בין כלי איסוף הרוח – מחשבות על שירה בעקבות מורה הזן דוגן 

מהפכת ה־AI (נדמה שכך נפתחות כל הכתבות כולן) לא פסחה על שדה השירה. כתבות סוקרות את המצב בדאגה, חוזרות וטוענות שהקהל אינו מבדיל ואפילו מעדיף את שירת המכונה על שירת האדם, גם של הגדולים ביותר. השירה (נכתב בעיתון הארץ ב־17.112024) טובה יותר, מובחרת, רגישה, אינה זקוקה למשוררים שיכתבו אותה. המודל החישובי מחקה את השפה טוב פי כמה וכמה. אין עוד צורך במשוררים, השירה אינה זקוקה להם.

בהקשר אחר ומערער פי כמה, כשהתחילה המלחמה המזעזעת האחרונה, מיהרו להזכיר מעל כל במה ״אין שירה אחרי אושוויץ״ (כי בכל זאת בכל דור ודור וכו' וכו'), התנצלו, הזיעו, ההלם גבר על המילים, כי הרי מה עוד אפשר לומר בימים של זוועות? משוררות ומשוררים נותרו עזובים, אחדים השתתקו, אחרים פרצו בבולמוס קולח, ללא הועיל. השירה עדיין נותרה מחוץ להישג ידם. מתקיימת או לא מתקיימת ללא המשוררים ששוררו אותה. וזה מבלי לדבר בכלל על מחסומי כתיבה, על תקופות של דממה, והשתיקה הרועמת.

פתאום זה נראה לי לא משונה כלל, כי אם הדבר עצמו, הכלל: בכל הזמנים כל הזמן השירה מופקעת מהמשוררים ששוררו אותה. אם היא טובה היא אינה זקוקה להם, הקורא עושה בה כשלו. לשירה גרועה לעומת זאת, המשוררים בוודאי ובוודאי לא זקוקים. השירה מייתרת את המשורר, והוא כאמור לא יכול לה, בלעדיה מהו? ואיתה? מה נותר למשורר לעשות בעולם פטישיסטי שכזה? 

הפואטיקה, כך נדמה לי, היא האפשרות האחרת, הפרטית, התנועה החופשית הגמלונית של האדם בשפתו, היא מבטאת יחס חיים מהותי. בלשונו של בובר, השירה היא "סירוב הנשמה למצוא את סיפוקה בשיחה ושיגה עם עצמה" ("פני אדם", עמ' 83). בעיניו, זה הדין גם בענייני אהבה ואמונה. גם הן חורגות מהאדם אבל תמיד מתקיימות ביחסו אל העולם, כלומר לא באמת חורגות ולא באמת טרנסצנדנטיות, פורצות ממנו אבל מתקיימות בו, כמו המבט או המפגש או כאמור השירה. זוהי חוויית חיים יסודית, טבע הבודהה ממש. 

במסורת הזן נהוג לומר כי לכל היצורים יש טבע בודהה, כלומר כולם מראשיתם שותפים בטבע המציאות, בכולם מתקיימת אפשרות להתעוררות (להיות בודהה, הלוא להיות זה שהתעורר). אבל אֶיהֶי דוֹגֶן מורה עצום (ומשורר) עמוק ויצירתי, שהשפיע כל כך על תרבות יפן ומסורת הזן, לא הצליח להבין, כשהיה נזיר צעיר בתחילת המאה ה־13, אם הדברים מלכתחילה ערים, בעלי טבע בודהה, לשם מה להתאמן? לשם מה לשבת יום אחר יום, לשם מה ההשתוקקות להתעוררות? כלומר, הוא נתקל בשאלת השירה מהצד השני, הרווי. חסר מנוח, הוא הפליג לסין לחפש תשובות. עוד בדרך, על סיפון הספינה, פגש טבח זקן שהשפיע עליו עמוקות, הוא גם זה שהורה לו: 

על הלומד מילים ואותיות לדעת את מהותן של מילים ואותיות. 

על המתמסר לדרך לברר היטב את מהות התמסרותו לדרך.

מילים ואותיות הן: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

(דוגן מבחר כתבים, עמ׳ 183)

אבל הייתה לו עוד דרך ללכת ועוד מורים לפגוש. מספרים שדוגן התעורר כששמע את מורהו אומר "שלמידת זן פירושה השרת גוף נפש". אז, החציצות בינו והעולם נשמטו. אז גם ראה נוכחה את הטעות היסודית בלב השאלה שייסרה אותו. הוא פיצל בין אימון להגשמה, בין אמצעים ומטרה. תובנתו הגדולה והמטלטלת הייתה שהאימון עצמו הוא ביטוי של הגשמה. "אתה יושב במדיטציה לא על מנת להיות בודהה, אלא כי אתה בודהה" (מצוטט מספרו של יעקב רז "זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה", עמ'87 ) אמר דוגן, מהדהד את אבות הזן שלפניו. פתאום המושגים המבדלים נראו לו מלאכותיים, תעתועי תודעה בלבד, אמצעי ומטרה התגלו לו בבהירות כאותו הדבר עצמו. מעתה והלאה הוראתו המרכזית הייתה: רק שב (ביפנית: שִיקָאנְטָזַה). יעקב רז מסביר:

כל מלאכה אנושית, כל יצירה אנושית, היא ההגשמה של "אנושיותו" של היוצר בזמן המלאכה. אבל כל הגשמה כזו היא אימון, שיביא פירות נוספים. אלא שהפירות הנוספים אינן מטרת העשייה אלא העשייה עצמה. האדם הקדמון עסק במלאכתו לא כדי להוליד את שייקספיר ומוצרט, ובכל זאת הם "פירותיו". המנגן בכינור מתאמן ומגשים כאחד. הוא "יוליד" את עצמו כנגן אחר בעתיד. הוא "יוליד" נגנים אחרים נוספים בדורות הבאים, ובמובן זה חייו הם "אימון לקראת…" אבל בעיקר הוא "מגשים", תוך כדי "אימון", את היותו נגן עכשיו. (שם, עמ׳ 88)

עצם הפעולה מקיימת. אולי מולידה, אולי נובעת, אבל משוחררת משניהם באחת. דוגן מלמד ש"להגשמה אין סוף. לאימון אין התחלה" (שם, עמ׳ 90). שהאימון עצמו הוא ההגשמה ואישורה ושאין מעבר לה. שהאימון כולו הוא אימות של טבע הבודהה החולף והמתחדש. על כן הוראתו היא לחזור ולשבת שוב ושוב. 

ישיבת הזן, מרחיב איתן בולוקן, "היא שער לתובנה החמקמקה כי כל מעשה וכל פגישה עם האחר, ויתרה מזו כל פעולה בעולם  מהווים הזדמנות למימושה של הדרך. במובן זה הישיבה היא טקס המסמל את השאיפה להידמות לדמויות האידיאל של המסורת" (דוגן מבחר כתבים, עמ' 248). דוגן לימד מדיטציה במובן הרחב שלה, כטקס, כסמל של המסורת כולה, שעצם ההשתתפות בה היא הנכחה פרפורמטיבית של האתוסים המכוננים שלה. היא לא נועדה להשיג התעוררות, היא תרגול בכל רגע ורגע, ממש כשם שהכתיבה יכולה להיות (דרך השיר).

כמו הישיבה השקטה, גם הפואטיקה מכילה ממד מסורתי, טקסי, גם היא מתקיימת מראשית הדברים, בטבעם, מערערת על האינסטרומנטליות התועלתנית, לא תוספת לחיים, אלא מבע שלהם. ״כדי להנצל מתהום אין טעם להיאחז בצוק״ ("אומרי שיר על סף מוות", עמ׳ 84), חתם סנגאי לפני מותו. נדמה שעל העוסקים במלאכה אין אפשרות אחרת מלבד לשוב, לשבת, להתבונן, לכתוב, לקיים את האפשרות הפרטית, האנושית פעם אחר פעם. "השירה הולכת, כמוה כאמנות, עם אני ששכח את עצמו" ("סורג־שפה", עמ׳ 133) אמר צלאן, למד את עצמו ועל כן שכח את עצמו, ידגיש דוגן, ״מוגשם על ידי ריבוא הדברים״ (דוגן מבחר כתבים, עמ׳ 63), מקיים שוב ושוב ראייה נוכחה לטבע הדברים ולאישורם.