בין סוף מרץ לסוף אפריל איבדה הספרות העברית שלושה ענקים: מאיר ויזלטיר, מאיר שלו ויהונתן גפן. שלושה שהם לא רק כותבים אלא אוהבי ספר וקריאה, לא רק רבי כישרון, אלא גם פועלים חרוצים של העברית. בין אם אתם יוצאים להרים ומכינים סנדוויץ' "בביתו במדבר", אם גדלתם על "שומדי הארנב", על "הכבש ה־16" או על "שיר בין ערביים", אם אתם מדקלמים ש"הספר הזה סמרטוט של נייר", אוהבים "שירים בשני אקורדים", מצטערים על גברת אלמוזלינו או נזכרים באישה מוטלת בבגדיה באמבטיה כשיורד עליכם גשם בתל אביב, כל אחד מהמתים שלנו חי בכם. לא משנה מאיזה צד אתם במפה הפוליטית, אנחנו מקווים שאתם שיש בכם די לב להצטער – אם לא בשבילכם אז בשבילנו, אם לא בשבילנו, בשביל העברית.
אנחנו מלאים במתים הטריים האלה "עד ציפורני הרגליים", כמו שכתב אורי צבי גרינברג, ולכן, עגום במיוחד שבטקסי יום הזיכרון והעצמאות שביקשו לחגוג את זהות המדינה, את היזמיות וחלוציות, לא ידעו להודות לאיש מן החלוצים האלה: לא באזכור, לא בקריאה, לא בשיר מושר.
איך להתפלא? מי שיכול להכפיף את העברית בהפגנה המונה מאתיים אלף איש ולצווח מיליון, מי שמשתמש בעבריות, ביהדות, שלא כדרכן, קל לו להעמיד פנים שהעברית כולה איננה, שאין לה חסידים, שאין לה אוהבים, שאין מי שקידשו את חייהם בה. זהו ניסיון נוסף להעלים את ההיסטוריה, ניסיון שהולך ומשתכלל עם השנים. האזכרה הראויה לשלישייה הטובה הזו הייתה צריכה לחרוג בהרבה מן המוספים הספרותיים, אבל היא לא חרגה – בהיותה שיקוף נאמן למעמדם האמיתי של היוצרים הספרותיים בישראל, שאינו אלא שיקוף למעמדה של השפה ולחוסר הכוח המיוחס לה (תבוא לגבות חובות בהמשך.)
הספרות בכלל והשירה בפרט מלמדים אותנו על קיום תקשורת במצבים שבהם אין מדיום, אין ערוץ, אין אפשרות לקיים תקשורת. במצבים מתסכלים אלו השירה היא שמאפשרת, ואולי אף מעודדת, תקשורת בלתי רגילה, משונה, כמו זו שאנחנו מבקשים לקיים כאן: תקשורת עם המתים. איננו מתייחסים למתינו כקדושים; הם אינם; אתם אינכם ואנו לא זקוקים לכם ככאלה. האבל עליכם אינו אבל על סמל, זאת על אף שאי־האבל עליכם הוא בהחלט ניסיון לפגוע בסמל. אנו חשים את כניסתכם לאדמה כמשב רוח קריר העובר בגבינו בשטח פתוח ומזכיר לנו שקו הגנה מסוים התאדה. שעמוד השדרה העתיק הוחלף בגבינו שלנו. מעלה 10 אמור היה להיות גיליון חגיגי, גיליון של חזון, אבל החזון מתעכב, ובמקומו זהו הלל קטן לכם, לעבודתכם. לא חפה מפגמים – אתיים, אסתטיים, רוחניים, ובכל זאת מפוארת, מזינה ומורכבת.
אנחנו מבקשים מכם, כל אחד לפי מידת הקשבתו בעבר האחר, להושיט לנו משהו מהכוחות שלכם, לגלגל אלינו משהו מן החדות שלכם. לא שאנחנו חסרים. לא לא. רעים בעינינו דיבורי הדורות היורדים, שאינם אלא הסרת אחריות ממה שיש לעשותו. שעוד ייעשה. אבל נדרשים לנו עתה כוחות שבדיוק איבדנו. כוחות שלא גדלנו אליהם. כוחות עובריים שנאלצים להתפתח עתה מן האין ברירה – כוחות שהיו לכם ובשפע. אנא הטעינו אותם אלינו, ואנחנו מצידנו נשתדל לעשות בהם שימוש טוב יותר מזה שלכם.
ותודה לכם. תודה שסיפרתם את הסיפורים שלנו, גם כשהסיפורים האלה לא היו בדיוק שלנו. גם אימא שלנו מעריצה את שואב האבק שלה ושונאת שנשארים במיטה עד מאוחר. תודה לכם שחלקתם איתנו את ההומור שלכם, לפעמים יש מה לומר ועדיין אומרים אשכולית מרוב מרירות, כמו עתה. תודה שנצרבתם עבורנו, בזקנה שלאו חיפשה מוצא אל הים, בנשיקת האלים המתחמם והולך. זה שעשיתם את זה עבורכם לא פורר פרור מן הנתינה שבזה. תודה שהייתם חולייה על אדמה עתיקה בתרבות חדשה והשתדלתם לצרוף כמה שיותר זהב מן הסגסוגת שהחיים הפרטיים, הציבוריים, הישראליים, מייצרים. תודה על התרגום ועל החיבור לבוב דילן, לווירג'יניה וולף, לשייקספיר, לכל סנטימטר של שפגאט שעשיתם בעברית. תודה לכם שהשמעתם קול פוליטי ברור, ותודה ששילמתם על זה. בלכתכם פערתם את פינו. תודה על עבודת האדמה שעבדתם – פרחי בר או צנוניות תופסות תחת. אתם מזכירים לנו את מה שאומת ההייטק כל כך אוהבת לשכוח: שמי שעובד את האדמה הוא מי שהאדמה שייכת לו.
***
בגיליון 10 של מעלה 17 רשימות. את הגיליון פותחות שלוש רשימות פרידה: אלכס בן־ארי כותב למאיר ויזלטיר, צרויה להב כותבת ליהונתן גפן וכנרת רובינשטיין כותבת למאיר שלו. ממשיכים מן המוות אחורה: איתיאל קריספין בביקורת בכורה על אוטופסיה – ספר הביכורים של מישל פלצ'יק, עדו ניצן על שירה וזקנה בשלוש אנתולוגיות בנושא זה ושני פוקר משיבה את ג'ורג' אורוול לחיים דרך וידויים של מבקר ספרות ותוהה איך כותבים על הפוליטי. גלעד מאירי על הריאליזם המלוכלך בשירה של אלפרד כהן ובייחוד בספרו החדש חופשה שנתית, דנה שוופי על עמדת "הצופה לבית ישראל" בספרו החדש של ישי שריד ועטרה בן חנן על מציאויות אלטרנטיביות במקשה אחת מאת תהילה חכימי. רשימתו של יעקב גולדברג עוסקת בארגונאוטים מאת מגי נלסון, וזו של נדבי נוקד בספר השירים התפוח והעינם מאת רונה טאוזינגר. לילך קרסנטי ברשימה יפהפייה על התרגום החדש של גילי בר הלל־סמו לתפסן בשדה השיפון ונצר לאו משווה פצעים בספריהם החדשים של רוני אלדד (יממה) ועמיחי חסון (על סף). דניאל מאירי בביקורת בכורה על אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא של עודד כרמלי ושרי שביט על הזיכרון באושוויץ – עיר שלווה מאת פרימו לוי. את הגיליון חותמים, כרגיל, המדורים: "צפון ברך" של מורן שוב־רובשוב, הכותבת על הבחירות בעיצוב הכריכה לספרה שלה אני דוברת שבע שפות וכולן עברית, ו"מעבר לים" בתרגום של יהונתן דיין ל"מה מצאתי בכיס" לג.ק. צ'סרסטון. צילומיו של מוטי קיקיון מלווים את הגיליון ומשלבים בין תצלומים מן ההתנתקות (2005) לבין צילומים מעצרות 1 במאי (2000, 2002), ולצידם פורטרטים של מאיר ויזלטיר (1997) ויהונתן גפן (1991).
מעלה 10 הוא גיליון שבוע הספר ולכבודו ביקשנו ממנויי כתב העת הנאמנים להמליץ על ספרים שקראו בשנה האחרונה. אנחנו מודים לאמיר אשל, פניה חזן, יורם עשת, שי פורסטנברג, יואב רייס ושרון שקרג'י על שנענו לבקשתנו והמליצו בנדיבות. המלצותיהם הטובות פזורות בגיליון.
שלכם,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר
