באחד מן המסדרונות הצדדיים שבמפעל השוקולדה המפורסם של ווילי וונקה, נמצא חדר ושמו ״חדר השוקוטלוויזיה״, שאליו מוזמנים אורחיו של וונקה — צ׳רלי בקט, גיבור ״צ׳רלי בממלכת השוקולד״, סבא יוסף, סבו של צ׳רלי, מיקי טלא המכור לצפייה בטלוויזיה ושאר הילדים שזכו לבקר במפעל. וונקה מראה להם שם מצלמת טלוויזיה שהוא המציא ופיתח, מצלמה שיכולה להעביר לא רק תמונה של האובייקט המצולם, אלא אף את האובייקט עצמו. ״הלא זה פנטסטי!״ קורא אז בקול נדהם סבא יוסף — המבוגר המלווה את צ׳רלי במסעו, מבוגר שלא שכח שהוא עצמו היה לא מזמן ילד, ולכן יכול להעמיד את עצמו בשני צדדי המתרס בו זמנית. ״זה… זה… כישוף!״ (עמ׳ 122) הוא אומר, גלגלי מוחו מתחילים לפעול לאור האפשרויות הדרמטיות שנובעות מן ההמצאה החדשה, ויחד עמו גם גלגלי מוחנו.
הרי המצאה מכושפת כזו יכולה לשנות את העולם לחלוטין, לא רק את דרכי העברת המידע, אלא אף את דרכי התחבורה, המסחר, הפוליטיקה והמלחמות, אולי אף לפתור את בעיית הרעב בעולם השלישי ולהציל את העולם ממשבר האקלים! אבל אז אוסף ווילי וונקה, כביכול, את חוט המחשבה מידיו של סבא יוסף ומתאר באוזנינו את הגשמת הפוטנציאל — ״תארו לעצמכם מה יקרה כשאתחיל להפעיל את השידורים הללו ברחבי המדינה. אתם תשבו לכם בבית, על הכורסה, ותצפו בטלויזיה. ולפתע יגיע תורו של שידור פרסומת. הקריין יכריז: איכלו מטעמי וונקה — הם הטובים ביותר בעולם! ואם אינכם מאמינים — נסו נא בעצמכם, ברגע זה! ואז, כל שיהיה עליכם לעשות הוא להושיט יד ולקחת חפיסה. מה דעתכם על כך?״ (עמ׳ 123).
מה דעתנו באמת? האם האופק הטכנולוגי החדש אכן ימומש בצורה המיטבית לשם רווחת האנושות כולה אם ישתמשו בו לפרסם שוקולד? בעיבוד הקולנועי האחרון לעת עתה של צ׳רלי והשוקולדה, זה של טים ברטון מ־2005, מתמלל את ביקורת הקפיטליזם הזו מיקי טלא עצמו, שאומר ״אתה לא מבין מה המצאת? זה טלפורטר! זו ההמצאה הכי חשובה בתולדות העולם. ואתה חושב רק על שוקולד!״.
לו הסצנה הבאמת מצחיקה מאוד הזאת, שבה נרתמת ההמצאה המופלאה לשירות תעשיית הממתקים ומוכתרת כ״מהפכה עולמית״, הייתה נכתבת בהקשר אחר, היא יכולה הייתה להתרחש בקלות בארמון הרשע של ארכי־נבל, והגיבורים שוחרי הטוב היו מצילים את ההמצאה מידי התעשיין הקפיטליסט, למען עתיד כדור הארץ. אבל בעולמו האתי של דאל הכול הפוך. מיקי טלא מואשם בפינוק, אגוצנטריות, חמדנות ותאוותנות והוא בא על עונשו מידיו של וונקה, האל הכל יכול, המפונק, האגוצנטרי, החמדן והתאוותן בעצמו, וזאת למרות שמיקי טלא טוען בשם ההיגיון האלטרואיסטי ומבקש לשגר פתיתי קוואקר ובני אדם. הגיון זה מתפרש כהתנגדות לשליחותו של וונקה להפיץ שוקולדה בעולם ועל כן מיקי טלא נענש באכזריות.
וילי וונקה — הניהיליסט, הקפריזי, המתנהל בתוך מערכת לוגית ומוסרית נרקיסיסטית ונטולת רפלקסיה, מעורר הזדהות רבה כל כך משום שהוא למעשה ילד, וכולנו — גם המבוגרים שבינינו — בעצם ילדים. הוא מאפשר לנו לעמוד על קצות אצבעותינו ולהעז ולדמיין, לגשש את גבולות האפשר ואת גבולות המוסר ואז לחצות אותם. הטוב מוגדר על פי התאמתו לתשוקותיו הילדותיות של וונקה, והרע על פי אי־ההתאמה. לכן אנו מעריצים אותו, על דמיונו ותעוזתו להגשים את דמיונותיו, ובה בעת גם מבועתים מפניו, ומבועתים אף מעצמנו, ממה שמתגלה לנו על עצמנו דרכו. וונקה מגשים את תשוקתו הגדולה של הילד, שהיא בעצם גם חרדתו הגדולה ביותר, להיות מסוגל לממש בעולם המעשה את הקפריזות הילדותיות שלו בלי לבוא חשבון על התוצאות. כלומר — לאכול רק ממתקים כל היום, להחליט מהו רע ומהו טוב ולהעניש את הרע בעונשים אלימים.
סוף שנות השמונים, שכונת גבעת מרדכי בירושלים. פעם בשבוע, ימי ראשון כמדומני, הייתה מגיעה למגרש החניה שליד בית הספר ציון עזרי הספרייה הניידת. הייתה זו משאית חבוטה שהוסבה לכדי ספרייה. היא הייתה חונה שם בערך שעה, לא יותר, אחר הצהריים, אחרי שעות הלימודים. אנחנו, ילדי השכונה, היינו עומדים על המדרכה עם ספרים להחזרה בידינו ומחכים לה שתעגון — ספינה עצומה ומתנודדת שבכרסה חבויים כל מחמדי העולם. ספרים. ספרים שמאפשרים לעמוד על קצות האצבעות, ספרים שאפשר להעז ולדמיין איתם ומכוחם, ספרים שמובילים את הקורא אל גבולות האפשר.
הנהג־הספרן היה מתמרן את המשאית כך שפתחה האחורי היה נעצר סמוך למדרכה, יורד מן הקוקפיט, פותח את דלתותיה האחוריות ומוריד מהן מדרגות ניידות. אחר כך היה מסיר בתנועה קלה את הרצועות הארוכות שהיו אחראיות על כך שהספרים לא ישמטו מן המדפים הארוכים בטלטולי הנסיעה. ריח מובהק של נייר ישן, קצת רטיבות, עובש קל וניילונים מהוהים מילא את המשאית. הספרים היו מסודרים, אם זכרוני אינו מטעני, לפי גיל. גם חוקים היו שם. ילד בכיתה ב׳ לא הורשה לשלוח את ידו אל ״שרה גיבורת ניל״י״ או אל ״טרזן״, שסווגו לכיתות ד׳ או ה׳.
בכל פעם אפשר היה לקחת עד שני ספרים לילד, ורק במלחמת המפרץ, כשעמדנו שם בתור עם קופסאות הקרטון החומות של מסכות האב״כ מיטלטלות על כתפינו, נתנו לקחת יותר. ארבעה אולי? חמישה? רצינו לעמוד על קצות האצבעות, רצינו לברוח, אבל שוב ושוב מצאנו את עצמנו בחדר האטום, משחקים במזרקי אנטרופין. מבעד לזגוגיות המטושטשות של המסכות נצמדו עינינו אל השערים הנדירים הללו שאפשר היה לברוח דרכם לשעה קלה לנרניה, לארץ ים, או לפחות למערה החשמלית. ריח הפלסטיק השחור עולה באפי, ואיתו הקולות, קולות האזעקה הרפה, בוקעת בו זמנית משניים או שלושה מוקדים שונים בשכונה. כשכבר חזרנו ללימודים היינו מתקבצים בזוגות או בשלישיות לחקות את האזעקה, התמחינו בזה. בשניים ושלושה קולות החיקוי נשמע מצוין, המורות היו קופצות בבהלה ואנחנו היינו אכזריים ומאושרים. זו הייתה מלחמה נהדרת, היינו קורבנות והרגשנו רגשות עזים.
הרבה אלימות הייתה אז במסדרונות בית הספר. בלילות חלמנו על גז רעיל שמתפשט בבתינו ובימים הלכנו מכות. לאחד הילדים גזרו את מסכת האב״כ עם מספריים והוא ברח בוכה לחדר המנהלת. סדאם חוסיין היה דמות ערטילאית, קריקטורה של נבל. רצינו להרוג אותו כמובן, אבל אי אפשר היה, אז במקום זה רצינו להרוג אחרים, את הבכיין ההוא, את החבר שהרוויח לנו קלפים של ״שוטרים וגנבים״, את כל מי שמגיע לו. מה מספק יותר מהרג צודק? כמה שמחנו עם החיסול של כל אחד מן הילדים המפונקים במפעל השוקולד, עם היעלמותם המבורכת של הוריה של מטילדה בסצנת הסיום, עם הסתלקותו של מר האזל עם הרולס רויס שלו בסוף ״דני אלוף העולם״.
סיפוק מיוחד העניקו לנו ספרי חבורות הילדים, גם אלו הבריטיות כמו השביעיה הסודית והחמישייה הסודית, וגם אלו הישראליות — חסמב״ה, שמונה בעקבות אחד. ספרים שהעמידו פוליטיקה חלופית, צבא חלופי, של ילדים. לא רק כאלו שנלחמים נגד המבוגרים ועוולותיהם, כאלו שעושים את מלאכת המבוגרים באופן יעיל יותר מהם. ילדים שיכולים להעניש את הרעים.
בעיקר אהבתי את הספרים שהתרחשו לפני קום המדינה, בארץ שנשלטת בידי ה״כלניות״, החיילים הבריטיים שאינם מדברים עברית. אלו הזרים הגמורים שיש לחשוד בהם, שאנשי המחתרות נלחמים נגדם, אבל מצד שני גם אלו שמגנים על היישוב מפני הגרמנים והאיטלקים. היחס הדו־ערכי לבריטים עבר היטב בספרות שקראנו. מצד אחד שרה גיבורת ניל״י עזרה להם לכבוש את הארץ, והצנחנית שלא שבה לחמה בשורותיהם, ומצד שני מרידור נמלט ממחנה המעצר שלהם בהבריחה אל החופש, וזהרה ושמוליק נלחמו נגדם באהבה עד מוות — וזה רק אצל דבורה עומר! מבלבל.
הבנו היטב מה אנחנו לא מבינים, אבל הבנו היטב גם מה אנחנו מבינים — את המלחמה. את הכרח המלחמה. המלחמה הייתה הרקע הטבעי לכל זה, הרקע שכל האפשרויות הפתוחות לפנינו התרחשו בתוכו, כלפיו ובצילו. איך הסביר חגי, הנער מקריית חיים ב״שמונה בעקבות אחד״: ״כיון שהמורים לא לימדו אותנו איך להילחם ולא הסבירו לנו כלום על סוגי הנשק, למדנו בעצמנו… ברצינות ולא בצחוק!״ ובפני חבריו התגאה ״אני ילד מקרית־חיים שיכול לדעת יותר מילדי הקבוצה על מטוסים ומלחמות: הן אנחנו היינו בשדה האש ממש, באזעקות ובהפצצות!״ (עמ׳ 15 ו־46).
היה זה הגיוני להפליא בעיני שילדים נמצאים תחת אש. זה לא קרה רק כאן הרי, אצל חגי מקריית חיים. גם פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי ב״האריה המכשפה וארון הבגדים״ נשלחו הרחק מלונדון המופצצת, באותן שנים ממש, והם בכלל בריטים! שלא לדבר על ״אי הילדים״. התפקיד הכפול של הבריטים המשיך מן המציאות הפוליטית שלפני קום המדינה אל המציאות הספרותית והספרות וההיסטוריה התערבבו בדמיוננו: ילדי הבריטים לימדונו איך להתנהל כחיילים, כלומר לנהל חיי חבורה טקסיים, בה בעת שאחיהם הגדולים של אותם בני החבורות הבריטיים, שהוצבו בפלסטינה, היו החשודים העיקריים, מושא המעקב.
אחרי שאומן בעיראק כטייס קרב ונפצע בלוב, הוצב רואלד דאל ב־1941 בבסיס חיל האוויר הבריטי בחיפה. משם יצא למשימות הפצצה נגד משטר וישי הצרפתי בלבנון. באוגוסט שנת 1983 פרסם דאל מאמר ביקורת ספרותי במגזין הספרות הבריטי Literary Review. מושא הביקורת היה ספר בשם God Cried מאת טוני קליפטון וקתרין לירוי. זהו ספר תיעודי ובו ביקורת חריפה על ההפגזות הישראליות על ביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה. דאל מיעט מאוד לבקר ספרים, ואף על פי כן, על הספר הזה הוא כתב. ההפצצות הישראליות היו אכן אכזריות להחריד, ואלפי אזרחים לבנוניים נהרגו בהן. רשימת הביקורת של דאל הביעה ביקורת גלויה על המדיניות הישראלית, הישראלים תוארו בה באופן סטריאוטיפי במובהק, על גבול האנטישמי. גלי ההדף שיצרה רשימת הביקורת הזו כלפי דאל, כלפי המגזין וכלפי הוצאת קוורטט שהוציאה את הספר היו עצומים והרשימה הזו עלתה לדאל גם במחיר תואר האבירות הבריטי, שלא ניתן לו ככל הנראה בגללה.
דאל פתח את הרשימה בזיכרון: ״ביוני 1941 מצאתי את עצמי מכל המקומות בפלסטינה, נלחם עם חיל האוויר הבריטי נגד צרפת של וישי והנאצים. היטלר היה בגרמניה, תאי הגזים נבנו והרצח ההמוני של היהודים החל. ליבנו שתת דם על הגברים, הנשים והילדים היהודים. שנאנו את הגרמנים״. וכמו במעשיית מוסר ימי ביניימית, הציג דאל סימטריה ברורה: ״בדיוק 41 שנים מאוחר יותר, ביוני 1982, הכוחות הישראליים זרמו לכיוון צפון מה שפעם היה פלסטין, אל לבנון, והרצח ההמוני של התושבים החל. לבנו שתת דם על הגברים, הנשים והילדים הלבנוניים והפלסטינים, וכולנו התחלנו לשנוא את הישראלים״. מעולם, טען דאל, לא הפך עם מקורבנות לרוצחים כה מהר, כאילו קבוצה של נזירות אהובות המופקדות על בית יתומים תתחלנה לרצוח פתאום את הילדים.
אז ביקש דאל את סליחת הקורא וגילה את המוטיבציה שלו לכתיבת הרשימה: ״הרשו לי רגע לחזור אל פלשתינה שאני זוכר, ביוני 1941״. הוא העלה זיכרונות, איך טסנו אז מעל ביירות, איך הפצצנו, אבל מעולם לא ירינו כדור שיכול היה לפגוע באזרח או במטרה שאיננה צבאית. הוא נזכר — ״פעם אחת אני וטייס בשם ביל וולאס יצאנו לפגוע בכמה מטוסים צרפתיים שחנו בשדה תעופה, שלושה קילומטרים מצפון לריאק״. היה זה ערב שבת, כשהתקרבו ראו דאל וולאס שהטייסים וחברותיהם עורכים מסיבה בין המטוסים. ״אני זוכר שראיתי בקבוקי יין וכוסות על אחת מכנפי המטוסים, ונערה גבוהה בשמלה ירוקה־לבנה בדיוק הרימה כוס יין אל שפתיה כשהופענו מעל העצים. כשמטוס מגיח בטיסה נמוכה ומהירה אתה לא שומע אותו עד שהוא ממש מעליך, ואז הקול נשמע כמו פיצוץ בפניך. היה זה מן הסתם הלם עבור האנשים הצעירים הללו באמצע מסיבת קוקטייל של שבת בערב לשמוע פתאום את הקול הזה ולראות שני מטוסי הוריקן עוברים עשרים רגל מעל ראשיהם. כמה מכונות יריה החלו לירות עלינו מפינות שדה התעופה, אבל ביל ואני הסתובבנו עוד פעמיים כדי לתת שהות לכולם לברוח. אני עדיין אוצר את המראה של נערות בעקבים גבוהים וחצאיות מתנפנפות מזנקות אל מטה המבצעים כשהצרפתים האמיצים יורים מאחור״. רק אחר כך הם חזרו והפציצו את המטוסים, עם בקבוקי היין והכל. הוא חתם את הפסקה — ״באותם הימים, מלחמה בלבנון הייתה עסק אבירי״.[1] זאת בניגוד למלחמה האחרונה, הישראלית, שאיננה עסק אבירי.
מיהו הדובר בטקסט הזה? מיהו האוחז בהגה, זה שמייצר לא רק את האלימות אלא גם את האתיקה של האלימות, לובש את גלימת השופט ואת מדי המוציא להורג גם יחד, בונה את הקוד האתי, מתקיף, שופט, חומל ומעניש בו זמנית? האין זה בן דמותו של ווילי וונקה, האל־האדם הקפריזי? וונקה שמייצר סימטריות אתיות, היסטוריות, ולו היה יכול היה מזמין את כולנו אל מפעל השוקולדה שלו, המרחב הסגור, הההטרוטופי, שהחוקים היחידים בו הם החוקים שלו, שבו הוא יכול להנהיג את העולם במידה כנגד מידה, לטוס קרוב־קרוב מעל ראשינו בקול פיצוץ עז, להבעית אותנו, לחוס על חיינו בחסדו כי רב, או אם ירצה להשליך אותנו אל נהר השוקולדה או אל פיר קליפות האגוזים, לנפח אותנו בעזרת מסטיק הפלא או לשגר אותנו במצלמת הטלוויזיה ולהקטין אותנו לגובה אצבע, כיאה לנו. היהודים הללו, עם הכסף האמריקאי שלהם, ועם הרצחנות שלהם. כך כתב.
הדמיון שסימן דאל בין המפציצים של אז למפציצים של היום ברור, ואיתו גם ההבדל. הישראלים הרגו אזרחים אבל אנחנו הבריטים לא הרגנו אזרחים. גם הטייסים הישראליים וגם דאל טסו במטוס קרב מעל אוכלוסייה אזרחית. הקו המבדיל נמתח בשאלה הבריטית על אודות מידת האבירות. העסק שלנו, הבריטים, היה אבירי, שלהם, הישראלים, איננו אבירי.
ההיסטוריציזם, הסימטריה, הווידוי בגוף ראשון, הופכים את רשימת הביקורת הזו לטקסט פרוגרמטי, הכרחי להבנת תודעתו של דאל לא רק כמבקר של המדיניות הצבאית הישראלית, אלא של תודעתו כמספר סיפורים וכסופר ילדים, כלומר כנציג של המבוגרים בעולמם של הילדים. כשליח הממונה על המעוף ועל הרחבת הדמיון, כמו גם על האתיקה ועל הסימון של הטובים והרעים.
הניהיליזם הפרוע והדמיון חסר הגבולות הם מן המאפיינים האיקוניים ביותר של דאל, והם מופיעים בספריו בדרך כלל בד בבד עם אלימות גרוטסקית ותיאורים סטריאוטיפיים של לאומים וטיפוסים. הדעות הסטריאוטיפיות, הגזעניות והאנטישמיות של דאל אופייניות לו, ולמעשה אין בהן כדי להפתיע. עד כדי כך הגיעו הדברים, שב־2020, 30 שנה אחרי מותו, פרסמה משפחתו התנצלות רשמית על התבטאויותיו וכמה שנים לאחר מכן התפרסם שמבחר מספרי דאל עתידים להופיע במהדורה מחודשת שממנה יושמטו ביטויים סטריאוטיפיים כלפי מיעוטים, שמנים ואחרים. ההודעה עוררה סערה זוטא ודיון ער על גבולות הצנזורה, תרבות הביטול והאפשרות לקרוא ספרים שנכתבו בקונטקסט אחר. אבל השאלה איננה רק אידיאולוגית אלא, בהקשר הזה, ספרותית. ההומור הגרוטסקי, הפרוע והמלהיב של דאל מבוסס על סטריאוטיפים, משחק עם סטריאוטיפים. מה יישאר מדאל בלי הסטראוטיפיות? בלי ההלצות על טעמיהם של בני הלאומים השונים בהעי״ג? בלי התיאור הגזעני של בני האומפה לומפה, צבא העבדים השחורים? דאל מצחיק כל כך, משחרר כל כך, לא כל כך נעים להודות, כי גם החשיבה שלנו כקוראים היא במידה רבה סטריאוטיפית.
האם הסטריאוטיפ של היהודי, שהיה קורבן לאלימות ועכשיו מפעיל אותה באופן בלתי אבירי, תלוי בהכרח במעשיו של הצבא הישראלי? אינני בטוח. אפשר שהדימוי הסטריאוטיפי של היהודים בא לידי ביטוי כבר קודם לכן, עוד לפני שהופעלה עליו מידת הדין ופסיקת הדין. ב־1970 ראה אור ספרו של דאל ״מר שועל המהולל״. מר שועל נרדף על ידי שלושת בעלי החוות המרושעים, ומסתתר בתוך מחילתו יחד עם משפחתו, משם הוא חופר מנהרות אל מחסני המזון של בעלי החוות כדי לפרנס את ילדיו, בהתאמה גמורה לדימוי האנטישמי הקלאסי, וליבנו, לב הקוראים, איתו. ״ליבנו שתת דם על הגברים, הנשים והילדים היהודים״
תוך כדי החפירה, שואל אותו מר גירית המכובד אם הוא איננו מוטרד מהגניבות שבעזרתן הוא מתקיים. ״עמיתי הוותיק והטוב בפרווה הלבנה כשלג והשחורה כפחם,״ עונה לו מר שועל, ״האם אתה יכול לחשוב על מישהו בכל העולם שלא היה סוחב כמה תרנגולות אילו היו ילדיו גוועים ברעב?״ ״ליבנו שתת דם על היהודים״. אצל ווס אנדרסון, בעיבוד הקולנועי המופתי מ־2009, העניין מודגש אפילו יותר. השועל הוא יהודי שעבר אמנציפציה, ניסה להיות עיתונאי ״אנושי״, אך הרדיפות החזירו אותו להיות יצור פרא שחי מתחת לאדמה וגונב. היהודי החיה, היהודי שאיננו יכול להיות בן תרבות, וסופו שהוא מוצא את גאולתו בהקמת רשת מחילות תת־קרקעיות שבעזרתן יוכל להמשיך לינוק מעטיני החוואים היצרניים שעל פני האדמה. אז, בשנות השבעים, היה לבו של דאל נתון אל היהודים.
אני חוזר וקורא את שורות הפתיחה של ״צ׳רלי בממלכת השוקולד״: ״הכירו נא את צ׳רלי״, מכריזה הכותרת בגוף שני והאיורים ממלאים מיד את הדף. אנו זוכים לחזות במבוגרים, סבא יוסף וסבא יוספינה, אחריהם בסבא ג׳ורג׳ וסבתא ג׳ורגי׳נה, במר בקט ובגברת בקט, הוריו של צ׳רלי, ואז בצ׳רלי עצמו: ״זהו צ׳רלי״ (עמ׳ 14) מכריז המספר, ומיד פונה אלינו צ׳רלי בגוף שני: ״מה שלומכם? ואיך אתם מרגישים? ובכלל, מה נשמע?״ (עמ׳ 15). אנו מבינים מיד שהיחיד כאן שרואה אותנו, היחיד שיש לו בכלל יכולת לשאת עיניים ולראות, הוא צ׳רלי. למעשה, עיניהם של ששת המבוגרים נשואות אליו, שלא ירעב, שיחגוג יום הולדת, ועיניו שלו נשואות, כביכול, אלינו. ״הוא שמח מאוד להכיר אתכם״ מודיע לנו המספר, וליבנו רחב מגאווה. ילד טוב וישר ופקוח עיניים שכזה מעוניין להיות חבר שלנו!
זוהי פתיחה שמכוונת אותי לקרוא כילד, מחלצת ממני את עיני הילד הטבועות בי. דאל, ושליחו שבסיפור ווילי וונקה, מושכים את מבטנו ואת ליבנו, מפתים אותנו להיענות להגיון של מעשיית המוסר ולהתנהג כמצופה מאיתנו, כילדים. ילדים טובים. ילדים שאינם חמדנים ואינם מפונקים. ילדים מבועתים שרוצים להיות צ׳רלי, ולא חס וחלילה מיקי טלא. דאל שיכנע אותי כקורא ילד שהילד הטוב בעיני וונקה והרע בעיני וונקה הם אכן טוב ורע מוחלטים. כעת, כמבוגר מקריא, אני מוצא את עצמי תוהה: מה עם הילד המפונק? מה עם מי שאוהב לראות טלוויזיה? מה עם הילד שאיננו מציית לאתיקה הוונקאית? מרחק מסתמן בין שתי הקריאות, בין הקריאה שלי כילד לבין הקריאה שלי כמבוגר. מרחק, ואיתו שאלה על האחריות הספרותית והפוליטית שהמרחק הזה מעמיד לפנינו ככותבים, כקוראים שהיו פעם ילדים, כמקריאי סיפורים לילדים, כמבוגרים.
האם הילדים הם גזע? עם נפרד שנתון למרותנו, המבוגרים? משועבד לקפריזות הרצחניות שלנו? הרי הם תמימים כל כך, חסרי ישע כל כך. רמוסי זכויות כל כך. נושאים אלינו עיניים. סובלים כשאנחנו נלחמים, לא ישנים תחת ההפצצות. ומצד שני, עבורם אנחנו נלחמים, והם מצידם מזדהים איתנו, מייסדים חבורות, משחקים בחיילים. הם גדלים להיות אנחנו, ממש כפי שאנחנו היינו הם, ואנחנו תומכים במעגל הזה, תולים בהם ציפיות סמויות, כותבים עבורם ספרי ילדים, בהם הם נלחמים אפילו טוב יותר משאנחנו נלחמים. עולמם מתרחב, ליבם עולה על גדותיו ודמיונם ממריא למקרא הסיפורים הללו. הם מחליפים ספרים שאנחנו כותבים בספריות שאנחנו מחנים בחנייה של בית הספר שבו אנחנו מלמדים אותם. צ׳רלי בקט מיועד הרי להיות יורשו של וונקה. ובספר ההמשך, ״צ׳רלי ומעופפלית הזכוכית״, מקבלים הסבים הזקנים את תרופת הפלא של וונקה וחוזרים להיות ילדים!
דימויי הילדים והחיילים מתערבבים בלבי: ילדים שרוצים להיות חיילים. חיילים שמדברים עליהם כעל ילדים. חיילים שרוצים לחזור אל הילדים שלהם. ילדים בלי נשק. ילדים עם נשק. ילדים מופצצים. ילדים מפציצים. האם לא הפכנו — אנחנו המבוגרים — את ארץ ישראל ואת בריטניה ואת העולם הזה כולו, למפעל השוקולדה שלנו, למרחב הקפריזי שלנו, שאנחנו קובעים בו את האתיקה, שופטים ומענישים ומאשימים, ואז שבים ונבעתים ממה שיצרנו, מדפיסים מהדורות מצונזרות, תוהים על הספרים הללו, האם הם משקפים את דעותינו?
״אתה שוב ממלמל״ נוזף וונקה במבקריו הילדים בכל פעם שאחד מהם תוהה על צירוף בלתי אפשרי — קרם שערות, ילדים המגדלים קרחת, תות חלב — ״בפעם הבאה דבר בקול רם!״ בכך הוא חוזר על גערה שכל ילד שמע פעם ממבוגר כלשהו. אלא שהשאלות של הילדים נכונות והן הובעו בבירור, מה שלא היה ברור הוא הצירוף מלא הדמיון של וונקה. וונקה איננו מעוניין — ואולי איננו יכול — להבהיר את דבריו לכן הוא תולה את חוסר הבהירות באופן ההגייה. בעזרת גערת ה״מבוגר״ הזאת מבהיר וונקה שעל הילד לקבל את האיגיון של המצאתו בלי לשאול שאלות. זוהי תביעה ילדותית להפליא, אבל מצד שני בדיוק בהמצאות רבות דמיון וחסרות הגיון אלו מצוי סוד קסמו של וונקה. לילד המארח במפעל השוקולדה, כמו גם לזה שקורא את הסיפור, כדאי להצטרף אל וונקה בלי לשאול שאלות אם הוא מעוניין לרשת יום אחד את המפעל, כלומר אם הוא מעוניין בהשראה, בעמידה על קצות האצבעות, בהרחבת העולם שמעניקה הספרות. מה שעומד כאן לשאלה היא הספרות וכוחה הממריץ, משולח הרסן, החורג בחדווה כזו מגבולות האפשר והרצוי. הספרות הנכתבת עבור הילדים, משחררת אותם, ובה בעת גם מנתבת, מכווינה, שופטת ומענישה.
[1]. Roald Dahl, "Not A Chivalrous Affair: God Cried by Tony Clifton and Catherine Leroy", August 1983, Literary Review, תרגום שלי.