שנים ארוכות אנחנו שומעים ומתלוננים ומשתתפים בקינה על אודות מעמדה התרבותי הנחלש של הספרות שהפכה מסימננו המזהה ("עם הספר"), לאינדקס לזכויות־יתר, ניתוק, שעמום, שוליות ועוני. בקינה הזו, שהשתתקה גם היא אל מול הקינה הגדולה על הישראליות שאבדה, קיים שטח מת מסוים שאולי עתה אפשר להתבונן בו, שטח מת שנכון לראייה שלנו את הספרות, אבל גם לכל ערך, רעיון או תחום אחר שנדמה לנו שצריך לתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו החברתיים והתרבותיים.
הדבר הזה הוא אנרגיה, ובמילים אחרות תשומת לב. זה לא מובן מאליו כמו שזה נשמע. אסביר: אנחנו חושבים לא פעם על יצירות גדולות כיצירות שאיכותן היא שיצרה סביבן תשומת לב רבה. לעומת זאת, נדיר שאנחנו חושבים על כך שהתרבות שהעמידה במרכזה את הספרות והקדישה לה תשומת לב רבה היא שהפכה את יצירות הספרות לגדולות. עם זאת, בתחומים אחרים קל לנו יותר לזהות את דפוס החיים הזה. למשל, קל להבין שיותר מאשר שעוצמתו של הכותל (או הפנתאון) נובעת מכך שהוא שריד של מקדש עתיק, ועוצמתו נובעת מהמתפללים, המבקרים, האנרגיות שמוטענות אל תוכו בתפילה, בפתק, בקברים ובמלחמות דת לאורך שנים ארוכות. כלומר, מה שמעמיד את המקומות האלה במרכזה של התרבות הוא הטענתם באנרגיה קבועה, מתמשכת ומסורה.
כדי לדייק: אין הכוונה היא שרשימת רבי־המכר היא הביטוי האולטימטיבי לתשומת לב, אם כי היא בהחלט ביטוי חשוב של הפניית אנרגיה אל עבר ספר מסוים. עבורנו, מה שהופך יצירת ספרות ל"גדולה", הוא עומק הקריאה שלנו ביצירה הזו, כמות האנרגיה שהפנינו אליה. הרי לכל אחד מאיתנו יש כמה ספרים שהם הגדולים בעינינו, ויותר מכך, שהם הגדולים בגלל סירת המנוע הקטנה הנוסעת לעברם ומהם שוב ושוב במשך שנים, המשפטים שנשארים חקוקים, עבודתנו אותם, המתמשכת ללא לאות ולאו דווקא מסיבות של איכות אובייקטיבית. כלומר, העניין הוא לאו דווקא כמות האנשים או זהות האנשים שהופכות את היצירה למרכזית, אלא סוג ועוצמת תשומת הלב שאנחנו מפנים אליה.
שיטה אחת ליצירת תשומת לב כזו בקריאה היא הניסיון לקרוא יצירות "קריאה צמודה" – טכניקה פרשנית שנוסחה על ידי אנשי ה־New criticism בראשית המאה הקודמת. הקריאה הצמודה כשמה היא, ניסיון לקרוא ביצירת ספרות באופן צמוד ומדוקדק תוך כדי התמקדות בפרטים הקטנים, כך שהתמונה המתגבשת תיווצר מתוך הפרטים (אינדוקציה), ועל כן היא תהיה מדויקת, נאמנה ומסורה יותר, מאשר הנוהג ההפוך (דדוקציה). סוג הפרטים שאליהם ישים לב הקורא קריאה צמודה: בחירת המילים, התחביר, השפה הפיגורטיבית, הסמלים, האופן שהפרטים מתארגנים יחד למשמעות. החינניות של הקריאה הצמודה נובעת מהקרדיט הרב שהיא מעניקה ליצירת הספרות – האמונה כי הפרטים הם בעלי משמעות, ופוטנציאל המשמעות שלה הוא אין־סופי עד כדי כך שקורא אחד שקורא טקסט אחד, ואפילו באופן יסודי, מסור וקשוב עד מאוד, מגלה רק חלק מהדברים. אני חושבת על העמדה הזו לא פעם כאשר מבקרים פוטנציאליים אומרים על ספר כזה או אחר כי הם קראו את הביקורות שנכתבו עליו ולדעתם "כל מה שיש לומר עליו – נכתב".
הקריאה הצמודה מניחה הנחה כפולה שנעשית מצידם של המשתתפים החשובים ביותר של הספרות: שהכתיבה תיעשה בתשומת לב, ושהקריאה בתשומת לב. ששתי הפעולות האלה יזרימו נהרות אנרגיה אל הטקסט משום שמישהו מהצד השני – קורא או כותב, עומד לשהות שם זמן מה, אולי אפילו זמן רב, ויש להזינו כראוי. דוגמה נפלאה לקריאה כזו אפשר למצוא בתילי הפירושים של הפרשנים השונים של כתבי הקודש, שהם קודש לא רק משום שיש בהם אלוהים וניסים וחוקים, אלא גם משום שאנשים רבים מקדישים להם במשך דורות תשומת לב רבה בקריאה שקדנית, איטית, סקרנית, הרת משמעות, ולכן – צמודה.
אבל למעשה, את מה שאנחנו מכנים קריאה צמודה אפשר גם לכנות סקרנות, כי העיקר הוא לא היכולת המחקרית, הידע האינטרטקסטואלי או הבקיאות ההיסטורית בפרטים – אל כל אלה אפשר להגיע בקלות כאשר ישנה סקרנות כלפי הטקסט אבל סקרנות היא הדבר המהותי שנדרש לשם הקריאה, דבר שגם קשה מאוד לזייף. סקרנות היא שמביאה אותנו אל הקריאה, האמונה או הידע שדבר מה רלוונטי טמון שם עבורנו ושיש לנו כוח עבורו, כלומר עבורנו. קריאה צמודה או איטית מאמצת את ההשתהות אל מול הטקסט באמונה שהוא זקוק לשיהוי הזה על מנת להתגלות, שהוא מבקש מהקורא את השיהוי הזה, ושהקורא מצידו מקבל עליו את עבודת ההתגלות הזו.
אל מול זה, אפשר להשחית מילים רבות על יצירות הספרות שיוצאות לעולם בידיעה שלא יינתן להן הקשב, אלו שמוותרות לכתחילה על ההשתהות ואפילו על עצם הקריאה בהן. אלו שיוצאות על מנת שהכותב יוכל לומר לברך על שנפטר מעולן והקורא יטושטש בהן, אלו שמנציחות את לידת הספר כפעולתו האחרונה. וזה לא הסוף: אל מול היצירות הללו יש רשימות של קוראים אשר מצידן מייתרות את הספר, אם באמצעות הוכחת תזה מוקדמת של הקורא מבלי לקרוא קריאה צמודה, קרובה או איטית, ואם באמצעות מיקום כללי של הקורא בז'אנר מבלי להתייחס כלל לבחירת המילים, לתחביר המשפט, לרטוריקה, לסמלים, ולכל יתר הפרטים שמייצרים בסופו של דבר, לעיתים, את "חלוצת הז'אנר". כלומר, השימוש הרב במידע המלאכותי הממקם, המקשקש בביטחון והחסר משמעות בעת ובעונה אחת, כמו זה שנלחץ ממודלי שפה גדולים בתגובה לשאלה שאינם יודעים להשיב עליה.
הגיליון ה־16 של מעלה מחפש דרכים חדשות לקרוא קריאה קרובה – לא בהכרח צמודה, לא בהכרח מפורטת דיה ולא בהכרח שמחלצת די משמעויות מן הקריאה. גם לא קריאה קלסטרופובית, אשר מתמסרת לפרטים ומוותרת על הקורא. אבל בהחלט כזו שמתעכבת על הטקסט עצמו, שמאמינה שיש בו משמעות שמבקשת להתגלות, שיש בו כוונה ולכן שיש חשיבות לפרטים המרכיבים אותו. קריאה שמשתהה, לפחות עם כמה שורות, מבלי לקפוץ הלאה. קריאה סקרנית.
בגיליון ה־16 של מעלה 15 רשימות, וכמו תמיד – מקריאת אוסף הביקורות שהגיעו למערכת תוכלו להבין דבר מה על הרשת שעליה אנחנו נישאים, ושבצמתיה אנחנו נפגשים בימים אלו. בחטיבה הראשונה של הגיליון, רשימות על גיבורות נשיות ונועזות: רשימה נפלאה של דניאל עוז על "תיסלם דאוד" מאת לורן מילק, רשימתה של רותם עטר על "אישה בקוטב" מאת כריסטיאנה ריטר ורשימתו של אביב פטר על "רוסלקות" מאת דפנה בר שילון, שממזגת בין הרצף הנשי לסוריאליסטי והמאיים. בעקבותיו, מגיעה רשימתה של עטרה בן חנן על "איך להיות מוזה" – ספר הביכורים של דנה שוופי, שאף הוא מערב בין אימה לפרודיה. הלאה: אמיר חרש לא מוכן לעשות צ'ק אאוט וכותב על "מלון גרנד בבילון" מאת ארנולד בנט. מאימה קלה לאימה כבדה. רונית חכם כותבת על צורה ותוכן ב"אפירוגון" מאת קולום מק'קאן, ודניאל בהר נפרד מאליאס ח'ורי במאמר על טרילוגיית "ילדי הגטו". ממשיכים אל חטיבת שירה קטנה ומצוינת: גלעד מאירי על "זיכרונות מבבל" מאת נתן וסרמן, עמית בן עמי על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי, ואיתיאל קריספין על "צל איש נבהל" מאת דביר שרעבי, ועל פואטיקת "הנזוף" הדתית בשיריו. מנימת הנזיפה התיאולוגית מתקדמים אל הנזיפה הנחוצה לביקורת הספרות בנושא (היעדר) התמודדות עם אי־מובנות בכלל, ובספריו של שמעון אדף בפרט: אלעד נבו על "גם (סיפורה של האחות הבכורה, רווקה בת שלושים, החיה על סף הפלא" (מה לא ברור כאן), מאת שמעון אדף. ממשיכים אותו יואל בוטביניק הכותב על "זמן מיד שניה: קיצו של האדם האדום" מאת סבטלנה אלכסייביץ', ושרי שביט הכותבת על הזכות למות בעד ארצנו בספרה של אורית וולפייר, "בין האדם למקום". במדור "צפון ברך", העוסק כתמיד בביקורת כריכות, מורן שוב קוראת קריאה צמודה בכריכותיהם של ״ספר דרך״ מאת אליק פלמן ושל ״אני סופר״ מאת עודד מנדה־לוי. את הגיליון חותם תרגומו של יותם בנשלום לשיר "תמה המלחמה" מאת נאצר רבאח. לו יהי.
קריאה נעימה,
נועה שקרג'י
