קודם כל המלצות: לצפות במופע "אדבר איתך" של תזמורת המהפכה, לראות את "שירי מכות מצרים" של תיאטרון מיקרו. "אדבר איתך" ו"שירי מכות מצרים" הם שני מקרים של שימוש נבון, מרפא, מלא תקווה וכיוון בטקסטים ספרותיים – מסוג הדברים שאנחנו זקוקים להם עתה.
"אדבר איתך" הוא מופע מוזיקלי שמורכב משירי אהבה פופולריים בעברית ובערבית, כאשר במופע הם מושרים בשתי השפות, או לכל הפחות בשפה האחות (מנהלים אומנותיים: זהר שרון ורועי אופנהיים). בזכות תרגומים נהדרים ועיבודים חכמים (ערביים ולא ים-תיכוניים) זכיתי לשתוק שעה וחצי אל מול שירים שאני רגילה לשיר בהיסח הדעת. למלא את האוזניים בשפה הזו שהורחקה ממני, מאיתנו – פעם בגלל משפחתי הערבית ופעם בגלל האויב. קשה להאמין לחזון שהערבוב הזה מציע, אבל הוא עצום בגודלו – ראוי למחשבה ולהתבוננות. בהקשר הספרותי של מעלה – "אדבר איתך" משמעותי היות שהוא משיב את השפה לחיים: פתאום היא שוב עושה דברים, מציעה אופק, מציפה באפשרויות ובפחד מפני היכולת ואי־היכולת לממשן. היא מביעה את האמת של הקרבה בין שתי השפות, את האפשרויות היצירתיות והאסתטיות שנפקחות כאשר אנחנו דוברים את שתיהן (ושווה להתבונן רק לרגע מי הם הדוברים את שתיהן כיום), ומשקפת את עומק הניכור ושורש השנאה. בתרבות בריאה כולנו נדבר בשתי השפות הללו, שפות המרחב. לא נאטום את האוזניים לאונה המזרחית של הפה.
"שירי מכות מצרים" של תיאטרון מיקרו, בבימויו של יפים ריננברג ובהשתתפותם של יוסף אלבלק, גבריאלה ליצ'מן ואילון פרבר, הוא עיבוד בימתי למחזור "שירי מכות מצרים" מאת נתן אלתרמן. העיבוד הבימתי לוחש: מעט מאוד תפאורה, תאורה או תלבושות – כאשר גם מה שיש הוא יותר סמל מתפתח מאשר ריאליזציה כלשהי. ולכן מה שעומד במרכז ההצגה, במרכז הבמה, הם באמת השירים, אולי אפילו יותר מאשר באירועים ספרותיים. ההקשבה הערה הזו למקור, הבחירה בתיווך ובפרשנות מינימליים והעמדת היופי במרכז, מזכירה כמה העולם מלא, כמה ישנו, ועד כמה הפעולה האומנותית הנכונה היא דווקא לפשוט את הריבוד, את ההסברים, את הפחד מאי־הבנת היצירה. עד כמה הבשלנו לרגע הזה, שבו אפשר וכדאי לעמוד עירומים מול הדברים בהווייתם וכמה יופי יכול להתגלות בזכות העמידה הזאת מול יופי שמייתר את פרשניו ואת המילים בכלל.
מעלה 20 הוא גיליון חגיגי, התחלה של עשור חדש וגיליון של (כמעט) אחרי מלחמה, ולכן הפעם הגיליון לא עוסק בספרים, אלא בהפתעות הגדולות, הפשוטות, שהספרות מטמינה בקוראים כצידה לדרך. הרשימות בגיליון 20 מבקשות לשאול כיצד ספרות מסייעת לנו להתבונן בעולם, בדברים שאינם ספרים דווקא: בקונצרט פתיחת עונה של הפילהרמונית, בקטלוג איקאה ובקשר שלו לנאום של דונלד טראמפ בכנסת (איוונקה התגיירה!), בבניין הספרייה הלאומית, בסביחיה בירושלים, בטיפולים אסתטיים, בתפילת ערב שבת, בעץ, בסדרת טלוויזיה, במשחקי כדורגל, בהווי של בית קפה, בהצגה, בכרזה. ההשתגרות אל מחוץ לכדור הספרים, אל שביל החלב, היא הזדמנות להסרת גבולות הספר, ולשרטוט (אולי מחיקת) קווים צהובים ואדומים כדי להיזכר במהות של הדברים, וגם באחדות שלהם. זהו טיול השראה שלנו – ומי ייתן והוא יעניק לכם שמחה והתלהבות לצאת אל מסעות חדשים בתוך ומחוץ לספרים. לחיות.
במעלה 20 15 רשימות. אביב פטר חוקר את עבודת האומנות הדייקנית בסביחיה בירושלים, ודנה שוופי מתבוננת על ספרים ורובוטים בהיכל הספרייה הלאומית. ניסן שור על היחסים בין המפעל הציוני והמפעל הספרותי כפי שהם נפגשים בבר הנילוס, ורות אשור חושבת על חומרי גלם, עריכה ולקטורה דרך צפייה בשידורי בג"ץ. עמרי הרצוג מזהה את הכוח המשכר של נרטיבים מוכרים בקטלוג איקאה ובנאום דונלד טראמפ בכנסת ועדו ניצן כותב על חשיבותו של המספר דרך העיבוד החדש לסיפור פשוט בתיאטרון החאן. דרור בורשטיין קורא באלון התולע דרך הרווחים בין מילות ושורות השיר, ומצרף אליהם את "רישום שיר" המופיע בלב הגיליון. הח"מ מקמטת שריר במחשבה על טיפולים אסתטיים ועל הקשר שלהם למשקל וחריזה, ואלכס בן-ארי חושב על המרחב הספרותי המיתי של בית החולים גריי סלואן באנטומיה של גריי. עטרה בן חנן רוצה להחלים את מדינת ישראל 2025 בעזרתם של "המלט" ו"אבל ומלנכוליה", וגלעד מאירי מזהה את הפואטיקה של מערכי משחק בכדורגל. רונית חכם כותבת על אי-המוצא בשיר חלת שבת שחורה מאת אלברט סוויסה, ואלפרד כהן על עריכה והקשר בקונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית. איתיאל קריספין על מנהגי עמידה וישיבה בתפילת ערב שבת דרך מזמור כ"ט בתהילים, ואת הגיליון חותמת על פי המסורת מורן שוב, החורשת בשבילי הטקסט כדי להתמצא בכרזה מדינת ישראל 2008-1948 של דוד טרטקובר. את הגיליון מלוות הפעם עבודותיו היפיפיות של דני מיכאל רוזנברג.
קריאה נעימה
נועה שקרג'י