גליון

דבר המערכת – מעלה 3

עידן הממשקים

תהליך הפיכתה של תורת הספרות לארגז כלים מלמד אותנו את כל מה שצורם בהתפתחות הזו: בתהליך בָּזָק קפיטליסטי וטכנולוגי הספרות הופכת מתורה לכלים (כלומר, בהחלט קרדום לחפור בו), מרוח לטכניקה, מהשקפת עולם לפתרון.

בכל פעם שאנחנו מבצעים פעולת חיפוש בגוגל אנחנו עומדים מול הדפדפן הלבן־לכאורה, ומקלידים את שאלותינו אל תוך שורה ריקה. אך בעודנו מחפשים את הדבר שלו אנחנו זקוקים, אנחנו נוטים לשכוח כי הדפדפן אינו לבן והשורה אינה ריקה, ושוכחים שאנחנו נוגעים בממשק בלבד – רחוקים עד אינסוף מן התוכנה. במילים אחרות, אנחנו שוכחים את אי שקיפותו של המדיום, ומחפשים מבלי לדעת מי עונה על שאלתנו והיכן, אילו תשובות הוא משמיט מאיתנו, ומאיזה סיבות. גם אם המוּדעות מבצבצת מפעם לפעם, בחלק הארי של השימוש שלנו בממשקים אנחנו מודים על הניקיון הפרקטי שלהם, שהופך אותנו למשתמשים, ושוכחים את אחורי הקלעים, את חומרי הגלם – החוטים, המעבדים, המחשבים והפקודות שראייתם מאפשרת לנו להיות יוצרים ולא רק משתמשים.

בשנת 1998 טען ג'ון קיילי (Cayley), משורר וחוקר אמריקאי, כי כותב המבקש להבין את דרך העבודה של הטקסט הדיגיטלי אינו יכול להרשות לעצמו להסתפק בהיכרות עם התצוגה של הטקסט בלבד. עליו לחדור לעומקם של המנגנונים הטכנולוגיים – להבין את אופן פעולתם, להכיר את מנגנוני הפקת המשמעות שלהם, ובמידת מה להיות מסוגל לשלוט בהם. למעשה, הוא קיווה שמשוררים ילמדו לתכנת. הטענה הישנה הזו אומנם נשמעת מדי פעם בשדות שונים – מחקריים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים – אולם נדמה שעד עתה לא שמנו ליבנו לאינסטרומנטליזציה שהממשק מחולל בספרות.

ייתכן שאתם תוהות ותוהים מה לממשקים ולכם, אוהבי ספרות, קוראי ספרות, כותבי ספרות. ובכן, בשנים האחרונות, והרבה בשל הטכנולוגיה, מתרבים המקרים שבהם יש שימוש בצורה הספרותית, כלומר בממשק, ללא התייחסות לאחורי הקלעים, כלומר לתוכנה. השימוש בספרות נעשה לא פעם פרקטי, מצומצם וטכני. דוגמה לכך היא מה שמכונה לא אחת בסדנאות הכתיבה "ארגז הכלים הספרותי". מהו ארגז הכלים הזה? הוא עשוי להיות כל טכניקה ה"מספרתת" את הטקסט – החל מהחיתוך לשורות ועד לפרוזודיה מפוארת; אלא שכל האפליקציות הספרותיות הן סוגים שונים של מגע שטוח בממשקים – ולא בתוכנה עצמה. ובדומה לכמעט כל טכניקה אחרת (בישול, נגינה בפסנתר או נגרות), גם הספרות מתמזערת למדריך בנוסח How To.

תהליך הפיכתה של תורת הספרות לארגז כלים מלמד אותנו את כל מה שצורם בהתפתחות הזו: בתהליך בָּזָק קפיטליסטי וטכנולוגי הספרות הופכת מתורה לכלים (כלומר, בהחלט קרדום לחפור בו), מרוח לטכניקה, מהשקפת עולם לפתרון. אלא שהספרות אינה רק טכניקה, ותפיסתה ככזו מצמצמת את המחשבה, את ההגות, את שאר הרוח שאחראי מלכתחילה להמצאת "הכלים". יותר מכך, נדמה לא פעם כי הכותב אינו יודע איזה מין ארגז כלים רכש לעצמו – מאיזה תחום, לאיזה צורך, לאיזו אומנות. שמא נועד לתקן מכונת כביסה, סיטרואן ישן, ואולי ארגז הכלים הזה אינו אלא קופסת נעליים שנהפכה לקופסת תפירה?

ההבחנה הזו לא נועדה להטיל מום במי שרכש לעצמו ארגז כלים שכזה, אלא להזכיר שכל ארגז כלים הוא בסך הכול ההתגשמות הצרה ביותר של האמונות, הרעיונות, ההמצאות, ההתפתחויות, ההיסטוריה והיוצרים של כל אחד מהכלים. כי אם לחזור לשיח הטכנולוגי, הרי שגם כאן המדיום הוא המסר – משום שאף כלי, מדיום או טכניקה לא מגיעים במנותק מהמטען הרוחני שלהם. הצמצום הפרקטי הזה אינו יכול להתקיים בזכות עצמו ללא הרוח שבין המילים, ללא התורה, ללא הסיבה; שכן השימוש בספרות ככלי שנשלף לצורך עבודה מתוך ארגז יהיה לעד מעוקר וחסר – הן בעבור הכותב הן בעבור הקורא. כך למשל, קשה להשוות בין מי שהסונטה היא בעבורו שיר של ארבע־עשרה שורות בדוגמת חריזה קבועה שנועדה "לספרת" את דבריו, לבין מי שהסונטה היא בעבורו סיפור על גודש שנזקק לאוויר, של מקום (איטליה, ואחר כך, ספרד, פורטוגל, צרפת, גרמניה, אנגליה); של היסטוריה (במאות ה־12 וה־13 ולאחר מכן במאה ה־15); של אנשים (למשל, פרנצ'סקו פטררקה, ויליאם שייקספיר, אנטוניו דה טמפא; ואצלנו – עמנואל הרומי, אפרים לוצאטו, וכמובן – לאה גולדברג ואחרים); של תרבות (בין חומרה ומשחק). ניצחון עתיק מזה של הקיץ האחרון בקְרב בין איטליה ואנגליה, של מחשבה שנהפכה לצורה שבהחלט מביעים באמצעותה משהו – ויהיה זה המיית לב, חלום, רעיון, עמדה פוליטית – אלא שהמשהו הזה קשור קשר עמוק (נושאי, מוזיקלי, היסטורי) ולא שרירותי אל הצורה.

ומה לכל זה ולביקורת? הביקורת אמורה להיות אחת מהזירות שבהן ארגז הכלים מתחבר, שואף ומבקש להגיע אל תורת הספרות, אל חומרי הגלם וההיסטוריה. למעשה, הביקורת במיטבה מחפשת דווקא אחרי מי שלא רק מבקש להתנסות בכלים הספרותיים כבממשק, אלא לחדור לעומקם ולהכיר אותם, להבין אותם ובמידת מה לשלוט בהם, היינו, לחדש ולהוסיף להם. הביקורת מגדירה שדה; היא מעניקה הֶקשר היסטורי, פואטי ואסתטי בין היצירה החדשה ובין יצירות קודמות או מקבילות. מהסיבה הזו, יצירה שמנותקת במובן הרוחני וההוליסטי (ולעולם לא במובן החברתי/הקהילתי/הברנז'אי) מהשדה, עשויה להיתקל בהפניית גב מצידה של הביקורת. והפניית הגב הזו אינה מקרית. הביקורת מתקשה לדון במי שמפנה גב אל הספרות – בכתיבתו או בדבריו. השימוש האינסטרומנטלי בספרות, ללא עניין במנגנונים העמוקים שלה, דומה לאותו שימוש בממשקים הטכנולוגיים. מרגע שאנחנו משתמשים בלבד, מרגע שהממשק מעוור את עינינו והתוכנה נהפכת לשקופה – אנחנו מצהירים, גם אם בבלי דעת, על חוסר העניין שלנו באופן שבו הדברים מתרחשים, פועלים, מגיבים ומעצבים את המחשבה והיצירה. אנחנו מכריזים שהספרות היא בעבורנו רק כלי שימושי. אנחנו מודים שאנחנו משתמשים, שאנחנו לא יוצרים – וככאלה, אנחנו מכריזים על עצמנו כעוברי אורח בלבד – מספרי IP מקריים שהגיעו לשאול משהו, שמקבלים עליהם את כללי המשחק כפשוטם; עוברי אורח שבאו לקחת משהו ובאפשרותם לתת רק עוד דאטה.

***

בגיליון השלישי של מעלה שש־עשרה רשימות, ובהן שתי מסות. מסתו של עמרי הרצוג, "הארוס בביקורת", עוסקת בשאלת היכולת להפריד בין הארוס הנחוץ לביקורת ובין האלימות המוסווית לא פעם כארוס־דמה שמנהל את הביקורת, בין היתר גם בזירות הביקורתיות העכשוויות. מסתו של גלעד מאירי, "שירת דחף, שירת רחף", מציעה שיטת קריאה וביקורת המושתתת על תחושות גוף בקריאה. מִספר רשימות מוקדשות לבחינת שאלות על מתיחת הגבולות באומנות הפרוזה: המתח בין ספרות לנבואה ב־swim מאת גון בן ארי; העלילה המצטברת מול העלילה המובנית באיך לאהוב את בתך מאת הילה בלום; הקשר בין סיפור ומסה בהקבוצה למיכל בן־נפתלי; בין סיפור למחקר בזמלווייס – האיש שזעק אמת מאת לואי־פרדינן סלין; ובין ספרות והיסטוריה בהר הקסמים לתומאס מאן. שתי רשימות מוקדשות למתח בין הריאלי והסימבולי בשני ספרי מסות: איך להיות מאת ארנה קזין ומקצועות של אחרים מאת פרימו לוי. רשימות אחדות מוקדשות למתחים הנובעים מתוך עמדות דובר ביצירות המבוקרות. כך למשל השאלה מה הופך דובר במאה ה־21 לאנושי בהתשובות של קת'רין לייסי; מיהו משורר אותנטי בשירים טחובים לילדים רטובים של רומן אייזנברג; מיהי הדוברת שאנחנו מחפשים לשמוע על פי הספרים בוא לקק אותי מאת אודיה רוזנק ובשבח הבעירה מאת יעל סטטמן, וכיצד מתעצבת גלות כשפה שירית בדבר לא יצילני מן הבדידות של סלאח פאיק. שתי רשימות אוחזות את הגיליון (כמעט) משני קצותיו ועוסקות בטקסטים המעצבים יחסים בין כותבים: בשבח דנטה מאת ג'ובאני בוקאצ'ו ודבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז.

 

שלכם,

נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
No data was found

תהליך הפיכתה של תורת הספרות לארגז כלים מלמד אותנו את כל מה שצורם בהתפתחות הזו: בתהליך בָּזָק קפיטליסטי וטכנולוגי הספרות הופכת מתורה לכלים (כלומר, בהחלט קרדום לחפור בו), מרוח לטכניקה, מהשקפת עולם לפתרון.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה