לפני כמה ימים, בעודי כותבת הודעת טקסט לחברה טובה ומנסה לקבוע איתה פגישה, היה לי נדמה פתאום שאני שומעת את קולה. המשכתי להקליד, משוכנעת שזה פרי דמיוני. אך כשעליתי במדרגות למפלס החנייה העליון, ראיתי אותה פתאום מולי. חייכתי, גם מפני שהפגישה הלא צפויה חסכה התכתבויות מיותרות, וגם כי באותם ימים הייתי עסוקה בכתיבת הרשימה הזאת על באומגרטנר ועל המקריות ביצירתו של פול אוסטר.
אוסטר הוא סופר אקזיסטנציאליסט, בשל עיסוקו החוזר ונשנה במשמעות הקיום ובשל העובדה שדמויותיו מוצאות משמעויות סובייקטיביות לחייהן כתוצאה מהחלטה או מהתמסרות לשינוי שהתרגש עליהן. אוסטר בוחן מה קורה לדמויות כשצירופי מקרים מסיטים אותן ממסלול חייהן ומעניקים להן אפשרות לבחור אחרת.
בעוד ברוב ספריו, אירוע מטלטל כלשהו מניע את גיבוריו לפעול, בספרו האחרון באומגרטנר המקריות גורמת לגיבור הראשי להתבוננות פנימית עמוקה בחייו. עלילתו של הרומן צנועה: פרופסור באומגרטנר (בן דמותו של אוסטר) על סף פרישה. הוא חי חיים בודדים למדי ומתאבל על אהבתו העמוקה ורבת השנים לאשתו אנה, משוררת ויוצרת שנהרגה בתאונת שחייה. מדי פעם הוא שב וקורא בכתביה האוטוביוגרפים, שבהם מתוארת פרשת חייהם המשותפת. מלבד זאת הוא מפליג בזיכרונות אל עברם כזוג צעיר, ומרחיק לכת עד ילדותו בניוארק, אל קורות חייהם של הוריו, במיוחד אל חיי אביו, יליד פולין, מהפכן כושל ובעל חנות בגדים.
באומגרטנר מתאמץ למצוא אהבה חדשה אך לבסוף נחמתו מתרגשת מכיוון בלתי צפוי: דוקטורנטית צעירה מאוניברסיטת מישיגן מתכננת לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה על יצירתה של אנה המנוחה. הציפייה לפגוש את החוקרת טוענת את באומגרטנר באנרגיה חדשה. הוא נדרש להתקין ולמיין את מאגר יצירתה של אשתו, ומלאכה זו יוצקת בו תוחלת וממלאת את שעותיו. אך ככל שהעלילה מתקדמת אל סופה כך גם תקופת ההמתנה לדוקטורנטית, שצפויה לגמוע 990 קילומטרים בתשע וחצי שעות נהיגה ולהגיע לביתו, נמהלת בחרדה ובהמתנה לאסון: "יש עשרת אלפים דברים שעלולים לקרות לה בכל רגע בנסיעתה. חג המולד בא וחולף, ועד ל־27 ו־28 בחודש תמרן באומגרטנר את עצמו לחרדה כזו עד כי הוא עלול להידרדר בכל רגע למצב של תבהלה גמורה" (עמ' 203).
הספר מתחיל בשרשרת של תאונות. באומגרטנר שוכח סיר על הגז וגורם לשריפתו. לאחר מכן הוא נופל במדרגות ונחבל. שרשרת התקלות מובילה אותו להיזכר באנה אשתו, משום שהסיר השרוף הוא כלי הבית היחידי שהוא לא זרק או נפטר ממנו לאחר מותה. הוא נזכר בחנות לכלי בית שבה ראה אותה לראשונה. ומשם נודדת מחשבתו לזיכרונות אחרים מחייהם המשותפים, מתוך נקודת המבט של אדם מבוגר שכבר חי את מרבית שנותיו. זאת הסיבה שאוסטר העניק לבאומגרטנר את השם הפרטי בעל המשמעות, "סימור" (see more), כשמו של סימור גלאס, החייל הפוסט־טראומטי מסיפורו הקצר והמופתי של סלינג'ר "יום נפלא לדגי בננה."
כאמור, הציפייה לדוקטורנטית שתכתוב על יצירתה של אנה טוענת את באומגרטנר במרץ מחודש לחזור אל כתב היד האחרון שלו, "מסתרי הגלגל", לתקן תיקונים אחרונים ולשלוח אותו למו"ל שלו. השם האלגורי של כתב היד רומז על העיסוק במקריות בכתביו של אוסטר, עיסוק שבא לידי ביטוי במיוחד בספר "המחברת האדומה, סיפורים אמיתיים" (עם עובד, 2014) שמאגד כמה אירועים מכוננים בחייו של הסופר. כך למשל, אוסטר מתאר כיצד הרומן הראשון שכתב ("הטרילוגיה הניו יורקית") נולד בגלל טעות במספר. אלמוני התקשר ושאל אותו אם הגיע לסוכנות פינקרטון. גם למחרת התקשר אותו אדם ושואל אם הגיע לסוכנות. השיחה השלישית אומנם לא הגיעה, אך אוסטר מתמלא בסקרנות מה היה קורה אילו היה מתחזה לבלש מהסוכנות.
באומגרטרנר אינו בין הרומנים הטובים של אוסטר. העלילה פשוטה ואינה מותחת. השינויים המתחוללים בחייו של באומגרטנר הם מינוריים; הגיבור עובר תהליך הדרגתי של השלמה עם סוף חייו. קצבו של הרומן אטי, והתיאורים הארוכים טרחניים ומתישים לעתים. חולשה נוספת נעוצה באמינותם של סיפורי המשנה הרבים שמשולבים בו – בעיקר קטעים שלמים מכתביה האוטוביוגרפיים של אנה, אשתו המתה של הגיבור – שאינם מובדלים בכתיבתם ובסגנונם מסיפורים אחרים שאמורים להיות פרי ידו של המחבר, סופר אחר. הסיפורים היו צריכים להיבדל ולהיות כתובים אחרת אם הם לכאורה נכתבו בידי אישה, משוררת. יחד עם זאת, הרומן מציע לאוהבי כתיבתו של אוסטר שלל עצות שנארגות יחד למעין מחוות פרידה של אוסטר ממלאכת הכתיבה. ברומן מתוארים לא רק הרגלי הכתיבה שלו, אלא גם הנסיבות שהובילו אותו לדבוק בהרגלים אלו. כך מוגשת לקוראים ההזדמנות לקבל עצות מאחד הסופרים המוערכים והפוריים במאה האחרונה.
אפשר ללמוד על תהליכי הכתיבה של אוסטר גם באמצעות הטקסט "זאבי סטניסלב", שהמספר באומגרטנר עובד עליו במהלך הרומן. הטקסט מתעד את מסעו לעיירה מזרח אירופאית. שם הוא שומע סיפור שאינו יודע אם הוא פרשה היסטורית, אגדה או שמועה חסרת בסיס. על פי הסיפור, לאחר שכבש הצבא האדום את סטניסלב ביולי 1944 ברחו ממנה רוב תושביה, ועל המרחב השתלטו מאות זאבי פרא. סיפור זה ממחיש את ההתלבטות המרכזית שהוא מתחבט בה כאדם כותב — האם להאמין לסיפור שסופר לו ואינו יכול לאשש אותו. באומגרטנר מכריע לטובת קסמו של הסיפור החידתי: בהיעדר מידע שעשוי לאשר או להפריך את העובדות, הוא "בוחר להאמין בזאבים."
הביקורת טענה כי יצירתו של אוסטר חוזרת על עצמה, וכי הוא נוהג לספר שוב ושוב את אותו הסיפור, על גיבורים שהמקרה מסיט אותם ממהלך חייהם. חשיבותו של באומגרטנר נעוץ בכך שהוא מציע לקוראים דבר מה שונה. הפעם העיסוק במקריות אינו מציע עלילת מסתורין מסמרת שיער, אלא בעיקר הרהור פילוסופי. ההתמקדות בצירופי מקרים מדרבנת את הקוראים להישיר מבט למקריות, לבחון כיצד אפשר לחוש בה כשהיא מתגנבת לחלוננו ולהרהר כיצד היא יכולה להשתקף בחיינו. אומנם הצעה זו באה על חשבון שלמות העלילה, אך יש לה חשיבות בפני עצמה. אפשר לחלוף על פני המקריות כשהיא מפציעה בחיינו, ואפשר גם לראות אותה בתור הזדמנות שבאה ללמד אותנו דבר מה על עצמנו. בספר הזה כמעט שלא מתרחשות פגישות עם דמויות אחרות. המספר פוגש בעיקר את עצמו ועורך דין וחשבון עם קורות חייו, וזה גם מה שהוא מציע לקוראיו — לפגוש את עצמם ולתהות על חייהם. ההצעה למפגש מומחשת גם בבחירה של אוסטר לקרוא לרומן כולו על שמו של הגיבור הראשי באומגרטנר מתוך רצון להתמקד בו ובתולדות חייו, שזהים פחות או יותר לרקע של רבים מגיבוריו של אוסטר ושל אוסטר עצמו.
מעניין לראות כיצד יצירתו של אוסטר כולה תחומה בין שתי שקיעות: יצירתו האוטוביוגרפית הראשונה, "המצאת הבדידות", מתחילה בפטירתו של אביו ומסתיימת בפציעתו של בן דמותו בערוב ימיו. אפשר לשרטט מעגל חיים שלם בין שתי מיתות של שני דורות, אב ובנו. המוות של שניהם אינו סתמי, הוא זה שמעניק לחיים ולסיפורים את משמעותם המיוחדת. תכליתו של הבן הסופר ב"המצאת הבדידות" היא לשרטט את דיוקנו של דמותו הבלתי נראית של אביו שהסתלק מן העולם בלי להשאיר אחריו עקבות ("חשבתי: אבי איננו. אם לא אפעל במהירות, כל חייו ייעלמו יחד אתו", עמ' 10), ומשימתו של באומגרטנר היא להעריך ולתעד את חייו שלו לפני מותו.
בקריאת הספר באומגרטנר מתעוררת תחושה של אקורד סיום: אוסטר נפרד מחייו וממלאכת הכתיבה, וגם רומז לגבי משאלתו לעתיד. שאיפתו היא שחוקר בעל מחויבות וסקרנות אמיתית ייקח חסות על כתביו לאחר מותו, אבל הוא גם מבין שהתגשמותה של משאלה זו אינה בשליטתו, משום שאת המשך העלילה יכתוב הפעם מישהו אחר. או במילותיו של המספר הפצוע שדופק על דלתות זרים לבקש עזרה לאחר פציעתו בתאונה, "וכשהוא מגיע אל הבית הראשון ודופק בדלת, מתחיל הפרק האחרון בסָגָה של ס"ט באומגרטנר."
