בספרה היפה "טעמם של דברים נסתרים", מצטטת שרה סבירי את שעראני, מורה סופי מהמאה ה־16 שמביא בשמו של אבו מדין — שייח' צפון אפריקאי מהמאה ה־12 — את הדברים הבאים: "השמיעו לנו דברים אשר ירדו על לבותיכם היישר מנוכחות אלוהים יתעלה, כי זהו הידע המועיל המגלה לנו את שאיננו יודעים" (עמ' 132—133). בבחנכו את תלמידיו מבקש אבו מדין מתלמידיו להשיג את הידע המועיל, שהוא מאפיין ככזה שמגלה לנו את מה שאיננו יודעים. אך מהו הידע הזה שאיננו יודעים? מהו הידע המועיל?
סבירי מפרשת אותו כך: "אין זה ידע נרכש שאפשר לצטט ולאזכר ולו ממקורות מקודשים ובשם דמויות מופת; זהו ידע שנוחת על הלב בהשראה, לפעמים במפגש לא צפוי" (עמ' 134). כלומר, הידע המועיל אינו ידע שנלמד בשיעור, לא ידע שאפשר להעביר הלאה בציטוט, לא כזה שאפשר להפגין אותו באמצעות שמות, ספרים, תארים או סטטוס, אלא ההפך, זהו הידע הפגיע מכול — הידע הפרטי, החמקמק, הלא ניתן להוכחה: הידע שנוחת על הלב בהשראה. כנראה שהידע הזה הוא הידע שהספרות מעבירה לליבנו ברגעים המופלאים ביותר שלה, אבל מה לגבי ביקורת הספרות?
ביקורת הספרות אוהבת לחשוב על עצמה כמועילה, כמרפאת, כמערכת הבקרה של השדה. בהתאם אך גם בניגוד למחשבה הסופית, ביקורת הספרות תופסת את תפקידה דרך היותה מועילה, אך לא פחות מכך, היא תופסת את עצמה דרך ההפך ממה שמתאר אבו מדין: דרך הידע, הפרספקטיבה, ההיסטוריה, המוסכמות וההקשר. בדברו עם תלמידיו אומר אבו מדין: "אל תאכילו אותנו נתחי בשר מיובש; הבו לנו בשר טרי" (עמ' 133). ביקורת הספרות אוהבת לחשוב על עצמה כמערכת שהקוראים והכותבים זקוקים לה לסינון, לחזוק ולשימור. ועם זאת, היא חושבת על עצמה דווקא דרך הידע שאנחנו יודעים, דרך נתחי הבשר המיובש ולא דרך הבשר החי.
היחסים בין המועיל והאסתטי ידעו עליות ומורדות. בתרבויות העתיקות לא התקיימה תמיד הפרדה חדה ביניהם. הורטיוס, למשל, ייחס לשירה את היכולת לשלב בין המועיל למתוק utile dulci.
המועיל הוא הידע, הלקח או ההדרכה שהשיר מעניק, והמתוק או המענג מקורו בצורה, בלשון או בסיפור. במאה ה־18 התגבשה האסתטיקה כתחום נפרד, ועם הגדרתו של קאנט את היפה כ״תכליתיות ללא תכלית״ התחזקה התפיסה שלפיה החוויה האסתטית משוחררת משימוש מעשי ומאינטרס. הסיסמה ״אומנות לשם אומנות״ העניקה החל מהמאה ה־19 מעמד עקרוני לעצמאותה של היצירה, אך בה בעת ביקשו הוגים ויוצרים דוגמת ג׳ון רסקין וויליאם מוריס לשוב ולחבר בין יופי, מלאכה וחיי היומיום.
איש החינוך האמריקאי והפילוסוף ג׳ון דיואי ערער על עצם ההפרדה בין האסתטי למועיל. בספרוArt as Experience, שראה אור ב־1934, טען כי האסתטי אינו מותרות המתווספים לחיים, אלא האיכות המעניקה לחוויה מעשית אחדות, עוצמה והשלמה. לכן, לדבריו, אויביו של האסתטי אינם המעשי או האינטלקטואלי, אלא השגרתי, הרפוי והמקוטע. פעולה נעשית אסתטית כאשר אמצעיה ותכליתה נקשרים זה בזה לכדי מהלך שלם ובעל משמעות. מנקודת מבט זו, היפה אינו היפוכו של המועיל, אלא מימושו המלא. הרגע שבו דבר אינו רק ממלא את תפקידו, אלא מעצב את האופן שבו אנו חווים את פעולתו (תוכלו לקרוא על כך עוד במסתו היפה של עטר ברוש המופיעה בגיליון זה).
כעת, ככל שהספרות נדחקת לשוליים באמצעות פרקטיקות תרבותיות וטכנולוגיות המוניות, וככל שהמצב החברתי־רוחני שפוף יותר, הספרות וביקורת הספרות בתוכה נדרשת לשוב אל המועיל — לגלות לנו את הבלתי ידוע, לחשוף בפנינו את הידע שנוחת על הלב בהשראה. לחשוף בפנינו מראות, דרכים לחיות בהן, מחשבה חופשית. הביקורת צריכה להציע דבר מה נוסף שאינו פאנץ' רוחני חביב שאפשר גם להדפיס על טישרט. על הספרות ועל ביקורת הספרות בתוכה לשוב ולהיות עבורנו מודל (לא שפה), כמו הורה טוב — וללמד אותנו את חוכמת הלב הבלתי ידועה מההתחלה: לדרוש מהספר להעניק לנו ידיעה חדשה, לבדוק אם הוא חושף לעינינו שפה אותנטית שאנו יכולים להתחייב בעקבותיה ולדון באופנים שהקוראים חווים את פעולת היצירה. הביקורת צריכה לעודד את החורג והחריג, להציע מחשבה וביטוי אחרים מהכלל, להביע את הידיעה ואת אי־הפחד מפני כרעי התרנגולת של החדש. היא צריכה להאמין אמונה יתרה במה שמפחיד להעלות על דל השפתיים ולחפש אחר יצירת האומנות שששה אלי עמל. היא צריכה לתת לנו את המועיל, כי רק מתוך המעיין הזה, המְפַכֶּה את מה שלא נשמע בחוץ, רק ממנו נוכל שוב להועיל.
—-
בגיליון ה־23 של מעלה 17 רשימות. הגיליון נפתח ברשימתו של יעקב צ' מאיר על רוגעלכים וקפה בכנסי בינה מלאכותית, וממשיך ברשימתו של ערן הדס על יצירתיות ושינוי צורה בתחרות שערכו ביניהן אתנה וארכנה. דניאל עוז ועידן צבעוני כותבים על "גיליתי לשירה את הכל" — ספר החוכמה והיופי של אפרת מישורי, ורינה ז'אן ברוך באוויר עם הילדות ב"וינגייט" של מרב גבעוני־הרושובסקי. נדב נוימן חולק ידע מועיל במסה "לקראת ספרות עברית של המוזר", אסף רוט חולק שבחים ל"חלאות יקרות לליבנו" מאת ריטה קוגן, וליה שרביט כותבת על "הנכד" מאת דרור בורשטיין. נעה הנדלסמן שואלת על האתיקה של הבנות ב"דיוקן עצמי של אימי" מאת יערה שחורי. מהבנות אל הבנים: ירדן ירושלמי מחפשת גבר מחפש את עצמו ב"פרידה" מאת מתן יאיר, ודניאל אושרי לא משתכנע במהלך של "גוּטפרוֹינד" מאת שאול אולמרט. חטיבת קטנה של תיאטרון ותיאטרליות: נדיה אייזנר חורש על עיבוד חדש למחזה "דרקון" מאת יבגני שוורץ, מורן שוב מתפקעת מצחוק כשהיא קוראת את "מחזמר" מאת מוטי פוגל, ואלעד נבו על סדרת המחזות "ת:מ תמונע מחזות" בהוצאת פרדס ועל טרילוגיית המחזות של יונתן לוי בהוצאת "דחק". עטר ברוש (ברוך הבא!) כותב על עיצוב טוטאלי־ברוטאלי של כריכות ספרים, ובמדור מעבר לים, "עבודת חפירה לארמון" מאת לאסלו קרסנהורקאי. תרגמה והעירה: מילכה שמולביץ. את הגיליון מלווים דימויים ואיורים של האומנית והכותבת הדר ראובן.
קריאה מועילה,
נועה שקרג'י