משונה לכתוב עכשיו דבר מערכת. היום יום ראשון, וכולם יושבים כבר כמה ימים ומחכים לתקיפה האיראנית/המשולבת/הגרעינית. אומרים שאין בקבוקי מים בסופר, וקל לראות שמעטים מסתובבים ברחובות, ועל פי רוב, הם בדרך. הכותרות מתחלפות כל 20 דקות, בכל אתר, והכותרת "אין הנחיות חדשות" מאותתת על הבהלה הרצה בתוך דמנו, חסרת תועלת. על התודעה המוטבעת בקלות רבה מדי בפחד. ההפגנות להשבת החטופים מנמיכות את קולן בחצי טון, כי ערך החיים פוצפץ עבור מי שעל האדמה, עבור מי שתחתיה וחוזר חלילה. במדורת הכאוס הזו, מה כבר יכולה הספרות להעניק לאוהביה? מה הטעם בגיליון נוסף, עם רשימה נוספת, על ספר נוסף?
ככל גיליון חופשי של כתב העת, גם הגיליון ה־15 של מעלה נטווה בידיהם של קוראים שמבקשים להרהר בכתיבה על ספרים שקראו. עתה, במצב הדחק הזה, כשקשה לכתוב, וקשה לקרוא, וקשה משני אלה לכתוב על אודות הקריאה, הספר הנבחר לביקורת והדברים המתגלים למבקר או למבקרת מתוך הטקסט הם עדות חשובה באשר למקום הכותבים בזמן ובמרחב. דווקא בימים שבהם קשה כל כך לחיות חיי רוח, אלו שקוראים וכותבים על ספרים עונים בעצם מעשיהם על השאלות המהותיות: למה אנו זקוקים בימים אלו מהספרות? ובאיזה אופן היא זו מעניקה לנו עוגן כלשהו? ובכן, על פי הרשימות שנאספו הפעם: הספרות היא אצבעות מגששות אל השורשים, היא דרך להשיבם לפעולה.
מְתַרְגְּלִים מתרבויות שונות מכירים את פרקטיקות הקרקוע שנדרשות בראשיתם של תרגולים, נאומים וטקסים, על מנת לתמוך בקיומם. בין אם אלו תפילות הבוקר השותלות עם שחר את המאמינים בגופם ומזכירות להם את היחסים שבין הגוף לנפש ובין האדם לבוראו; הנשימה העומדת בראשיתה של כל תנוחת יוגה ומאפשרת להתמיד בתנוחה; הכחכוח הפותח את הנאום; או שורשי העץ הנשלחים מכפות הרגליים אל תוך בטן האדמה בראשיתם של טקסים שמאניים. הקרקוע נחוץ תמיד, כשיטה להתחברות, להתייצבות, לנוכחות וליציאה למסעות.
החיפוש והשיבה ברובן המכריע של הרשימות בגיליון זה אל השורשים, דורשים גם מאיתנו לשוב אליהם לרגע, לחפש שוב את משמעותם. הברור מאליו תחילה: עקורים. כל כך הרבה ישראלים עקורים מביתם. וכל אלו שיושבים עתה מתחת לאדמה – שכלל לא יגדלו שם, מוכים שורש בכוח הימים העוברים בעל כורחם, והמתים שנטמנים, כדברי המשורר, במקום פרחים. עוד קצת פנימה. שורשים: הפיצול האסוני בין הכיסוף, הגעגוע ולחש השיבה אל האדמה הזו לבין מה שגורם לנו לאחוז בה כמו קיסוס או יבלית השוכחים את אירוחם הזמני באדמה. שורשים: העברית המיטלטלת ונעקרת בידי נוייניקים ליום אחד, אנשי הרוח החרבה של התקופה. שורשים: לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שורשים: אך החיטה צומחת שוב. שורשים: תורה עם דרך ארץ. מתחזה לשורשים: אנקמה אחת משתי עיני. חדקונית: נמות ולא נתגייס! חדקונית הדקל האדומה: מי בעל הבית?! מי בעל הבית?! טיק־טק ואין בית.
הלאה ממשעול הברור מאליו, אל השורשים בתרבות ובספרות. הפעם לא אל המילים עצמן, אלא אל המשתמשים בהן. כזכור, חלק מתנועות האמנות המודרניסטיות ניסחו את פעולתן כ"חזרה אל הראשית". דהיינו, הן דחו את העבר הקרוב, שנתפס כמסואב, וביקשו לשוב אל העבר הרחוק, הפראי, כדי לשאוב מכוחו ו"לחדשו". טענת דחיית העבר הקרוב, שאפשר לתקנו, כדי לשוב אל העבר הרחוק שאי אפשר אלא להשתמש בו, הייתה מאז ומעולם טענה פוליטית: דבר מה שאפשר להשתמש בו, להרוויח ממנו כוח ולדחות באמצעותו את אפשרות התיקון. האוונגרד למשל, דחה מעצם טיבו את המתון והפשרני לטובת ההופך והנחרץ. כל זאת אף על פי שקשה להעלות על הדעת שיח או עץ הדוחה את שורשיו הקרובים, המחברים אותו אל תוך האדמה, לטובת השורשים המצויים בעומק האדמה, ולהפך.
למזלנו, בקריאה כמו זו שכאן, אין ברירה אלא לנהוג אחרת. כאשר הביקורת מתרכזת ביצירה העכשווית, ומחויבת למה שגדל על פני הקרקע – דהיינו לספרים חדשים, ולא למה שמכוון לנחיתה על הקרקע – כלומר, מה שהוא בעיקרו תיאוריה הרמטית, היא מוכרחה להתייחס אל העבר הקרוב כאל שורשים הנשלחים אל שורשיהם ומעמיקים את אחיזתם בקרקע. קריאה כזו מתייחסת אל העבר הקרוב לשם השפעה על ההווה וממילא על העתיד. היא רואה בעצמה חלק ממה שגדל על הקרקע, ולא כקרקע עצמה. היא מתייחסת אל מה שצומח לצידה לטוב ולמוטב, ולעולם לא הופכת לבעלים, לנציג המאפיה המתקתק הממליץ על שירותיו על מנת לשמור על שלמות השדה המאוים – רק מפניו.
המקרה שזימן לגיליון רשימות העוסקות בדרך ממשית או מטפורית בשורשים מצביע על הפעולה שהקוראים מרגישים שהספרות יכולה וצריכה לעשות למציאות העכשווית: מעין הקצעת שורשים – ניקוי מהותי ועמוק של הפסולת שהצטברה בין מה שהוא באמת שורש – אדמה, שפה, ערכים – לבין הפרח או השן שהשורש הזה מחזיק. ואכן, הספרים שהגיליון עוסק בהם עושים כל אחד בדרכו הקצעת שורשים להיבט מסוים של שורשי ההוויה האנושית ובכלל והישראלית בפרט: השפה העברית, היהדות על אפיקיה המיסטיים, המשפחה, הספרות והרוח.
במעלה 15 15 רשימות. אביב פטר כותב על הבטלה בספרו של בועז יזרעאלי פרזיט, יעקב גולדברג התחקה אחר צורתה הספרותית הגמישה של היוגה בספר יוגה מאת עמנואל קארר, אלפרד כהן קורא את צי מאת אלכס בן ארי כסיום/התחלה של עבודת הרגשות של המשורר, גלעד מאירי מנתח את עיצוב דמות האב בספרו של אודי שרבני בכורתי ושרון שקרג'י כותבת על הליכה לאחור במי שסוכתו נופלת מאת צבי מאיר. עמיחי חסון דורש דרשה על סיפור על סב (אברהם זיידה הלר) ונכד (רנן שור) על פי ספרו של הראשון גיבור בעל כורחי, איתיאל קריספין ועדו ניצן מקציעים את השורשים המשיחיים והנבואיים של העברית. הראשון בכתיבה על ספרה של רות פויירשטיין ספר שכחה וגאולה, והשני בכתיבה על ספרו של יניב איצקוביץ ההתחלה של כל הדברים. נצר לאו כותב על הסוד ועל הלא סודי בספר השירים בסוד החשמל מאת נעמי חשמונאי ותום בייקין־אוחיון כותב על עבודת הקורבנות (הספרותית) במסכת תהום מאת איל חיות־מן. ממשיכים עם עבודת הספרות: אספיר בלה מילמן כותבת על בעקבות השורשים מאת פרימו לוי וכנרת רובינשטיין נפרדת מפול אוסטר דרך ספרו האחרון באומגרטנר. אחרי מות מתורגמים אך לא קדושים: אלעד נבו בעקבות שלישיית התרגומים החדשים לאנדרה ז'יד. מתקרבים לסיום: יהונתן דיין תרגם מאנגלית מבוא לתיאוריית הפרוטוניזם, ומורן שוב שוב על הספרים, והפעם על ניירות הבִּּטְנָה (פוֹרְזָצִים) של ספרים. את הגיליון מלווים תצלומיו היפים, השרופים של אובל אברמוביץ.
