ייהרג בדו־קרב מבוים בידי שליחו של ווטראן, ויקטורין תירש את ההון וזה ייפול לידי רסטיניאק כפרי בשל בדרכו אל צמרת החברה ויוביל לחילוץ הפיננסי של משפחתו.
רסטיניאק המום מן ההצעה, ולא מן הסיבות הנכונות: נקרה בפניו קיצור דרך מהיר, חיי הצנע שלו כסטודנט למשפטים עומדים בפני המהפך המיוחל. ובכל זאת הניצוץ המוסרי בנפשו אינו כבה בסערה הפוקדת אותו. הוא ממהר להתייעץ עם חברו, סטודנט לרפואה ששמו הוֹרָאס )כלומר הוראציוס (בְּיַאנשוֹן, וכאן באה השיחה השנייה, המכרעת. זוהי פתיחתה:
[ראסטיניאק:] קראת את רוּסוֹ?
[ביאנשון:] כן.
[ראסטיניאק:] אתה זוכר את הקטע שבו הוא שואל את הקורא מה היה עושה לו ניתן לו להתעשר אם יהרוג בכוח רצונו בלבד מנדרין זקן בסין, בלי שיהיה עליו לזוז מפריז?
עצירה קלה להעשרת ההקשר: המנדרינים היו פקידים בכירים בקיסרות הסינית, שעל פיהם נָשַק דבר. לימים היו סמל לאנינות. בלזק בלבל כאן, בהכרח לפי תומו, בין הפילוסוף ז'ן ז'ק רוסו, שפעל בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה- 18 ונודע בין השאר כמי שהניח את היסודות לחינוך המודרני, לבין הוגה הדעות הצעיר ממנו בדור פרנסואַ־רֵנֶה שָטוֹבּריאַן. בחיבורו גאונות הנצרות משנת 1802 17 – שנה לפני זמן ההתרחשות של אבא גוריו תהה שטובריאן: "הו, נקיפות המצפון! האינכן צִלְלֵי דמיון בלבד, או פחד מעונשם של בני האדם? אילו היית יכול בכוח רצונך בלבד להרוג אדם בסין ולרשת את הונו באירופה, מתוך שכנוע עמוק, על־טבעי, שלעולם לא ייוודע הדבר, הֶהיית מסכים לממש רצון זה? לשווא אגזים בדלותו של הסיני; לשווא אבקש להפחית מחומרת הרצח בהנחה שחייו קופדו מיד וּללא כאב, שאין לו יורש, שהמדינה הייתה עשויה להפקיע את רכושו עם מותו ממילא; לשווא אדמיין זר זה מתייסר במחלות ובצער; לשווא אומַר לעצמי שהמוות טוב לו מחייו, שהוא־עצמו מייחל לבואו, שנותר לו לחיות רק רגע אחד ויחיד: על אף תחבולות השווא שלי, אני שומע במעמקי לבי קול הזועק כה בחוזקה נגד עצם המחשבה על סברה כזו, עד שאיני יכול לפקפק לרגע במציאותן של נקיפות מצפוני".
יש להניח ששאטובריאן כתב דברים אלה בהשראת אחד מאבות הנאורות הצרפתית והאירופית, דֶני דידרוֹ, שבחיבורו שיחות של אב עם ילדיו, או: על הסכנה שבהעמדת עצמך מעל החוק ,1773) כשלושים שנה לפי ספרו זה של שאטובריאן), תהה: "כיצד מרגיש מי שרצח אדם על גדות הסֵּן ומוצא עצמו מרוחק אלף אלפי מילין משם, בסין? אפשר שנקיפות המצפון צפות ועולות פחות מאימת-עצמך ויותר מפּחד מפני הזולת; פחות מן הבושה במעשה ויותר מתחושת האשם שמא יתגלה".
ובחזרה לשיחה ברומן אבא גוריו:
[ראסטיניאק:] אתה זוכר את הקטע שבו הוא שואל את הקורא מה היה עושה לו ניתן לו להתעשר אם יהרוג בכוח רצונו בלבד מנדרין זקן בסין, בלי שיהיה עליו לזוז מפריז?
[ביאנשון:] כן.
– ובכן?
– אה! הגעתי למנדרין השלושים ושלושה שלי.
– אל תתלוצץ. שמע, אילו הוכח לך שהדבר אפשרי ושדי בניד-ראש שלך, היית עושה את זה?
– הוא זקן כהוגן, המנדרין? אבל, צעיר או זקן, משותק או בריא, בחיי… לעזאזל! ובכן, לא.
– אתה בחור טוב, ביאנשון. אבל אילו אהבת אישה עד כדי איבוד עשתונות, ואילו היא הייתה זקוקה לכסף, הרבה כסף, לתלבושת, למרכבה, בקיצור, לכל מה שעולה על רוחה?
– אתה מבלבל את דעתי לגמרי ורוצה שתהיה לי דעה.
– טוב ויפה, ביאנשון, אני מטורף, רפא אותי. יש לי שתי אחיות, מלאכים ליופי ולתום, ואני רוצה שתהיינה מאושרות. איך להשיג במשך חמש שנים מאתיים אלף פרנק לנדוניה שלהן? ישנן, רואה אתה, נסיבות חיים שאז צריך לשחק על כל הקופה ולא לכלות את אושרך במאמץ להרוויח פרוטות.
– אתה מעלה שאלה הניצבת בפתח חייו של כל אדם, ורוצה לחתוך את הקשר הגורדי בחרב. כדי לפעול כך, יקירי, צריך להיות אלכסנדר הגדול, וַלא, נשלחים לעבודת פרך. כשלעצמי, אני מרוצה מן הקיום הצנוע שאבטיח לעצמי בעיר שדה, שם אתפוס בתכלית הכסילות את מקומו של אבי. שאיפותיו של אדם באות על מלוא סיפוקן במעגל הצר ממש כמו בהיקף הרחב. נפוליון לא היה אוכל שתי ארוחות ערב, ולא היו לו יותר פילגשים מאשר לסטודנט לרפואה המתגורר בבית החולים הקאפוציני. גבולות אושרנו, יקירי, יימצאו תמיד בין בהונות רגלינו לבין קרקפתנו, ויכולתנו הפנימית לחוש אותו היא אותה יכולת בין אם מחירו מיליון או מאה לואידורים.
ביאנשון, הסטודנט לרפואה, מלמד את חברו הסטודנט למשפטים מוסר מהו ובמובן עמוק מציל את חייו בשתי מילים, "ובכן, לא". לנוכח הבטחת ההתעשרות המהירה הכרוכה בפשע, הוא מחזיר את רסטיניאק אל המציאות ומפוגג בבת אחת את מִקסם השווא שהבטיח ווטראן. מבלי דעת, ביאנשון עונה לווטראן ומנחש את קיומו ("וַלא, נשלחים לעבודת פרך"). בדבריו אין עוד מקום לסיסמאות כמו "צריך לשחק על כל הקופה", "או ציות טיפשי או מרד"; על אף גילו הצעיר, ביאנשון מבוגר דיו להבין שהעולם מורכב, שאיש מאתנו איננו אלכסנדר מוקדון או נפוליאון היכולים לשנות את החוקים לפי גחמותיהם ושהתבגרות פירושה כניסה אל החוק וקבלת עול.
רסטיניאק חש בַּקושי המוסרי של הצעת ווטראן ולכן הוא פונה אל הדיבור המוצפן, אל השימוש במשל המנדרין הסיני. כך הוא מרחיק את עדותו אל מה שנדמה זר ומוזר וכביכול חסר כל משמעות לקיומו. בתשובתו ביאנשון כאילו אומר לו, "כי קרוב אליך הדבר מאוד": האקזוטי הוא אתה, הוא אני. המנדרין הסיני, הרחוק אלפי מילין מגן לוקסמבורג בפריז, שם נערכת שיחתם של השניים, הוא בשר מבשרם, הוא בשר מבשרנו, הקוראים. הגם שהוא חי במציאות שונה לחלוטין ובתרבות שאנחנו מתקשים להבינה, הרי שאם תיפול שערה משערות ראשו בגללנו, מחמת מעשינו, מחשבותינו או אפילו העלמת עיננו דמו בראשנו. גורלו קשור בגורלנו. ולכן ביאנשון נע מן המנדרין הסיני אל המוּכּר והאישי ביותר, אל חייו שלו. רסטיניאק טרוד בעתידו שלו ומדבר כביכול על מישהו אחר; ביאנשון מדבר על עצמו אבל כך מנכיח באמת ובתמים את זולתו.
מבלי שכִּיוון לכך נעשה ביאנשון מנטור לרסטיניאק, ובזה הוא נקשר בעקיפין אל המנדרין: נראה שביסוד שני המונחים המילה הקדומה mentos, שהוראתה משמעות, כוונה, שאר רוח. מנטור הוא גם דמות באודיסאה שזהו שמה, מי שאודיסאוס מפקיד בידיו את חינוך בנו טלמאכוס בצאתו למלחמת טרויה. ברומן ממלא המנטור גם את תפקיד הרַזוֹנֶר (raisonneur), אדם שהתבונה (מכאן שמו, (raison היא נר לרגליו, מי שמבקש למנוע מהדמויות האחרות להיסחף ברגשותיהן ולכלכל היטב את צעדיהן. קְלֵיאַנט במחזה טרטיף מאת מולייר הוא רזונר טיפוסי ששורשיו נטועים כבר בדרמה הקלאסית )למשל השליח באנטיגונה) וגלגוליו בתיאטרון ובפרוזה המודרניים רבּים מספור (דוגמת ישמעאל במובי דיק). השיחה היא הכלי שבאמצעות מבקשים המנטור והרזונר להוציא את הגיבור השבוי בעולמו המונולוגי אל מחוץ לעצמו. כשם שהשיחה היא עצמה מפגש עם אחר, כך היא מחנכת להפנמת האחר, הזולת.
ספרות טובה היא בעינַי ספרות משוחחת, ספרות דיאלוגית במובן העמוק. שתי השיחות שעורך רסטיניאק חשובות לא רק בהתוותן את המשך חייו (הודות לשיחה עם ביאנשון ניצל רסטיניאק מגורלו של רסקולניקוב, בספר שיופיע כעבור 30 שנה) אלא בלמדן על כוחה של שיחה בחיים ובספרות. ברקע הדיאלוג עם ביאנשון עומדת שיחה בין טקסטים ובין דורות שונים: שיחתו של בלזק עם שאטובריאן ועם דֶני דידרו (בחיבור שהמילה "שיחה" מופיעה בשמו) ואולי אפילו גם עם אריסטו, כפי שטוען קרלו גינצבורג במאמר שבחן שרשרת אינטֶרטקסטואלית זו. השיחה בין הדמויות ברומן היא גם ההזדמנות של הסופר לדבּר אלינו, הקוראים, מעל לראשן, כמעט במישרין. האמירה שבלזק שׂם בפי ביאנשון, "גבולות אושרנו, יקירי, יימצאו תמיד בין בהונות רגלינו לבין קרקפתנו", היא מאותם מכתמים שנדמה כאילו הרומן כולו, על שפע דמויותיו, פיתולי עלילתו ומסכת הבדיון, נוצר כדי להעבירם מדור אחד למשנהו; כאילו הייתה זו אבן הראשה בקתדרלה המפוארת שהיא הרומן, שהכול נבנה סביבה ואולי אף למענה, או אבן חן יקרה שהספינה-הרומן נועדו להעבירה מגדה אחת של הקיום אל גדה אחרת. כך, במציאות חיים שונה לחלוטין מזו שבּה נוצר הרומן, ועם זאת דומה להפליא "כסף מגלגל את העולם" מאז ולתמיד מנחיל לנו איש חכם שחי בצרפת לפני כ־200 שנה שיעור חשוב ואקטואלי, בשיחתו עמנו.
ואולי יותר מכול מדובר בשיחה שהספרות מזמנת לנו עם עצמנו. בַּקריאה, לבדנו עם הטקסט, בדממה, בלב הרגע המונולוגי של מחשבתנו נוצר הדיאלוג שברוח ואתו הרחבת התודעה. אז נפתח לבנו אל האחר ובעצם אל עצמנו. ואם בראשית דברַי ציטטתי משירת דליה רביקוביץ, טוב יהיה לחתום באחת מרשימות העיתונות שלה, שבּה הביעה את ציפייתה למצוא בספרים ידידים: "ועל הכול, ידידים הנמצאים לנו בספרים, בין שמחבריהם חיים ובין שאינם בחיים, בין שמסיבות-חייהם ידועות ובין שאין הקורא יודע עליהם דבר וחצי דבר, ידידים אלה הם היוצרים את האחדוּת האנושית. הם המפיגים את בדידותנו באופן שרוב בני אדם, בקִרבתם הפיזית בלבד, אינם מסוגלים להפיגה. יתר על כן, ידידים אלה, מתוך שהם אהובים עלינו, עושים אותנו, בעקיפין, גם אהובים על עצמנו".
