אילו טקסטים עיצבו את חיינו? האם אסופה שלהם היא תמונת הדיוקן שלנו? אם כן, איך נראה הדיוקן הספרותי שלי? האם זרעי הספרים שקראנו נובטים אחר כך בטקסטים שאנו כותבים? מהם גבולות עולמנו הספרותי? כמה משורשינו מקורם בספרים שקראנו? שאלות אלו המצויות בהקדמת הספר בעקבות השורשים של פרימו לוי ליוו אותי במהלך הקריאה בספר, מעודדות אותי להרהר לא רק בתשובותיו של לוי עליהן, אלא גם בתשובותיי שלי.
בשנת 1980, לבקשת הוצאת איינאודי האיטלקית, אסף הסופר והכימאי שלושים קטעי ספרות, שירה ומדע שליוו אותו לאורך חייו באנתולוגיה אישית: החל בספר איוב המקראי וכלה בטקסט מדעי על אודות חורים שחורים, ובתווך הומרוס, צ׳ארלס דארווין, פרנסואה רבלה, הרמן מלוויל, שלום עליכם, ת״ס אליוט, פאול צלאן ועוד רבים אחרים. טקסטים אלו נאספו יחדיו לספר בעקבות השורשים, מלווים בהקדמה כוללת לספר ובהקדמות קצרצרות לכל קטע, פרי עטו של לוי, שתורגמו כעת לעברית בידי יונתן פיין. לתרגום נוספו שתי רשימות מרתקות: הראשונה, ״ארבעת הנתיבים של פרימו לוי״, מאת איטאלו קלווינו, שפורסמה בשנת 1981 בעיתון האיטלקי לה רפובליקה; והשנייה, ״בעקבות דרך אחרת לומר ׳אני״, מאת המתרגם.
אף על פי שלוי התקשה למצוא מו״ל עברי עבור ספריו והוא תורגם לראשונה רק בשנת 1979, בעשורים האחרונים, בשל השינויים בתפיסת השואה בחברה הישראלית והמעבר ממיתוס הגבורה והתקומה למחשבה מעמיקה המתרכזת בהיבטיה האנושיים ובעדויותיהם של הניצולים, תרגום גוף יצירתו לעברית נמצא בפריחה, וכמעט כולו זמין כעת בעבור הקורא העברי. בעקבות השורשים הוא תוספת המעניקה לאוהבי ספרות בכלל ויצירתו של לוי בפרט הזדמנות מיוחדת להתהלך בשבילי הספרות בחברתו, להתרשם מן החיבורים שהוא מייצר ולהתנסות ביצירת הקשרים עצמאיים בין טקסטים מכוננים ומוכרים לבין יצירות שאינן בהכרח מוכרות לקורא העברי.
בהקדמה לספר נדרש לוי לשאלת השורשים הספרותיים. הוא מודה כי על אף שהוא מקבל עליו את המשימה ברצון, הוא אינו בטוח עד כמה נצרבו בו הטקסטים הספרותיים שקרא ועד כמה הם באים לידי ביטוי בכתיבתו. כפי שכותב לוי, ״סביר כי שלושים שנות עבודתי במקצוע טכני מהדהדות בכתיבה שלי יותר מאשר הספרים שבלעתי״ (עמ׳ 2), דבר שאפשר לראות במובהק בספרו הטבלה המחזורית (הספרייה החדשה, 1987), כמו גם בשאר כתביו. נראה לי כי הצהרה זו איננה מדויקת, גם לדעתו של לוי עצמו. על אף שלוי טוען כי האוסף בספר זה איננו סוד שורשי כתיבתו, הוא בכל זאת הופך למעין דיוקן ספרותי. הוא מזמין את ״הקורא שירצה בכך […] להעיף מבט באקו־סיסטם ששוכן בחשאי״ בקרבו, ״פטריות, ציפורי יום ולילה, מטפסים, פרפרים, צרצרים ועובש״ (עמ׳ 4). בדומה לסביבה הטבעית, האינסטינקטיבית והלא מודעת שמתאר כאן לוי, אין זו אנתולוגיה המסודרת כרונולוגית או נושאית. הוא מודה כי על אף שניסה להישאר נאמן לסדר שבו קרא בספרים, הוא נעתר ״לפיתוי הניגוד, כדי לקיים דיאלוגים חוצי־מאות וכדי לראות איזו ריאקציה יכולה להיווצר בין שני שכנים״ (עמ׳ 7–8).
למעשה, לא הספרים עצמם הם השורשים, אלא בחירת הקטעים מתוכם וסידורם זה לצד זה, הן הפעולות שהופכות ספר זה לדיוקן השורשים הספרותיים של לוי. לא הטקסטים עצמם הם השורשים, אלא הדיאלוג שלוי מקיים ביניהם: הטקסטים שהוא בחר, הדרך שהוא קורא בהם ומסדר אותם, אישיים לא פחות מכתביו שלו ואולי אף יותר. פעולת הדיאלוג והפרשנות מייצגות את הדיוקן הספרותי ולא כל טקסט בפני עצמו. למשל, עצם שילובם של טקסטים מדעיים, כמו המאמר על החורים השחורים, הקטעים מתוך ספרו של דארווין ומתוך החוברת של האגודה האמריקנית לבדיקת חומרים, בין טקסטים ספרותיים, הוא מאפיין ספרותי בולט של לוי, כפי שציינתי מעלה. ראייה נוספת לכך היא חסרונו של דנטה באסופה זו. הופתעתי מאוד כשלא מצאתי אותו בין דפי הספר, שכן הוא השפיע עמוקות על לוי וליווה אותו ברגעי האימה באושוויץ, כפי שהוא מספר באם זה אדם (הספרייה החדשה, 2024).
לוי עצמו כותב בהקדמה כי ״בביצוע הבחירות האלה הרגשתי שאני גלוי יותר לציבור, חושף דבר פרטי יותר, מאשר בכתיבת ספרי־שלי. באמצע הדרך הרגשתי עירום, חדור הרשמים הסותרים של האקסהיביציוניסט, שבעירום מרגיש מצוין, ושל מטופל הממתין שמנתח יפתח לו את הבטן; אדרבה, כמטופל שפותח לעצמו את הבטן״ (עמ׳ 3). מטפורה זו של מטופל בחדר ניתוח חוזרת בכתיבתו של לוי במסתו על אודות התרגום, מתוך ספר המסות מקצועות של אחרים (הספרייה החדשה, 2021), שתורגם גם הוא בידי פיין. שם, במסה ״לתרגם ולהיות מתורגם״, כותב לוי: ״להיות מתורגם אינו עבודה […] אדרבה, אין כאן שום עבודה, אלא מצב פסיבי למחצה, הדומה לזה של מטופל על מיטת חדר־הניתוח […] מצב פסיבי, אך טעון רגשות סוערים וסותרים. סופר, הרואה לנגד עיניו עמוד שלו מתורגם לשפה שהוא יודע, מרגיש לסירוגין, או דווקא בעת־ובעונה־אחת, מוחמא, נבגד, נאצל, מסורס, מקושט, נסרק ברנטגן, מהוקצע, נאנס ונרצח. נדיר שיישאר אדיש מול המתרגם […] אשר תחב לו אף ואצבע לתוך קרביו״ (עמ׳ 108–109). כך, כאשר ניצב לוי מול תרגומים לספריו, הוא חש כי פלשו אל פנימיותו מן החוץ. בבעקבות השורשים, הוא זה הנובר בעצמו בקרביו ומציג אותם לראווה. התחושות הסותרות שמתלוות לשתי החוויות המתוארות מתבטאות היטב במטפורת חדר הניתוח. מחד גיסא, הניתוח נחוץ כדי לייצר דיאלוג עם הקוראים, ואולי אף לגלות בטקסט היבטים חדשים שנותרו עלומים ומוסתרים, בין אם באמצעות תרגום ובין אם באמצעות עיון בשורשים הספרותיים, בדומה לניתוח שיכול להציל את החולה ולרפאו. מאידך גיסא, אלו בלי ספק חוויות פולשניות המחטטות בפינות האפלות של האדם, של זיכרונותיו ושל כתיבתו, ומערערות את גבולות העצמי, השפה או הגוף.
שאלת התרגום חוזרת בהקדמה לספר בעקבות השורשים לא רק דרך מטפורה זו, אלא גם בהסברים שנותן לוי לבחירותיו. לפי לוי, מחסום השפה מבנה את גבולות עולמנו הספרותי, גבולות שתרגום ראוי יכול אמנם להתעלות מעליהם, אך זה שאינו ראוי, עלול להוות חומה גבוהה מדי לטפס מעליה. לכן, בבואו לאסוף את קטעי הספרות שבהם נמצאים שורשיו הספרותיים, הוא נאלץ לוותר על טקסטים מסוימים בשל שיקולים תרגומיים: ״לא רציתי לכלול סופרים זרים היקרים ללבי שכותבים בשפות שאני דובר […] כי התרגומים הקיימים נראים לי דלים מבלי שאחוש שאני מסוגל לתרגם טוב יותר; או כאלה שאיני דובר את שפתם […], כי אני מכיר את התחבולות והמלכודות שאורבות בתרגום״ (עמ׳ 6).
בהצהרה זו מעלה לוי את שאלת גבולות עולמנו הספרותי. האם בשל ״התחבולות והמלכודות שאורבות בתרגום״ נמנע מיצירות שאיננו דוברים את שפתן להכות בנו שורשים? האם המתרגמים הם בהכרח בוגדים, כמאמר הביטוי האיטלקי? האם מחסום השפה בהכרח מסמן גבול ספרותי ותרבותי בלתי עביר? אף שבמבט ראשון נדמה כי תשובתו לשאלות אלו חיובית, חזרה אל המסה על התרגום מוכיחה אחרת. במסה מפרט לוי את התחבולות והמלכודות המדוברות, אך גם מציין כי מתרגם קשוב ותרגום ראוי הם אלו המפחיתים מנזקיה של קללת מגדל בבל, הם אלו שיכולים לפתוח צוהר בחומה הגבוהה. לפי לוי, תרגום הוא פעולה של ״תרבות ושל שלום״ (עמ׳ 108). כך, תרגום ראוי יכול להפוך לחלק מעולמנו הספרותי, להותיר בנו עקבות ולהכות שורש בתוכנו. תרגומים מפורסמים מסוימים אף הצליחו, כפי שמעיר לוי, לציין ״תפנית בהיסטוריה של התרבות שלנו״ (עמ׳ 107).
על אף ההצהרה בהקדמת הספר, המדגישה את חולשותיו של התרגום, חלק מן הטקסטים שאסף לוי באנתולוגיה זו הוא תרגם בעצמו. במהדורה העברית, רתם פיין מתרגמים שונים אל מלאכת התרגום, כדי שכל טקסט שלא תורגם לעברית בעבר יתורגם משפת המקור ולא מן התרגום האיטלקי. אכן, התרגום הראוי מצליח להביא אל הקורא העברי את בליל השפות של הטקסטים השונים שבחר לוי, כדי לסייע לו לחצות את מחסומי השפה ולארחם בגבולות עולמו הספרותי.
כפי שכותב פיין באחרית הדבר, בעקבות השורשים הוא ״הזמנה לקריאה: לא ׳של׳ ולא ׳ב׳ פרימו לוי, אלא עם פרימו לוי. אחרי טרילוגיית המחנה, אחרי שיר ההלל לכימיה (הטבלה המחזורית), לעבודה הטכנית ככלל (מפתח כוכב), ולסקרנות (מקצועות של אחרים), מגיע שיר הלל לספרים עצמם״ (עמ׳ 302–303). אין זה מניפסט ספרותי בעל גבולות ברורים והנחיות קפדניות. להפך. לוי מציע לקורא ארבעה מסלולים אפשריים בין כמה מהמחברים בספר, תרשים המזמין את הקורא לייצר מסלולים חדשים בעצמו. אין זו אסופה לקריאה פאסיבית, שתפקידה רק לגלות בפני הקורא את מאפייניו הספרותיים של לוי ואת שורשיו. זוהי הזמנה לקריאה פעילה, לייצוּר קשרים עצמאיים בין הטקסטים, לדיאלוג בין טקסטים ובין כותבים לקוראים. למעשה, זוהי הזמנה לחקר ספרות, לביקורת ספרות, לקריאה. זוהי גם הזמנה הקוראת לנו להרהר בדיוקן הספרותי שלנו. היכן גבולותיו? מהם הספרים שאנו שבים אליהם פעם אחר פעם? מדוע? מהי השפעתם על מהלך חיינו ועל כתיבתנו? שאלות המזכירות לנו כי אין טקסט שקיים בוואקום, כפי שאין אדם שקיים בוואקום. בכל פעולת כתיבה וקריאה, מזכיר לנו לוי, אנו מקיימים דיאלוג. כמו התרגום, גם הקריאה היא פעולה של תרבות ושל שלום, של דיאלוג. דיאלוג שמי ייתן ונצליח לייבא גם לתחומים אחרים במציאות המפולגת שבה אנו חיים.
