גליון

דבר המערכת – מעלה 4

על הריחוק

אין ספק שהריחוק אכן רלוונטי ונחוץ לביקורת העכשווית. כפי שהיוצר זקוק למרחק, למרחב או לפרספקטיבה מחוויותיו על מנת לשיר אותן, כך גם המבקר זקוק למרחק, למרחב או לפרספקטיבה כדי לכתוב על הקריאה שלו.

מאז ומעולם ביקורת ראויה נתפסה ככרוכה בריחוק. אולי אלו השורשים האטימולוגיים של המילה היוונית kritikos (κριτικός) שמשמעה שופט, מנפה ומפריד; של המילה הלטינית criticus שמשמעה שופט, מעריך או צנזור; ושל המילה הצרפתיתcritique שמשמעה שופט או מעריך – אלה מעידות כי בלב המילה ביקורת עומדת עֶמדה מרוחקת. וכפי שבמשפט מצופה שהשופט יהיה בלתי קשור בצדדים הנדונים או בסיטואציה כדי שיוכל להכריע ביושר, כך הביקורת נושאת מאחוריה שושלת התופסת את הביקורת כמשפט שבו מצופה מהמבקר להיות סטרילי – רחוק ובלתי מעורב.

הדרישה לריחוק באה לידי ביטוי בשלושה אופנים. הראשון הוא הציפייה שהמבקר לא יהיה יוצר בעצמו, כלומר שהמבקר לעולם לא ישב בצד הנשפט, המנוגד לכס השיפוט. השני הוא התביעה לכך שביקורת לא תיכתב בידי מי שיש לו קשר עם היוצר, דהיינו שלשופט לא תהיה העדפה לאחד הנשפטים. ולבסוף, הריחוק מתבטא גם בציפייה שהמבקר עצמו יתייצב בשערי שדה היצירה כסלקטור אשר מאפשר את המתרחש בִפנים – אף שהוא אינו קשור בו.

אולם לאור מצב הספרות בכלל ומצב הביקורת בפרט – ייתכן שכדאי לחשוב מחדש ובגלוי על אמות המידה שהוצמדו לריחוק, ולבדוק אם הן אכן מיטיבות עם שדה היצירה. ראשית, אם הריחוק הוא אכן הכרח לביקורת טובה, יש להודות כי כדי שריחוק כזה יהיה אפשרי יש להעניק למבקר תנאים שיפטרו אותו מהתרוצצות בשדה היצירה בחיפוש אחר פרנסה. יתרה מזו, יש להכיר בכך שהמבקר הוא לעיתים לא רק מבקר, אלא גם סופר, משורר או עורך, כתוצאה מתשוקה וכישרון ולא מכורח.

שנית, הפיכתה של הספרות לטריטוריה פרוצה שכל כותב יכול להיכנס בשעריה – גם היא מציבה את הציפייה לסטריליות של עמדת המבקר באור מגוחך מעט. שכן אם כולם יכולים להיכנס למועדון הספרותי – מועדון שיוקרתו מוטלת בספק מלכתחילה – ייתכן שהמבקר הקבוע הוא בסך הכול זה שלוחץ על הנומרטור המונה את הנכנסים החדשים לזירה ותו לא. מכאן, אם הכוח החברתי והתרבותי ניטל מעבודת הביקורת, אז מדוע הריחוק הכרחי? ואם פעולת הביקורת הופכת לאדמיניסטרציה של מניין אוכלוסין ספרותי, מי ירצה לעשותה?

אין ספק שהריחוק אכן רלוונטי ונחוץ לביקורת העכשווית. כפי שהיוצר זקוק למרחק, למרחב או לפרספקטיבה מחוויותיו על מנת לשיר אותן, כך גם המבקר זקוק למרחק, למרחב או לפרספקטיבה כדי לכתוב על הקריאה שלו. כפי שתולדות האומנות לימדו אותנו, ללא פרספקטיבה אין אסתטיקה, גם אם יחס הזהב אינו נגיש לכל כותב או מבקר.

יתר על כן, בהופעותיו הטובות הריחוק בביקורת מייצר צניעות. כאשר אנחנו מרוחקים ומודעים לכך, על פי רוב איננו נוטים להתפרץ פנימה או להניח כי הכול ידוע לנו. אנחנו נכנסים בגישוש, במבוכה קלה, לבושים בידע שליקטנו; אנחנו מעניקים תשומת לב רבה לחושינו ומכבדים את המקומיים. כשאנחנו מרוחקים אנחנו חשים במרחב שסביבנו כאחר, חדש, ומנועים מלהשליך עליו את עצמנו. כלומר ריחוק מאפשר לקרוא את היצירה כנפרדת מאיתנו ולא כהמשך שלנו – ולכן הוא מאפשר להעמיד אותה במרכז.

ומתחת לכל זה רוחשת סוגיה עקרונית יותר. בשנים האחרונות מודל ההיצע והביקוש של ההוצאות לאור עובר שינוי מהותי: הביקוש מגיע יותר ויותר מצידם של הכותבים לפרסם את ספריהם (ועל כך הם משלמים להוצאות), במקום מצד הקוראים (הם שהיו אמורים לשלם כדי לקרוא את הספרים). ואם שדה הספרות אכן הופך אט־אט לשדה שמשרת כותבים יותר מאשר קוראים, אזי גם שדה הביקורת הופך או יהפוך בסופו של דבר לכזה: המעטפת הספרותית עלולה להירתם בסופו של דבר אל הכותב, ולא אל המערכת או הערכים הספרותיים עצמם. במצב כזה גם המבקר נדחק להגדיר את עבודתו מחדש.

כאמור, בלב צו הריחוק בביקורת עומד החשש משחיתות מוסרית, כלומר ממצב שבו המבקר מציג את עצמו כמי שרחוק מן המבוקר בזמן שכתיבתו (אם לחיוב ואם לשלילה) נובעת דווקא מהקִרבה אליו. אלו מצבים שבהם המבקר מקבל על עצמו את תפקיד השופט בזמן שהוא ניצב – רחוק מעיני הקוראים – על דוכן הנאשמים, משום שהוא בוגד באמון הקוראים. ואפילו אם הדבר נעשה בתום לב (כפי שדיוויד פוסטר וואלאס טוען שדגים אינם חשים במי הים), בכל הקשור ליחסי מבקר ומבוקר צדק מחברו של ספר משלי שהמליץ “אשרי אדם מפחד תמיד״. צו הריחוק נובע אם כך משני טעמים הקשורים אל התחום האישי: החשש כי המבקר ינצל את כוחו לרעה, או כי המבקר כלל לא יבין את כוחו ואת מעמדו – ויפעל מבלי משים באופן בלתי הגון.

ולבסוף ישנן הרשתות החברתיות, שאף הן מערימות קשיים על הריחוק מצידם של המבקרים והקוראים כאחד. הרשת החברתית מבטלת במידה מסוימת את עצם האפשרות לריחוק כלשהו, ומנגישה לא רק את דמותו של היוצר, אלא את התנהלותו בכללה: משפחתו, חבריו, אהבותיו, כעסיו, דמעותיו ותדהמותיו (וידו של מארק צוקרברג עוד נטויה). שגרת הרשתות החברתיות בפרט ותקשורת ההמונים בכלל יצרה אשליה מתמדת של היכרות וקִרבה, אשליה אשר גורמת לנמעניה לא פעם לקנות את הפרסונה המוצגת בפניהם כצילומה וכלשונה. היא מייצרת תחושת פמיליאריות בין פרסונות של יוצרים שונים שמאמינים – ולעיתים אף צודקים בכך – שהם יודעים לאפיין ואף לצפות את פעילותו/שירו/דעתו של מאן דהו על מאן דה מה. כלומר, רשתות חברתיות מייצרות קריאה קרובה, מאמינה ולא ביקורתית מצד קוראים המקבלים את הדובר כמהימן תמיד, ואת הכתוב כפי שהוצג בפניהם; לא רק בפוסט כזה או אחר, אלא גם בקריאה ביצירות ספרות. מכאן טווח הפרשנות של הקורא קָטֵן.

דווקא לאור ההשפעה של הרשתות החברתיות על אופי הקריאה, נחוצה לנו ביקורת שאיננה משתמשת בריחוק באופן מיתמם; נחוצים לנו מבקרים המחפשים אחר הריחוק הנכון שיאפשר להם קריאה חופשית המרחיבה את אפשרויותיהם ולא מצמצמת אותן; קריאה המודעת לכך שפעולת הביקורת היום נעשית בתוך שדה פמיליארי.

כאשר הריחוק הוא נכון ואינו מבולבל עם ניתוק, המבקר ניגש אל הטקסט חמוש בידע שלו, אך בו בזמן מודע לכך שיש לו הנחות יסוד, והוא מסוגל להתבונן בהן ולהעפיל אל מעבר להן. כאשר המרחק הוא נכון, המבקר מצוי באי היאחזות; וכפי שהכותב מחפש פרספקטיבה על כתיבתו (שאינה ניתוק, קור או ניכור, אלא אי היאחזות במילים שלו־עצמו, בחוויותיו הביוגרפיות), גם למבקר דרושה אי היאחזות – בטענותיו, בידיעותיו, בקריאתו. אי ההיאחזות, המוחלפת כאן במילה ריחוק, היא שמאפשרת גם את המשחק, השעשוע והקלילות אצל כותבים ומבקרים כאחד לתפוס את המעשה הספרותי כפי שהוא – כמשחק (ויהיה זה משחק רציני עד מוות).

הריחוק הנכון אם כך הוא לא צו חברתי, משפט או עניין הקשור בפיקוח, כשם שהביקורת הולכת ונוטשת את תפקיד הסלקטור. נהפוך הוא, הריחוק הוא צו אישי מאוד, הנמדד רק ביחס לחופש של המבקר לכתוב, לחשוב, לפרש פרא, לקשור בין סינפסות של ידע, רגש, אינטואיציה או מסורת כרצונו. הצורך לעגן את הביקורת בטקסט המבוקר היא לא הדרך לתפוס את המבוקר בקלקלתו, אלא האילוץ היצירתי של המבקר בעודו חושב, הוגה, מתפייט. והשופט – אם ישנו כזה – מצוי במבקר עצמו, והוא לא שופט אלא את עצמו. שכן זה לא שקשה בהכרח לבקר את יצירתו של אדם קרוב (אהוב או שנוא); לעיתים אדם נהפך לאהוב בזכות הקריאה ביצירותיו דווקא, אלא שקריאה הנובעת מתוך ידיעת האחר ולא מתוך חיפוש אחריו, פוגעת בהכרח בחופש של המבקר. ההנחה כי הזולת הוא ידוע ולכן גם יצירתו ידועה היא פגומה מלכתחילה, משום שחסרים בה אי הידיעה, השיטוט, התעייה והצניעות. היא נעדרת את מה שהוא בלתי ידוע, ואולי המרחק שיש לדרוש מהביקורת, ועליו כדאי גם להתעקש, הוא אי הוודאות של הקריאה.

*

בגיליון הרביעי של מעלה שבע עשרה רשימות. הרשימה של עטרה בן חנן עוסקת בסוגיות של עריכה באנתולוגיה סקס., וזו שאחריה, מאת תום בייקין־אוחיון, טובעת שני מושגים מקוריים בביקורת: פטרנה ומטריצה, בקריאתו בספרה של קים אדוניציו מה להציל מהשריפה. לאחר מכן מופיע מקבץ רשימות העוסק בקריסה של מבני העלילה בספרות העכשווית בספריהם של אלכס אפשטיין (רשימתה של נועה שקרג׳י), אולגה טוקרצ׳וק (רשימתו של אמיר חרש) ועינת בדי (רשימתה של שרי שביט). רשימתו של חרש על על עצמות המתים אף מציעה שלושה סוגי קריאה המתארים את עלייתו של הפואטי אל מול היחלשותו של העלילתי. יאיר אסולין כותב על הצורך הבלתי פוסק בגאולה ובגואלים תוך קריאה בביוגרפיה שכתב גרשום שלום על שבתי צבי, ולאחריו מופיעות רשימות העוסקות בלשון: אסף רוט כותב על שיבתה של הידייש אל העברית דרך קריאה באנתולוגייה זר שלגים; אלפרד כהן כותב על שני הנתיבים הסותרים של הלשון של שמעון אדף בהלשון נושלה; וצליל ניב כותבת על מקור שמתחזה לתרגום במהנדסי הנפש האנושית מאת ליאון פרנקו. אביב פטר וגלעד מאירי כותבים שניהם על ספרים המאגדים רשימות עיתונאיות. הראשון – רשימות המסע של בשביס־זינגר, והשני – טיפים למשוררים מתחילים מאת דוד אבידן. המסה של ענת לב־אדלר מעודדת כותבים להאט בכתיבה; לילך קרסנטי וכנרת רובינשטיין כותבות על חלומות ושברם בספריהם החדשים של טל ניצן ושל ארז שוייצר; רות אשור כותבת על חוסר הליניאריות של הזמן בספרה החדש של ענת לוין; ומורן שוב רובשוב ואביאל רובשוב כותבים על כריכת פנקס הסונטות למאיר ויזלטיר.

שלכם,

נועה שקרג׳י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
No data was found

אין ספק שהריחוק אכן רלוונטי ונחוץ לביקורת העכשווית. כפי שהיוצר זקוק למרחק, למרחב או לפרספקטיבה מחוויותיו על מנת לשיר אותן, כך גם המבקר זקוק למרחק, למרחב או לפרספקטיבה כדי לכתוב על הקריאה שלו.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה