בצער על אובדן רוחה של חוה פנחס־כהן אני שב וקורא בשיריה שתורגמו לאנגלית בידי שרון הארט־גרין ולינדה זיסקוויט.
בקריאה זו אני שוב המום משורשיה העמוקים, המרובים של האנרגיה הפואטית הזו, ושב ונפעם מהעמקתה במקורות ומכפל פניהן של עוצמותיה השיריות : שמות עצם בסיסיים (בית, ציפור, שער, לחם, רוח, לב); ישויות אלה, אישיות וכבירות כאחד, מותמרות בכוח היסוד הבא: דרכה החמקמקה הייחודית של חוה, בהנכחת לשונם הנסתרת, המרומזת של הכתבים היהודיים הגדולים, לכדי תפילה אישית, לא גרנדיוזית, כה מוכרת, עד שלעיתים נדמה שחוה מחייכת אל קטעי משנה ותורה, כמשועשעת מנוכחותו של ידיד ותיק.
דומני שאני מפספס שמונים או תשעים אחוז מאותם ארמזים. אך כיאה לשירת אמת, יצירתה מעבירה את עיקר הדברים באופן חי, שאין לטעות בו.
באשר לי, אני נוצר את השיחות עמה, ואתגעגע למכתבי הדוא"ל שקיבלתי ממנה. ידוע לי שמשוררים וקוראים ישראלים יתגעגעו אליה באינספור דרכים.
