גיליון 17 של כתב העת מעלה מוקדש (כמעט) כולו לרשימות על ספרי שירה חדשים. החלטנו ליצור גיליון שהוא חגיגה: גיליון ביקורות שירה הוא דבר נדיר במקומותינו, ועל כן ההזדמנות לערוך אותו משולה לעריכת משתה שאליו מגיעים קוראים וכותבים המוזמנים לשוחח, לצחוק, להתווכח (ולהשתכר) עד אור הבוקר. יחד עם זאת, העבודה על הגיליון הנכיחה דווקא את האופי הבלתי חגיגי של רשימות ביקורת בכלל, ושל ביקורות השירה בפרט. גילינו שאופייה הלירי של השירה – המיקוד שלה במסעות פנימיים, בדוברים מסוכסכים ובמבעים מורכבים – משפיע על אופקיהן של הביקורות שנצבעות בגוונים אפרפרים-סגלגלים-כחלחלים של קריאה לירית.
ניתן בה סימנים: הקריאה הלירית היא מעט כבדה – היא מזכירה קריאה של מאמר יותר מאשר שהיא מייצרת חוויה אומנותית כלשהי. חסרה בה יכולת הניווט: המבקרת הולכת עם קוראת הביקורת יד ביד, על אף שהאחרונה זקוקה לא פעם למדריכה; למישהי שעומדת בחוץ, או לכל הפחות קצת מעל. מישהי בקיאה, שכבר עשתה את הסיבוב כמה פעמים, ויש לה נקודת עמידה טובה יותר (עם צל), היא יודעת איפה השירותים בלי התור, וכמובן – יש לה כמה אנקדוטות לְספּר. עם המבקרת – המדריכה, לא משעמם, כיף איתה. היא חיונית, ומאחר שהיא כבר מכירה את החומר, נקודת המבט שלה רחבה, ולא נבלעת.
לכן, כדי לא לוותר על החגיגה, התחלנו לחפש אחר שובבות ביקורתית. אנחנו רגילים לחשוב על ביקורת ספרות כטקסט רציני, מוכיח, מחנך ולא אחת כבד. אולי כי הוא מחפש אחר חשיבות. הטקסט השובב הוא הפוך מזה: משחקי, הומוריסטי, מהנה וקל. וכידוע, יש גם ביקורות משעשעות, או לכל הפחות אירוניות – המכילות נגיעות כאלה. ביקורת מסוג כזה נוטה להיות טקסט העומד לעצמו, אשר הקריאה בו מענגת מעצם הניסוח הרהוט האופייני לשנינה קומית. העובדה שמבקר מצליח לייצר עמדה שובבה כלפי ספר מלמדת על עיבוד עמוק של המקור, וממילא על שליטה בפרטים הקטנים המעניקה בעקיפין מהימנות.
את ההזמנה שלנו לראות ב"שובבות" ערך ביקורתי אפשר לבלבל בקלות עם הלעג הביקורתי. ולא במקרה: גם השובבות וגם הלעג עושים שימוש בהומור פרודי, בחיקוי. בשני המקרים, החיקוי הפרודי מתאפיין בחדות: כדי לייצר חיקוי מוצלח, כלומר מצחיק, יש צורך בקוראת מיומנת, שמבחינה בניואנסים של הטקסט ויכולה לחגוג אותם. נוסף על כך, גם הלעג וגם השובבות מתאפיינים בגמישות – חשיבה מחוץ לקופסא, פריצת גבולות או בחינתם. ולסיום, גם השובבות וגם הלעג מעניקים לרשימה הביקורתית תנופת קריאה: הטקסט הביקורתי כמו מצמיח כנפיים לפתע, נפרד מהכבדות שמאפיינת "ביקורות ספרות", ומאפשר לקוראת להתמסר למעוף הספרותי שהמבקרת מציעה, להצטרף למגרש המשחקים שלה, ואפילו לצפות בה משחקת.
ואולם יש הבדל בין לעג לשובבות שאנחנו מחפשים אחריה. לא רק משום שהשובבות, בניגוד ללעג, אינה מבקשת להזיק, אלא בעיקר מכיוון שהיא אינה נכתבת מעמדה שמאדירה את המבקרת – את חדותה, את שנינותה – על פני מושא הביקורת. המבקרת הלועגת עושה עוול לא רק עם הטקסט המבוקר אלא גם עם (סוגת) הביקורת עצמה, שהופכת להיות מדויקת פחות ומהימנה פחות. במילים אחרות, המבקרת הלועגת מבכרת את מתן העדות המחמיאה לעצמה, על פני התייחסות נאמנה לספר. ואילו ההנאה מקריאת ביקורת לעגנית נובעת משמחה לאיד, שיש מעט מאד מה להרוויח ממנה אינטלקטואלית. לעומת זאת, העונג שמציעה השובבות אמור לפתוח לקוראת שער אל מבט מעמיק יותר ולעתים גם מפתיע על הספרות.
הצלילה אל הטקסט הספרותי מצריכה הקשבה. הנטייה לרצינות תהומית ונוסח לירי מכסה פעמים רבות על העדר קריאה מעמיקה. היכולת להשתובב ולשחק מאפשרת למבקר לקחת את הקוראת לסיבוב משועשע ומשוחרר ביריד החגיגי והצבעוני שהוא הספר, שהוא הספרות. יחד הן יוצאות לחולל, הריקוד המשותף מגלה לשתיהן פינות נסתרות, שאותן אפשר למצוא מתוך אותו ריחוק אירוני, לפרקים משועשע. ככל שאנו נצמדים יותר לטקסט הספרותי, לשורות השיר ממש, אנו מגלים שהן מזמינות אותנו לעשות בהן מעשה שובב, מתקרב ומתרחק חליפות. הרי הספרות במופעיה הטובים מזמנת לנו תמיד מפגש מפתיע עם צידו המשתובב של היקום, גם אם טבולות בו מידות לא מבוטלות של עצבות, בדידות וחידלון. שובבות תובעת מהמבקרת דבר מה נוסף: לאחר שקראה הלוך ושוב, אחורה וקדימה, עליה לבצע מיזוג בין משפטי בדולח מזוקקים לבין משובות ספונטניות שיוצרות תחושה של עזוז ואהבת ספרות אמיתית, בראשיתית וילדית.
*
במעלה 17 17 רשימות ביקורת על ספרי שירה חדשים. זהו פרויקט שאפתני, שלא נולד כמוסף לחגי הקריאה אלא כעוד ציון דרך של קוראים. אנו מקווים שתשמרו אותו ותקראו לאורו. את הגיליון פותחת רשימתה של רות אשור על להבות הלב וענני הגשם מאת דרור בורשטיין, ולאחר מכן, רשימתו של ערן הדס (ברוך הבא!) על ספרו של אוהד פישוף המקל המדבר לומד עברית. אלפרד כהן כתב נפלא על מיץ של שוהם סכנה מנלה, ונועה שקרג'י על הספר הראשון על המשורר האחרון שכתב אילאור פורת – עורך הלשון של מעלה (הבטחנו חגיגה). ספיר פז ממשיגה את שירת הקינטסוגי בהנדסת אורות מאת גל נתן, ודניאל עוז קרא את אנתולוגיית שירת הנשים האמריקאית הסיכוי הפראי לחיות בעריכת ותרגום ריקי טראום, וחזר כדי לספר. גלעד מאירי שמח בקרוב יותר למשהו בוער – מבחר משיריה של יעל גלוברמן, ויהושבע סמט שינברג (ברוכה הבאה!) כותבת על עול הלו, ספר הביכורים של רואי רביצקי. נצר לאו כתב על האל והאלה בספרו של אורי פרץ אלה שרה איתי, שי פורסטנברג רעב לתמנון השבע של שני פוקר, וחיה לוי (ברוכה הבאה!) על מחזה קצר – ספר השירים השלישי של שי שניידר־אילת. נמרוד ברקו קורא בפליאה של צוריאל אסף בספרו העפרוני, תום בייקין־אוחיון שמח בוכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל – התרגום החדש לשירי אוסיפ מנדלשטם. נדבי נוקד קורא לאור המלחמה בספר השירים החדש של יערה שחורי, ואורי אליס (ברוך הבא!) קורא שוב בסוף דבר – בתקווה שעד הגיליון הבא הרשימה הזו תאבד מהרלוונטיות שלה. גליה ברס מרימה להכלה של המדינה מאת לריסה מילר, ומורן שוב כותבת על גשרים ויופי בגשרים נופלים לאט מאת ענת בצר. אנחנו חותמים את הגיליון במדור מעבר לים, עם תרגום חדש לנאום של יוסף ברודסקי בקבלת פרס הנובל. תרגמה מרוסית (ברוכה הבאה!) אנה בוגוסלבסקי. את הגיליון מלווים הפעם ציוריה היפים של אורית אשל.
קריאה מהנה,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר
