גליון

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

אמיר זיו | חמצן | עם עובד, 2020 | 254 עמודים

הגיבורים מנסים לכרות ברית עם העבר על ידי יצירת גרסאות ופרשנויות שונות לחוויות, אלא שהסיפור כולו מתקדם, ומתברר כי אותם גיבורים לא הביאו בחשבון את בוגדנותה של האמת שאיתה הברית שלנו מתפוגגת; כאשר אנחנו מנסים להתקין עליה גרסאות שקריות

חמצן הוא יסוד היוצר חומצות ומכאן שמו בעברית. כדי לחיות האדם זקוק לעשרה מטרים מעוקבים של חמצן ביום. אנחנו זקוקים לחמצן כדי לחיות – כל אחד יודע את זה, אפילו מבלי שממש התעמק בכך. מתי נשים לב להימצאותו ונבקש אותו? – כשאנחנו נחנקים, למשל; כשרמת הפחמן הדו־חמצני באוויר עולה ומרעילה את החמצן. אנחנו נרגיש בחסרונו כשנהיה במקומות גבוהים וכשנרגיש בירידה בריכוז החמצן באוויר. כל אחד זקוק לחמצן: אלו שרצים ללא הפסק במרוץ החיים, קדימה; אלו שרק יושבים ללא מעש, או אלו המנסים ניסיונות ילדותיים־תעלוליים כמו לשים שקית על הראש כדי לראות מה יקרה.

חמצן מאת אמיר זיו הוא רומן מרתק המנסה לדון בסוגיה מה קורה כשהאוויר נגמר, עלילתית ופואטית. הרומן מלווה את קורותיה של משפחת ידיד, משפחה ישראלית אמידה מהעשירון העליון, על רקע שני אירועים המתרחשים באותו יום: משמרת מד"א של הנכד רן, ומסיבת יום הולדת 70 של אב המשפחה, סבא שלמה. ברגעים אלו שני הגיבורים נאלצים להתמודד עם קונפליקטים מחניקים – האחד מול מושא אהבת נעוריו (שלא יודעת שהיא כזאת), ויותר מהכול – מה שמצופה ממנו במשפחה: להמשיך את השושלת. והשני, הסבא שמגיע לנקודה הדורשת ממנו להתמודד עם כל מה שהוא האמין בו בחייו הבוגרים: עבודה קשה, יום־יומית, לכבוש עוד ועוד יעדים, עד לפסגות הגבוהות ביותר, תוך חוסר התחשבות באנשים הקרובים לו. 

חמצן מתחיל מהסוף – מפרק 10 ועד לפרק 1. כשם שאנחנו רוצים לדעת מה הסוף, איך הכול הסתיים, מה נגמר, אנחנו רוצים גם לדעת איך הכול התחיל, מה היה שם; איך אומרת הקלישאה – כל סוף הוא גם התחלה חדשה. לכאורה מדובר בטריק אומנותי פשוט מאוד, ולמרות זאת בפרוזה וברומנים ממעטים להשתמש בו; לרוב משתמשים במעברי זמן, כלומר בתיאור אפיזודות מזמנים שונים (למשל ב"הקול והזעם" של ויליאם פוקנר או ב"מלכוד 22" של ג'וזף הלר) המנסים לגבש סיפור דרך שברי זיכרונות ונקודות מבט שונות, וכמעט לא מייצרים קו ברור של עלילה מהסוף להתחלה – מה שנותן בעיניי לחמצן שני ממדים ז'אנריים נוספים: הראשון, מותחן – קשה היה להפסיק לקרוא בו; והשני, תיעוד דוקומנטרי־עיתונאי־חוקר – אתם כבר יודעים איך זה נגמר, אז תרשו לי בבקשה לספר לכם את הסיפור במלואו.

עם זאת ולפני הכול, חמצן הוא מלודרמה קלסית למדי, היינו סיפור שבו אירועי העבר עתידים להפוך לטראומטיים עבור הדמויות הראשיות, ועל ידי כך לייצג את הממד הטרגי שבסיפור ולהניע את העלילה. הגיבורים מנסים לכרות ברית עם העבר על ידי יצירת גרסאות ופרשנויות שונות לחוויות, אלא שהסיפור כולו מתקדם, ומתברר כי אותם גיבורים לא הביאו בחשבון את בוגדנותה של האמת שאיתה הברית שלנו מתפוגגת; כאשר אנחנו מנסים להתקין עליה גרסאות שקריות – האמת תפר את כל ההסכמים ותפתח כל קופסת פנדורה. האם נצליח להתמודד עם העובדות הצפות והמחניקות או שמא זהו גורלנו? – שבויים בתוך המעשים שלנו, עליהם כמובן נשלם – אלו השאלות העולות מתוך הקריאה.

הספר מנסה להעמיד בפנינו שתי גישות. הגישה הראשונה היא של שלמה ידיד, מעין נציג הבייבי בום, ישראלי מהדור הישן שרוצה לכבוש את העולם. שלמה תמיד ירוץ קדימה: "אֶת כל מה שהשגתי, השגתי בעשר אצבעות", הוא יתגאה. שלמה כשמו כן הוא, ינסה תמיד לחתור לשלמות. לעומתו, נכדו רן (זה ששלמה מזהה בו יורש) יאמר: "ברור שאני רוצה אקשן, מי לא רוצה, אבל אני אוהב גם לחכות". גם רן, כשמו כן הוא, ירצה לברוח מכל זה, ובמובנים מסוימים הוא מייצג את דור ה־Z שגדל לתוך מרחב מלא גירויים טכנולוגיים וחברתיים, דור שמודע לסביבה ועם זאת יעדיף לנוח ולעשות את הדברים לאט; זהו דור שמרני יותר והרפתקני פחות – ואולי קל לו יותר שהדורות הקודמים מגבים אותו.

כאמור, משפחת ידיד היא משפחה עשירה מאוד – "מליינים" כפי שיכנו אותה נערות שאיתן רן ייפגש במהלך הסיפור. שלמה ידיד הוא מגשים החזון הקפיטליסטי: לאחר שחרורו מהצבא הוא פותח מפעל קטן בפתח תקווה עם חברו הטוב בני, ומשם הם לא מפסיקים לגדול. הם צוברים עוד ועוד הון ונכסים, עוד ועוד כוח והשפעה, עד שהוא יכול בקלות לקנות שיש למטבח בשווי מיליונים מהעיר קרארה שבאיטליה (אותו שיש שבו השתמש מיכלאנג'לו בעבודותיו), להיפגש עם שרים בממשלה ולהשפיע באופן כזה או אחר על מהלכיה. לצידו של שלמה ידיד עומדת אשתו סיגל, התומכת מאוד; היא תקום בוקר־בוקר להרכיב את הרגל התותבת של בעלה. בתו דפנה (המכונה דפני) היא הבת הלא מוצלחת (לדעתו של אביה), משום שהיא רוצה לעסוק במדעי הרוח ולא להמשיך את שושלת המשפחה. דפני נשואה לאיתן, מוזיקאי בינוני הבוגד בה עם צלמת ובנם המשותף – רן.

וברקע, אירועים מושתקים מן העבר שהמשפחה אחסנה בתוך כספת בבונקר והצפינה בקוד סודי שנהפך עם הזמן ליסוד נורמטיבי במערכת היחסים בין כל הנוגעים בדבר. אירועים ורעיונות אלו יגיעו ברומן שלפנינו להשתנקות, לשלב שבו הם לא יצליחו לנשום עוד בכוחות עצמם. הבגידה שלהם בעבר, חשיפת האירועים כפי שקרו באמת וההשלכות שהנפשות הפועלות נאלצו לשאת בתוכן, יערערו את הברית שהדמויות כרתו בינן לבין עצמן, ויתגלו כטרגיים במיוחד.

"מי שמנומס – המקום שלו נתפס, מי שממרפק – לעולם לא יידפק…" אלו חלק מהדברים מתוך הנאום של בני, החבר והשותף של שלמה, מתוך מסיבת יום הולדת 70 לשלמה, האירוע המרכזי של הספר. נאום ארוך־ארוך שאותו הוא נושא בלי לעצור ובלי לשאוף אוויר בין רעיון לרעיון. הנאום הוא מעין וידוי, ניקוי אורוות – לשים הכול על השולחן בלי לשחק לפי הכללים של המשחק הזה של החיים, ועם זאת, קשה לא להשתחרר ממה שבנה את החיים הללו עד עכשיו. זהו אירוע חד־פעמי – יום הולדת 70 גרנדיוזי בממדים של יום העצמאות ה־70 למדינת ישראל. אלא שכאן, בניגוד לטקס רשמי של פאר, הדר והתרברבות בהישגי־כל־השנים, נחשפת השיטה המכוערת, השקרית, הרומסת, ומרבית הדרכים שבהן נקטו כדי להגיע לאן שהגיעו. 

ומנגד לאותה מסיבה, כמעט באותו זמן, מתרחש אירוע נוסף, קטן ואישי יותר – משמרת מתנדבים במד"א. בתוך האמבולנס הצפוף יחכו לקריאה רן וטליה, הנערה שהוא חפץ בקרבתה ובאהבתה. הם ינהלו דיאלוג תמים של נערים בראשית חייהם הבוגרים, יקשיבו יחד למוזיקה, יתחככו זה בזה מטעמי צפיפות, מנותקים מהעולם, מחכים לפעולה, כאילו הזמן בהקפאה. טליה תספר לרן על ברים ביפן שבהם מוכרים חמצן דרך צינורות שמזרימים אותו למוח (יש אפילו בטעמים). בתוך האינטימיות הזאת, בתוך רכב ההצלה, רן יחשוף בפניה את יחסו למשפחתו־שלו, והיא תציע לו באדיבות ובתמימות "אַמְבּוֹ" – מנשם ידני המבצע הנשמה מלאכותית: "טוב, נראה לי שאתה צריך כמה פושים של אמבו, להחזיר נשימה".

בחמצן אין כמעט רגעים שבהם אפשר להאט: אין משפטים כבדי־משקל, אין אתנחתאות אומנותיות המתארות את הזמן והמקום שבו אנחנו נמצאים. אנחנו רצים לאחור: זה עוד יותר מעייף, אבל לא פחות מסקרן. לרוב אינני מחבב – בלשון המעטה – סגנון כתיבה כזה; סגנון שאינו נותן את המקום לכלי הייצור המרכזי שלו, כלומר לשפה, לשפה שבכוחה לתאר את המציאות של הסיפור, את הרחשים הכמוסים ביותר של הדמויות. האכזבה הזו יצרה אצלי קריאה מסוג אחר: מהודקת, צמודה, חדה וחודרת. חמצן מצטרף לספרים אחרים שיצאו לאחרונה, ספרים המנתקים את השפה ככלי ייצור מהיצירה עצמה – כדוגמת "מחר ניסע ללונה פארק" (אילנה ברנשטיין) או "שלוש" (דרור משעני) – וטוענים, כמו האפוריזם של הסופר האוסטרי תומאס ברנהרד בניסיונו להבין את הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר: "המילים הכבדות אינן תמיד בעלות המשקל, כשם שהמשפטים הכבדים אינם תמיד בעלי המשקל" ("מחיקה" בתרגום אברהם כרמל, הוצאת שוקן). המשקל נמצא בשכבות המוסתרות וברווחים הקצרים של העלילה במקום בשפה עצמה או בטכניקות ספרותיות של האטה. אמיר זיו נותן לסיפור עצמו לבדו את המשקל הזה, והוא עושה זאת בטכניקה גבוהה ומשובחת; טכניקה המתייחסת למילים כחמצן שצריך להגיע מהיר, רדוד וקבוע, ולרקום את משפטי העלילה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

הגיבורים מנסים לכרות ברית עם העבר על ידי יצירת גרסאות ופרשנויות שונות לחוויות, אלא שהסיפור כולו מתקדם, ומתברר כי אותם גיבורים לא הביאו בחשבון את בוגדנותה של האמת שאיתה הברית שלנו מתפוגגת; כאשר אנחנו מנסים להתקין עליה גרסאות שקריות

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה