ברווח שבין לבין

בספרי ילדים נהוגה טקטיקה של הלימה לא מלאה בין טקסט לאיור. ברווח של אי־ההלימה מתקיים דיאלוג בין שני המדיומים. שם, בתנועה שבין לבין, נוצר הסיפור. ביום בארץ תום של מרית בן ישראל מתקיים רווח נוסף, מרחב דמדומים בין תודעת חלום ותודעת מציאות. בין הזמן הסיפורי לבין המציאות המהדהדת לתוכו. ברווח הזה נוצר קסם, לא במובן של אחיזת עיניים, אלא כתודעה המקיימת דיאלוג של פליאה בין העולם הסיפורי לעולם האמיתי. זהו מקום שאינו נענה לתפיסה היום־יומית של מקום וזמן, אך הוא מאפשר עוד דרך להתבונן בהם. "מחר נתעורר", אומר הדג לגיבור בכפולה האחרונה בספר, "אתה במיטה ואני בנהר […] עצום עיניים, גם פרח עוצם עלעליים […] ושרק אני מרחף בשמי המים". יש עולם עם חוקי מציאות שילדים בו הולכים לישון במיטה ודגים בנהר. ויש עולם שבו דג שנמצא בשמי המים שר. ויש קרום דק — עלעליים, שנמצא בתווך בין העולמות. אי־ההלימה, מתברר, מתקיימת בכמה רבדים.

לעיתים רחוקות נכתבים ספרי ילדים בעקבות ציורים. בדרך כלל הסיפור מקדים את הציור. האיורים באים להאיר את הטקסט. זו הסיבה שנוהגים לציין קודם את שם המחברת ורק אחריו את שם הציירת/מאיירת. בספר יום בארץ תום, הסדר הפוך. תום זיידמן פרויד כתבה וציירה או ציירה וכתבה את הספר "מסע הדג", שראה אור בברלין בשנת 1923. מאה שנה מאוחר יותר מרית בן ישראל כתבה, על פי הציורים, סיפור חדש. וכך כותבת בן ישראל באחרית דבר לספרה: "חזרתי לציורים של ׳מסע הדג׳, הסתכלתי טוב־טוב עד שהתגלה לי סיפור חדש […] האם תום החביאה אותו שם?" נדמה שאכן כן.

בכפולה שהספר נפתח בה נראה ילד המחזיק צנצנת ובתוכה דג זהב. ברקע בתים דוממים מטילי צללים ובחלונות אין נפש חיה:

״חלמתי שאני מטייל לי ברחוב, בלילה, בדממה. / בידי דג זהב משתכשך לו בצנצנת / ופתאום הוא פונה אלי ואומר: / אני לא רוצה להיות קטן, תגדיל אותי! / ואני צוחק, כי מה אני, קוסם? / והוא אומר לי: כן. / זה לא יתכן / אבל הדג מהנהן / מהר, הוא דורש, / ואני לוחש: / עולל צלל / זלל סנדל / ודיג ודוג / דג דל יגדל / ואז…״

בכפולה הבאה, כמו בתיאטרון, התפאורה משתנה. הבתים, שהיו כבר סדוקים בכפולה הקודמת, שקעו. הדג גָדַל והוא שרוע עכשיו לכל רוחב הרחוב. הקסם שעשה הילד המספר בעזרת השפה וצליליה, פעל. הצנצנת שהוא אחז בידו התנפצה. שבריה מונחים בקדמת הציור והילד מושיט את ידיו מעלה כקורא לעזרה. "הבית מתכופף להרים אותי, אבל — / אין לו ידיים." העולם ששקע אינו יכול להושיע. אין איש שיבוא, ורק חתול מקומר וירח מתבוננים בו בשתיקה. בכפולה השלישית שוב משתנה התפאורה, הדג הגדול מוביל את הילד על גבו דרך מה שנראה ספק הרים ספק גלי ים. הדג מודיע לילד כי בקרוב יהיה עליהם להיפרד. הילד נבהל "כי איך אחזור הביתה?" והדג מזכיר לו: "אתה הקוסם החולם. / לך לחוף ותדקלם: / דגי דגי, קח אותי למיטתי. / ומיד תראה אותי". אפשר לראות כאן אי־הלימה בין יחסי הכוח המציאותיים לבין היכולת של הילד הקטן להפעיל קסם על הדג הגדול.

אחרי שהוא נפרד מהדג, הילד המספר פוגש עוד ילדים. התמונות מתחלפות כמו בחלום, מבלי שנוצר קשר לוגי הכרחי או עלילתי בין תמונה לתמונה. גם לא נוצר כל קשר בין הילד לבין הילדים שהוא פוגש. הם מצוירים חסרי הבעה ומנוכרים, וכשהילד המספר רוצה לספר להם את הקורות אותו — "סיפור על דג שגדל / ועל קוסם שנבהל" — הם אינם מקשיבים לו — "ונחשו מי הקוסם? אני צועק. / הם כאילו לא שומעים". תחושת ההזרה גוברת כאשר אחד הילדים מוביל את הגיבור בעגלה רתומה לסוס. הילד המובל שואל: "לאן אתה לוקח אותי?" ולא מקבל תשובה. זאת איננה הפעם היחידה שהוא שואל שאלות ואינו מקבל תשובות. השאלות מנסרות כחלולות במרחב שחוקיו מעורערים. שבו התפיסות הרגילות של יחסי כוח, מהו מקום ומהו בית אינן נמצאות בהלימה למוכר: "הם אומרים שהפרעתי? / לא התכוונתי, רק רציתי לספר איך נפלתי, / הידיים התנופפו לי ככה". הילד מרים את ידיו כדי להדגים. הידיים המונפות מעלה מזכירות את הידיים שהונפו בבקשת עזרה בתחילת הסיפור. הן מזכירות גם את אזלת היד של הבתים שלא היו להם ידיים להושיט. תחושת האבדון בלי מושיע נמשכת, עד שהגיבור מבקש לחזור הביתה וקורא לדג: "דג דגי, קח אותי למיטתי!" ומילות הקסם מהדהדות את הלחש מתחילת הסיפור: "ודיג ודוג / דג דל יגדל". גם הפעם הקסם עובד והדג מגיע. מישהו בעולם בכל זאת שומע. אולי לא הכול אבוד. עכשיו הדג נושא את הילד בפיו, מעל למים, כשרק חלק מגופו שקוע במים ולידו שוחה פרפר, להזכירנו ששום דבר אינו במקומו. בכפולה האחרונה הילד שוכב על פיסת יבָּשה מרחפת, תחת עץ דק ושברירי הסוכך מעליו, כשהדג תלוי מעליו שר לו: "מעל לראשך אני חג, אני גג, / אני הדג השומר על שנתך. / ליל מנוחה". מילות השיר הן שסוככות. אין עוד מה שיכול להגן על הילד בעולם השבור, חוץ מאשר השפה שבעזרתה הוא גם יכול לחולל קסם: להגדיל את הדג, לבקש ממנו שיוביל אותו למקום חשוף ופגיע, ושם להירדם. מעניין השימוש במצלולים של האותיות ג' וד' והקשר שנוצר בין דג וגד, מזל ומילות קסמים.

הסיפור שהתחיל בלילה מסתיים בסוף יום. "זה היה יום ארוך, אומר הדג. גם בחלום מגיע זמן לישון / ומחר נתעורר, כל אחד בביתו, אתה במיטה ואני בנהר". ובינתיים הזמן מושהה. היום עוד לא הופך למחר. שיר הערש מותיר אותנו בין ערות לשינה ובין הלילה לבוקר הבא. ומי יודע, אולי מחר ישוב הסדר על כנו? או שאחרי שיר הערש יבוא עוד חלום ונחזור להתחלה?

ובינתיים נחזור לתחילת ההיסטוריה הנפתלת של הספר: "מסע הדג", במקור Fischreise, פורסם ב־1923 בהוצאת פרגרין — הוצאה לספרי ילדים אומנותיים. בשנת 1924 יצאה לאור הגרסה העברית הראשונה של הספר בעיבודו של ח"נ ביאליק תחת אותו שם, בהוצאת אופיר, הוצאת בת של ההוצאה מברלין, שהייתה שייכת לתום ולבעלה יעקב זיידמן. ביאליק נכנס כשותף להוצאה במטרה להוציא ספרי ילדים בעברית עם איוריה של המאיירת המוכשרת ופורצת הדרך. תום זיידמן פרויד קראה לילד בספרה פֶּרֶגְרין (כשמה של ההוצאה). משמעות השם בגרמנית — זר, נודד, גולֶה. בן ישראל לא נתנה לו שם. היא בחרה לא לשייך אותו למקום ולזמן. ביאליק נתן לו שם ישראלי גנרי — אורי: "אורי ישן את שנתו ויחלום חלום: / והנה הוא הולך ברחוב […] בידו צנצנת / ובתוכה, ראה, הנה דג […] הדג הולך וגדל לעיניו". וכשהצנצנת מתנפצת, הדג פונה אל אורי ומזמין אותו לבוא אתו לארץ חדשה "כִּי טוֹבָה הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה […] עַד מְאֹד. / הָאָרֶץ גַּן עֵדֶן הִיא כֻּלָּהּ,/ יָמֶיהָ — אַךְ שִׂמְחָה וָחָג". והילדים שפוגשים את אורי ידידותיים: "מה טוב ומה נעים המקום הזה / לשכון בו לבטח / שכון אחים גם יחד." ביאליק משכן את גיבורו במקום בטוח. אצל בן ישראל הילד מגיע למקום שכולו הזרה, וכשהוא רוצה הביתה הוא לא מגיע לשום בית. ביאליק גייס את הציורים של זיידמן פרויד לחלום לאומי אוטופי. אך החלום שביקש להגשים, אפשר לומר בדיעבד, התנפץ מול המציאות. גם השותפות העסקית בין ביאליק לזיידמן פרויד קרסה והובילה לקריסתה של ההוצאה, בהמשך — להתאבדותו של יעקב זיידמן ומאוחר יותר של תום. ביאליק לא עמד בהתחייבויותיו. אבל מהפרשנות שביאליק נתן לציורים של זיידמן פרויד אפשר לראות שהקרע לא היה רק כספי. זיידמן פרויד בקשה להירתם לפרויקט הלאומי של ביאליק אך העיסוק שלה (ושל דודהּ) בחלום ובתת־מודע כנראה התנגש עם הפרויקט הציוני, שביקש לצמצם את מושג החלום ללאום אחד ולתת לו ביטוי גשמי. בעוד שבתפיסה הפרוידיאנית הדברים באים לידי ביטוי באופן סימבולי בחלום ובתת־מודע והם משותפים לכל בני האדם, החלום־חזון הציוני מבקש הגשמה בקונקרטי ועבור קבוצה מסוימת אחת. זיידמן פרויד כתבה וציירה את הספר בתקופה של חוסר יציבות כלכלית ופוליטית ומשטר דמוקרטי שברירי — מצב שהוביל לעלייתם של כוחות קיצוניים. הנאצים שרפו את עבודותיה יחד עם ספריהם של עוד יהודים. זיידמן פרויד אומנם לא התייחסה ישירות למצב הפוליטי, אך הנופים העירוניים והטבע שהיא ציירה בקווים נקיים גיאומטריים ומסוגננים (בהשפעת הבאוהאוס והמודרניזם) כמו עומדים מול הכאוס החברתי והפוליטי. אי אפשר שלא לראות את ההשתקפות של המציאות המאיימת בסיפור הסוריאליסטי שיצרה. ובאותה מידה, אי אפשר שלא להשוות בין התקופה שבה נוצר הספר המקורי לבין התקופה שבה יוצא העיבוד החדש של בן ישראל, שמשאירה את הסיפור שלה באותו מקום של אי־וודאות — בעולם שאין בו תשובה או פתרון. זוהי איננה בריחה אסקפיסטית אלא הצעה להשהיית התודעה היום־יומית כדי לאפשר לתכנים תת־מודעים של חרדה וחוסר אונים לעלות ולבוא לידי ביטוי, להושיט ידיים מעלה בקריאה לעזרה כשאין ידיים הבאות לעזור ודג מוליך ממקום שוקע לאי־מקום. הדג איננו נושא הספר של בן ישראל, אלא ארץ תום. אך המילה "תום" שבכותרת הספר מתעתעת ומבקשת התבוננות במורכבותה: תום, מחברת הספר המקורי, שינתה את שמה בגיל 15 ממרתה לשם א־מגדרי, כמו דמות הילד/ה שהיא ציירה. נוסף על הייצוג המגדרי הכפול, גם למילה "תום" יש משמעות כפולה. מתברר שמשמעותו של כל אחד מהערכים מתהפכת. אין תמימות בארץ תום, ומתוך הציורים עולה תחושה של מועקה ובדידות. ובאשר למשמעות "תום" כסוף — גם בכך אין ודאות, שהרי לסיפור אין סוף סגור. ארץ תום נמצאת במקום שהוא לא מקום וזמן שהוא לא זמן המתנדנדים בין לבין, בין כפילויות כמו: ים יבשה, יום לילה, 1923, 2024.

אפשר לטעון שגם בן ישראל, כמו ביאליק, יצרה סיפור המשקף את הזמן והמקום שבהם הגרסה שלה רואה אור. אך היא, לעומת ביאליק, משאירה אותנו במקום של עמימות מכוונת. בין ערות לשינה. הדג המוליך מהמודע לתת־מודע ומסמן מקום וזמן שאינם מקובעים בחוקי המציאות מצביע על אפשרות של תקווה. אולי כשנתעורר מהחלום הסהרורי שהספר מציג, יהיה כל אחד בביתו וימצא את מקומו? במחר הלא ממומש קיימות אפשרויות למציאות טובה יותר. השהייה במקום שיש בו שאלות מאפשרת לבחון את המציאות, להרחיב את התודעה למעמקי הנפש והחוויה הכלל־אנושית. זהו המקום שספרות הילדים יכולה וצריכה לפעול בו, כדי להתבונן בפליאה בעולם, בתוך מציאות שחובטת לנו בלב ואיננה מציעה תשובות או נחמות. הסיפור שנוצר במרווח שבין המציאות לחלום לא נועד לשכפל את המציאות, אך גם לא להתנתק ממנה. הוא נועד להשהות את הצורך בהגשמה, ליצור רווח ספרותי שבו יכולה להתקיים תקווה שאנחנו, מבוגרים וילדים, כה זקוקים לה.