בסוד החשמל, ספר הביכורים של נעמי חשמונאי, הוא ספר בשל, בעל קול מובחן, מקורי ומוזיקלי. בקריאה ראשונה החשמל והאניגמטיות שמבטיח שם הספר מורגשים היטב: "עַד שֶׁסָּבוֹךְ כָּל כָּךְ בַּעֲנָפֶיהָ/ וּמְעַיֵּן בְּפֶצַע מַר אֶל מוּל עֵינֶיהָ/ וְסָבוּךְ כָּל כָּךְ בַּעֲנָפֶיהָ/ וְשָׁקוּעַ בִּזְרִיחוֹתֶיהָ/ כָּל כָּךְ בְּכָל חֲדָרֶיהָ// […] וְכוֹכָבוֹ זוֹחֵל אֵלֶיהָ/ וּמַבְהִיק אֶת אִישׁוֹנֶיהָ/ מָה עוֹד יָשִׁית עָלֶיהָ?" (תלוי בצווארה, עמ' 52). אבל קורא מיומן יותר יזהה מבעד להם משהו אחר.
מה שמפתיע בפואטיקה של בסוד החשמל הוא שהסוד והחשמל אינם דווקא הצד החזק שלה. שירי בסוד החשמל מתיימרים להציע פואטיקה אניגמטית, אנרגטית וטעונה במסתורין. כך עולה מביטויים חוזרים כמו "לְבַקֵּר בְּאֶרֶץ שֶׁמֶשׁ" ("בבני כוכב", עמ' 23), או "חַשְׁמַל נוֹפֵל כְּמוֹ יְלָדִים בַּלַּיְלָה" ("חשמל נופל כמו ילדים", עמ' 8). לפעמים הסוד נמשך ברצף של כמה שורות שיר: "וְצִפּוֹר כְּחֻלָּה בַּשָּׁמַיִם נָפְלָה/ וְאֹדֶם זָלַג מִגֶּדֶר שָׂפָה/ וְרָעֲדוּ הַכְּבִישִׁים,/ וְיָם יָצָא בִּנְזִיפָה" ("ויותר לא ראיתי", עמ' 39). חשמונאי מעוררת בביטויים סמיכים את עולם הטבע. לפעמים היא מאנישה את הרחוב ואת כוחות הטבע ומפעילה אותם בשירים, ולפעמים דווקא להפך, הופכת בעצמה לטבע: "אֲבָל אֲנִי עַכְשָׁו דֹּם שֶׁמֶשׁ/ וְכֶתֶם בְּחוּשַׁי," (דום שמש, עמ' 37), "וְהָיִינוּ כָּל הַדְּבָרִים:/ הַחַלּוֹן/ הַשָּׂדֶה/ הַגֶּשֶׁר" ("פשרה תציל את הפסנתרן ממותו העומד בחלון", עמ' 14). ההאנשות והערבוב בין העולמות השונים מייצרים אווירה שמדמה את הסוד שהספר מבקש לייצר בחוויית הקריאה בו.
אומנם הספר משופע במילים בעלות משמעות מאגית או דתית (אם למנות כמה מהן: משיח, כוכב, מרכבה, ממלכה, תופת, תכלת, שבת, טומאה), אבל דווקא השימוש במילות קישור, בשפה דיבורית ובחזרות הוא שמייצר את אווירת החשמל של הספר. מילים כמו "על" ו"כלומר", "כל כך" ו"לא". שאלות כמו "איך", "מה" ו"לאן", וחזרות על מילים כמו "אבי", "אשה", "גילו לי" ו"של מישהו", כמו מטעינות את המילים הגדולות במוזיקה של חשמונאי. מתחת לניסיון לסנוור באור החשמל או ביופי מוזיקלי גדול, מתחת לאניגמטיות־לכאורה, השירה של חשמונאי מביעה בפשטות ובכנות חיפוש אחר קשר ותקשורת, ובזה כוחה. לתחושה הזאת מסייעים גם דימויים של אפלה, מוות, נפילה, תופת, משחית, בכי, רוע, כאב, בהלה, צער ועוד, המופיעים בספר כמעט בכל שיר ומייצרים את ההילה הערפילית שאמורה להעביר לקורא חוויה של מסתורין: "אֲנִי סְמוּיָה,/ גַּם מֵעַצְמִי/ אֲנִי אוּלַי חָשַׁבְתִּי לְהַמְרִיא/ אִתָּם, אֲבָל בִּידֵי אוֹנִים/ וְאַדִּירִים נִמְשַׁכְתִּי חֲזָרָה" (אחות שאישוניה, עמ' 30).
בפועל, השירה של בסוד החשמל אינה אניגמטית כפי שהיא מציגה את עצמה. חשמונאי מתארת את היופי של שיריה כיופי שנובע מהמפגש עם האופל. כך למשל בשיר "חשמל נופל כמו ילדים", שבו מנסה הדוברת להתגבר על האפלה באמצעות היופי, אבל: "נִסְדַּקְתִּי אָז בַּיֹּפִי אֲנִי/ דָּפַקְתִּי אָז בַּיֹּפִי אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר דְּלוּקָה/ אַחֲרֵי הַיֹּפִי, בְּעִוָּרוֹן, בְּעֵינַיִם שֶׁרַגְלֵיהֶן מְפֻשָּׂקוֹת/ וְגַם אֲנִי – / אֲבָל מוֹפַעַת כְּמוֹ אֹפֶל." (עמ' 9). שני השירים העוקבים גם תוהים על כוחו של היופי להאיר בבהירות מבעד לערפילי. כך, בשיר "אבל אני נתתי", הדוברת מעידה על עצמה כמי שקידשה את היופי וניסתה להביע אותו דרך המילים, אבל "מִלָּה לֹא יְכוֹלָה לָשִׁיר כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ" (עמ' 11). ייאושה של הדוברת מכוחן של המילים להאיר כמו שמש משחרר אותה להתמסר אל הצער. וכך האופל הפואטי הופך לטון העיקרי שעל הרקע שלו יכול להאיר החשמל ברגעיו הנכונים.
מה ששירי בסוד החשמל כן מצליחים לעשות הוא דווקא לסלק את האפלה ולרפא את הצער שחווה הדוברת באמצעות הפיכתו ליופי. שירה יודעת לרפא חושך באור, בשמש, ביופי או בחשמל, וגם בסוד החשמל נלחם את מלחמת האור בחושך. למשל בשיר "אופל צונח": "לְהוֹצִיא מַמְלָכוֹת מִתֹּפֶת,/ לְחַלֵּץ שָׁמַיִם מִבּוֹר/ כָּל אֹפֶל צוֹנֵחַ,/ כָּל שִׁיר/ בּוֹ נִיצוֹץ/ שֶׁנּוֹפֵל/ מַלְאָכִי" (עמ' 12). הדוברת חווה מאבק פנימי המתואר כמיתי, וכדי לנצח בו היא מגייסת את השיר שיוצא ממלכות מתופת ומשיב את המלאך שנפל אל עולם האור. השירים נעים בין ייאוש והתמסרות לאפלה לבין חיפוש אחר יד אחות שתפגוש את הדוברת ותמשה אותה אל האור והשמש. כך היא מייצרת תהליך של גאולת הדוברת מהעולם שהיא נמצאת בו. הרוע נתפס כתוצאה של חישוב מתמטי פשוט והכרחי. אבל בכל זאת, הצעקה החוזרת מעידה על התקווה לשינוי המציאות דרך השפה: "שָׁלוֹשׁ וְעוֹד אַרְבַּע, שֶׁבַע,/ כָּכָה תַּחֲשֹׁב עַל הָרֹעַ./[…]אַתָּה מֵבִין, אֲנַחְנוּ כְּבָר יוֹדְעִים אֶת הַסּוֹף./ אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים "שֶׁבַע", שֶׁבַע",/ […] וּבְכָל זֹאת מְקַוִּים, אוּלַי תַּגִּיעַ אֵלֵינוּ הַתּוֹצָאָה הָאַחֶרֶת." (בעיית הרוע, עמ' 17). הגאולה שהדוברת מבקשת תגיע אליה אם כך באמצעות תקשורת ותחושת שייכות. לאחר שזנחה את הניסיון לבקש גאולה כזו בשמש, במשיח או באלוהים ("שֶׁאוּלַי יֵשׁ בָּהֶם יֹפִי אֲבָל אֲנִי לֹא אֶגַּע", "שאולי יש בהם יופי", עמ' 10), היא פונה אל דמויות פשוטות ומציאותיות יותר כמו האחות והאב, עמנואל ודניאל. האור המסנוור של השמש נזנח לטובת אורם הקר והמבוקר של כוכב, ירח או פלורסנט.
בשיר אופייני הפותח את המחזור, "אחותי הפלורוסנטית", היא כותבת: "הַצַּעַר בָּא הַיּוֹם, הָרוּחַ מְסוֹבֶבֶת/ הַיָּם בַּחֲדָרִים נוֹזֵל// אָחוֹת שֶׁלָּךְ הִיא שֶׁמֶשׁ, תָּבוֹא בַּצָּהֳרַיִם/ לִרְאוֹת שֶׁלֹּא הָלַכְתְּ לַעֲזָאזֵל// הִנֵּה נַפְשֵׁךְ קוֹרֶצֶת/ פּוֹשֶׁטֶת יָד כְּמוֹ סְתָו// קוֹרֵאת מִטַּת הָאֵשׁ הַהִיא, לְכִי/ לְכִי לִישֹׁן עַכְשָׁו". (עמ' 29). האחות, שהיא פלורוסנטית, היא תחליף לשמש, והשיר נוצר מתוך ציפייה לבואה בצהריים, שיגאל את הדוברת משנתה העצלה. מצד אחד, המילים הגדולות גודשות אותו (צער, ים בחדרים, שמש, סתיו, אש), אבל המוזיקה הקלילה והכמעט ילדותית מרככת את הדרמה הזו. גם הביטוי הפותח אותו, "הצער בא היום", מצלצל את שיר הילדים "הדואר בא היום". המילה הטעונה "לעזאזל" משומשת פה במובן סלנגי ושגרתי. המפגש של האור, הנפש, כוחות הטבע (אש, סתיו) עם הסיטואציה הפשוטה של שינה מאוחרת, עם הציפייה לבוא האחות שתסייע אולי לקום מהמיטה, תיתן משמעות לים הזמן הנוזל בחדר ותפגיש לארוחת צעריים את צער האחות וצערה שלה מייצרים את החיכוך הנחוץ ליצירת חשמל, ליצירת אנרגיה פואטית. זה כוחה של חשמונאי, זה סוד החשמל שלה. ההתנגשות בין רגיל וגבוה, יומיומי ומיתי מאפשרים לה לייצר שפה מעניינת, מקורית ופרטית, שמחפשת לתקשר, להיות מובנת ולהיקרא.
החזרות בשירי הספר הן כוח מרכזי ביצירת פואטיקת החשמל הזו. קל לזהות בשירים את השפעתם של יאיר הורביץ (למשל בשירים ללואיס: "תדמה מאוד לכוס שמש" וכו') וחדוה הרכבי (למשל בטרנס רפטטיבי כמו "והנדיר הזה"), או לצרף את שירתה של חשמונאי למסורת של יונה וולך ופואטיקת הטראנס, כפי שניסח זאת גלעד מאירי: "וולך גיבשה את החוויות הללו לכדי נוסח שירי מקורי ומהפכני, המומשג כאן כפואטיקת טראנס – שירה המנסה לתאר ולחקות טראנס. […] ניסיון מודע לעצב טראנס באמצעים ספרותיים (למשל, חזרות) או להתייחס באופן בין-טקסטואלי לטראנסים בטקסטים אחרים". ("הפואטיקה של הטראנס: העידן החדש בשירת יונה וולך", "ספר יונה וולך", עורכות: דנה אולמרט, שירה סתיו, הקיבוץ המאוחד, 2023, עמ' 433–453).
אפילו בשירים קצרים מאוד אפשר למצוא חזרות המעניקות לשיר נופך של תפילה או לחש עתיק. "יַלְדִּי בַּתְּכֵלֶת/ יַלְדִּי בַּשּׁוֹאֲלִים/ מְנַגֵּן בַּעֲנָפָיו הַיְּחֵפִים//יַלְדִּי קוֹרֵא לַפְּרָחִים" ("ילדי בשואלים", עמ' 24), או: "אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי שֶׁל מִישֶׁהוּ/ וְאֵיזֶה דָּבָר לִהְיוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ/ לְהִשָּׁטֵף בַּנָּהָר שֶׁל מִישֶׁהוּ/ בְּרַעֲיוֹנוֹ הַכַּבִּיר שֶׁל מִישֶׁהוּ/ וְאֵיזֶה דָּבָר/ לִהְיוֹת עֵינַיִם שֶׁלְמִישֶׁהוּ" ("אצל מישהו בוקר", עמ' 43). החזרות הן כמעט תמיד על המילים התקשורתיות, הפאטיות, המילים שמכוננות תקשורת ומאפשרות להיאחז ברגיל, במוכר והיומיומי. השימוש במילים הללו, שכל תכליתן היא יצירת תקשורת, הוא כמו עוגן לשירי הספר. חשמונאי משתמשת בו במטרה לכונן את מרחב השיחה ולשמור עליו כך שלא ייפסק הקשר ולא תאבד התקשורת.
כוחם של שירי בסוד החשמל טמון אם כך בהושטת היד לשיחה ולתקשורת. הרצון של הדוברת במפגש שיגאל אותה מהבדידות מוסווה באמצעות אווירת האפלוליות. הניסיון להציג את השירים כאניגמטיים יכול להתפרש כייאושה של הדוברת מהשיחה שאינה מתממשת, המוביל לנטישתה. אווירת המסתורין של הספר שומרת על הדוברת, והיא מציגה את המצב כתוצאה של הבחירה להיות לא מובנת, ולא כביש מזל הנובע מחוסר תקשורת. תחושת השייכות "של מישהו" נותנת מקום לבכי ונחמה על האופל: "הָיִיתִי עֵינַיִם לְבֶכִי שֶׁל מִישֶׁהוּ/ הָיִיתִי חַלּוֹנוֹתָיו הָאֲפֵלִים." (שם). גם השיר "מה געגועים" מעיד על כך שהאופל והצער שייכים לחוסר השייכות ולחיפוש אחר קשר שהיה ואיננו: "אֲנִי תּוֹבַעַת אֶת חִדּוּשׁ הַמַּגָּעִים/הָיִיתִי מְבִיאָה עַכְשָׁו אָדָם שְׁלִישִׁי/ נוֹתֶנֶת לוֹ לָרוּץ לִמְצֹא אוֹתְךָ// גַּם מִישֶׁהִי בָּאֳפָלִים אָמְרָה "אוֹתְךָ"/ אֵינִי רוֹאֶה אוֹתָהּ" (עמ' 38). אפשר גם לקרוא כאן רמז לחשמל, שהופך לעניין של חידוש מגעים. תיקון קצר תקשורת חשמלי. הסוד שנאגר בפואטיקה הסמיכה והחשמלית של חשמונאי הוא סודו של הקשר. זהו הלחש העתיק של השירה שמנסה להגיע אל מעבר לדפי הספר, מעבר לקולה של הדוברת, אל הנמען: "אֲבָל אוּלַי אַתָּה עַכְשָׁו קוֹרֶה/ בְּחַלּוֹנוֹת/ וּמְמֻשְׁמָע, אַתָּה/ בִּידִידוּת,/ וּבִבְרָכָה,// וּמְמֻזָּג יָפֶה" (לפעמים אתה נשמט מאוד, עמ' 57)
