בשנת 1953, פרסם הסופר האמריקאי ריי ברדבורי את הרומן הדיסטופי "פרנהייט 451". בעולם שברא ברומן "לוחמי אש" אמונים על איסוף ושריפת ספרים במסגרת מאמץ לדיכוי החשיבה. בסוף הרומן, הגיבור מוצא קהילה של "אנשי ספר", שכל אחד מהם משנן ומדקלם ספר אחד, שכן הזיכרון הוא המבצר האחרון מפני האבדון. ברדבורי לא ידע, לא יכול היה לדעת, שבאותה שנה, שנת מותו של ג'וזף סטאלין, "אשת ספר" בדיוק כמו אלה שתיאר נדדה בין ערים ועיירות ברחבי ברית המועצות, מתחמקת מרשויות הביון של ברית המועצות. שמה היה נדייז'דה מנדלשטם ובזכרונה אצרה את עשרות השירים האסורים של בעלה.
צאתו של קובץ התרגומים של המשוררת, הסופרת והמתרגמת ריטה קוגן לשירת אוסיפ מנדלשטם, וכל זה לעולם לא יתחיל ולא יחדל, היא הזדמנות לפגוש את המשורר החד והאמיץ ששירתו מיקמה אותו לצד גדולי משוררי המודרניזם של החצי הראשון של המאה העשרים עוד בחייו וקורות חייו היו גלעד לסכנה של משטרים המפחדים מספרים.
ההזדמנות הזו אפשרית גם הודות לייחודיות התרגום של קוגן למנדלשטם. כיאה למשורר במעמדו, יש כמה תרגומים עבריים ליצירתו, אך אלה נתקלו בבעיה כפולה: שירתו של מנדלשטם היא שילוב עדין בין שפה ישירה, כנה ויום־יומית למשקל מדויק הנוסך עליהם מוזיקליות מכשפת. מתרגמיו המוקדמים לעברית, שלונסקי, זוסמן ואברהם אבן שושן, שמרו על החריזה והמשקל הייחודיים שלו, אך העברית שהציעו לו הייתה גבוהה ומסורבלת וחטאה לישירוּת הארצית של קולו. שלונסקי מכה בנו עם "תְּקוּפָה קִשַּׁחַת וְנִבְעֶרֶת / טַלְפֵי הַסּוּס מְשַׁנְּנִים," (פרויקט בן יהודה) ולנו לא נותר אלא לאסוף את שברי שינינו מהרצפה. מאידך, מתרגמים מאוחרים למשורר, כמו זאב בראל, הציעו עברית עכשווית ומדוברת, אך איבדו בעיבודם את המנגינה של שורותיו, והותירו אותנו עם אוסיפ ישיר אך צולע: "כָּכָה אָסִיר מְנֻמְנָם בְּשִׁירוֹ מִצְטָרֵד / בָּהּ בְּשָׁעָה עַל כִּלְאוֹ אוֹר הַבֹּקֶר יוֹרֵד" (יקום תרבות).
לעומתם, לזכותה של קוגן עומדים שלושה יתרונות: ראשית, היא זכתה לחיות בתקופה שהעברית המדוברת בה עשירה מספיק כדי שיהיה אפשר לשחק איתה בחופשיות יחסית. שנית, היא ניחנה באוזן קשובה למוזיקה של השירה הרוסית. ולבסוף, היא זכתה לגדול עם אם חוקרת ספרות שהעניקה לה אהבה לשירת מנדלשטם (שעליו כתבה את עבודת הדוקטורט) עוד מינקות. יתרון אחרון זה, שקובץ התרגומים הוא מפגש עם חבר ילדות מוכר, הוא זה שמרומם את תרגומיה אל המקום שנדמה שאנו פוגשים בו את המשורר עצמו, אבל בעברית.
חייו של מנדלשטם, כמו שירתו, הם תנועה ממערב למזרח וחזרה. ראשיתם בוורשה, שם נולד למשפחה יהודית חילונית, וגדל בסנקט פטרסבורג. הוא התחיל ללמוד ספרות ופילוסופיה בסורבון ובאוניברסיטת היידלברג והשלים אותן כשחזר לסנקט פטרבורג, שם החלה יצירתו לשאת פרי.
מנדלשטם כתב שירה ואף פרסם כמה שירים עוד טרם לימודיו, אך כניסתו הרשמית לסצנת הספרות הרוסית הייתה עם הצטרפותו לקבוצת משוררים צעירים, ביניהם אנה אחמטובה ובעלה ניקולאי גומיליב, שנקראו יחד הזרם האקמאיסטי. היו אלה שנות העשרה של המאה העשרים, ובין האימאג'יזם של פאונד לדאדאיזם של באל, דומה היה שכל משורר חייב למצוא לעצמו איזה אִיזְם ולכתוב מניפסט. הזרם היה תנועת־נגד לאסתטיקה של השירה הסימבוליסטית, שהייתה פופולרית בשנים אלו, וביקש להעמיד נגד השירה המתייפה ועשירת הדימויים ההיא שירה נקייה וישירה החושפת את המנגינה של השפה המדוברת. אם נרצה למצוא מקבילה בשירה העברית, נגלה אותה ברחל בלומברג ובלאה גולדברג, בתגובה לשלונסקים ולאלתרמנים ששלטו בשירה בזמנן.
הגדרה טובה יותר אפשר למצוא בספר שיריו הראשון של מנדלשטם "אבן", שהוא גם המחזור הראשון בקובץ התרגומים שלפנינו. בשיר "silentium" הוא פונה לאלת היופי במילים: "הְיִי לְקֶצֶף, אַפְרוֹדִיטִי, / לַמּוּזִיקָה חִזְרִי, מִלָּה," (עמ' 17). היעד אינו עתיד נמלץ, אלא שיבה אל המקום הקמאי שלפני ההפרדה בין אפרודיטה והגלים, בין המוזיקה והמילים.
במניפסט האקמיאיסטי שכתב מנדלשטם הוא הגדיר את הזרם כ"כמיהה לחיבור עם העולם". מלבד שאיפות לשירה בין־לאומית, זו כמיהה לחיבור עם המסורת הפואטית המערבית הבאה לידי ביטוי בנוכחותם של שמות מהמיתולוגיה ומהמסורות היוונית והרומית. כך, לצד אפרודיטה שפגשנו, אפשר למצוא גם את אורפיאוס, הומרוס ואחרים. לחצי האי קרים הוא קורא בחיבה בשמו היווני "טאוריס" ולפטרסבורג פטרופוליס.
אך הכמיהה למערב מתגלה גם כנאיבית. בסוף השיר "Notre Dame", שהמשורר מנסה לתפוס בו את גדולת הקתדרלה, בורחות לו המילים, המנסות לשווא להצטנע, "חָשַׁבְתִּי לֹא אַחַת: מִכֹּבֶד מְרֻשָּׁע / יָבוֹא תּוֹרִי לִבְרֹא דְּבַר מָה שֶׁל יֹפִי רָם." אומנם זה לא טשרניחובסקי העומד מנגד פסל אפולו ומכריז "עֵינְךָ הָרוֹאָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי / לֶכֶת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי". כמיהה זו, התרסקה למציאות במהירות.
בזמן ששיריו נפוצו מערבה וזיכו אותו בכבוד ובהערכה של אירופה שכה כמה אליה, בזמן שהוא וחבריו עסקו בשאלות פואטיות, בקלילות צעדיהם של צעירים משולהבים, נפלה האימפריה הרוסית ואת מקומה נטלה ברית המועצות הקומוניסטית. בעיני השלטונות החדשים, נתפסה הכמיהה האקמאיסטית לעולם כאנטי־קומוניסטית. גומיליוב, חברו של מנדלשטם, נעצר והוצא להורג. ומנדלשטם עזב את סנקט פטרסבורג לטובת קייב הסובלנית יותר. שם פגש בנדייז'דה ונישא לה. היא שמרה לו נאמנות לעולמים.
השירים שכתב בתקופה זו ולאורך התהפוכות שקדמו לה כונסו בספרו השני "Trieste", שהוא גם המחזור השני באסופה זו. בשירים אלו אנחנו מתחילים למצוא שברים במוטיבים האקמאיסטים. על סנקט פטרסבורג, פטרופוליס בפיו, משל הייתה עיר יוונית באיזה אפוס, הוא אומר: "כָּאן בְּפָּטְרוֹפּוֹלִיס שָׁקוּף, נָמוּת יַחְדָּו, / בַּכְּרַךְ הַזֶּה שׁוֹלֶטֶת פְּרוֹסַרְפִּינָה," (עמ' 30), אלת המוות פרספונה בשמה הרומאי. הוא בוכה "הוֹ, גִּזַּת הַזָּהָב, אֵיפֹה אַתְּ, הוֹ, גִּזַּת הַזָּהָב?" (עמ' 35). ובד בבד, בתוך גלימת הדימויים הקלאסיים, הוא לוחש: "מְשֻׁרְיָנִים גּוֹדְשִׁים אֶת הַכִּכָּר / אֲנִי רוֹאֶה שָׁם אִישׁ צוֹעֵק מַפְגִּין / מוּל זְאֵבִים, בַּיָּד אוּד מְבֹעָר, / חֵרוּת, שִׁוְיוֹן לַכֹּל, חֻקָּה וְדִין." (עמ' 37).
השנים הבאות יהיו קשות למשוררים ברוסיה. המחזור הבא בספר "שירים מן השנים 1921-1925" מכסות את התקופה שבה עבר השלטון מלנין, עם החיבה למודרניזם והחולשה לסופרים, לסטלין, שחשד בשירים כמו שחשד בשריו. משוררים וסופרים רבים גזרו על עצמם שתיקה, כמו איזאק באבל שניסה לשתוק, נכשל וחוסל. בוריס פסטרנק החליט להתמקד בתרגום. מנדלשטם ניסה לנהוג כמו ידידו זה ולפרסם רק מאמרים ספרותיים, אבל לא היה מסוגל לשתוק לחלוטין. בשירים המעטים מהתקופה השברים פורצים מדימוייו, כאילו אי אפשר לברוח מן המציאות, גם לא לשירה: "הַכּוֹכָב, כְּמוֹ מֶלַח, מִתְמוֹסֵס / בֶּחָבִית – שְׁחֹרִים, קָרִים הַמַּיִם. צַח הַמָּוֶת וְנוֹרָא הַנֵּס, וְקָשָׁה הָאָרֶץ שִׁבְעָתַיִם." (עמ' 49).
ערב אחד, כשהתארח בדירה עם ארבעה חברים, פסטרנק ביניהם, אזר אומץ ודקלם בפניהם שיר שלא העז להעלות על הכתב. כמו ברוב האסופות המבקשות להציג את איכות שירתו, גם באסופה הזו השיר הזה לא מופיע, זאת אף על פי שהוא חייב להופיע בכל דיון על הביוגרפיה של המשורר. למרבה המזל, איננו חייבים לעזוב את תרגומיה של קוגן כדי לקרוא אותו, שכן היא התבקשה לתרגמו לסרט דוקומנטרי של הבמאי הרוסי הגולה רומה ליברוב על מנדלשטם. השיר מתחיל בתחושה הכללית בברית המועצות: "וְנִחְיֶה בְּלִי לָחוּשׁ אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ,/ עֲשָׂרָה צְעָדִים – וּדְמוּמוֹת שִׂיחוֹתֵינוּ," וממשיך לתיאור לא מחמיא של היושב בקרמלין: "אֶצְבָּעוֹת לוֹ שְׁמֵנוֹת כְּעֵין תּוֹלָעִים, / מִלּוֹתָיו אֲמִינוֹת וּכְבֵדוֹת כִּסְלָעִים, / שְׁתֵּי עֵינָיו – תִּיקָנִים רוֹקְקִים / וּמוּקֵי מַגָּפָיו מַבְרִיקִים."
בתום הדקלום, פסטרנק אמר "לא קראת לי שום שיר, כי לא הייתי פה בכלל." והלך. זמן לא רב לאחר מכן, נעצר מנדלשטם. בחקירה הונח על השולחן עותק מודפס של השיר שלא כתב. בתמונת מעצרו אנו רואים את עיניו הזועמות והחיוך מלא הבזות של משורר שנעצר על שירתו. הוא בילה ארבע שנים בגלות בעיירה הנידחת וורונייז' בחברת אשתו, שאף סעדה אותו כשניסה לקפוץ מחלון הקומה השנייה. הוא המשיך לכתוב שירה אמיצה, ששיננה אשתו ככספת חיה. ב־1937 הותר לו לשוב, הוא בילה שנה אחת של חירות לפני ששוב נעצר, נשלח למחנה עבודה, שם נפטר זמן קצר לאחר מכן.
מבחר השירים שהשתמרו בזיכרונה של אשתו, מובאים במחזורים הבאים של האסופה; "שירים חדשים (1930-1937) ו״שירי ורונז״ המרפרר לשם הספר שכונסו בו לבסוף "מחברות ורונז". הם משמרים עבורנו קול צלול וחד של רוח שכל כוחות הרודנות לא הצליחו לשבור:
"גְּזַלְתֶּם מִמֶּנִּי יָם וְעֹשֶׁר תְּנוּפוֹתַי, / הִמְצֵאתֶם לְרַגְלַי מִדְרַךְ אַרְצִי אֵלִים, / אַךְ הַחֶשְׁבּוֹן עִמִּי עוֹד לֹא נֶחְתַּם: שְׂפָתַי / נָעוֹת – לִגְזֹל אוֹתָן אַתֶּם לֹא יְכוֹלִים."
