ב־6 בינואר 2024, הרכינו ראש שתי קהילות עם לכתו של המתרגם עמנוטל לוטם. האחת, קהילת הספרות העברית, שלוטם היה בה אחד מהמתרגמים הפוריים ביותר, ביותר מ־400 תרגומים בסוגות כגון היסטוריה, כלכלה, מדע פופולרי, ביוגרפיה, אסטרטגיה וחקר המלחמה, ספרי מתח, פנטזיה ומדע בדיוני. הקהילה השנייה שכאבה את לכתו היא קהילת הספרות הספקולטיבית, אנשי פסטיבל “אייקון״, כנסי “עולמות״ ו״מאורות״ וחברי האגודה הישראלית לפנטזיה ומדע בדיוני. אלה נפרדו לא רק מאחד המתרגמים החשובים של ספריהם לעברית, אלא ממי שהיה לרבים כדמות אב, מורה דרך, או קוסם זקן בחברת גמדים.
אין זה סוד שהמחמאה הגדולה ביותר שקהילת הספרות הספקולטיבית יכולה להציע אינה הערצה עיוורת, אלא ויכוח חם מזג ומושכל. בנוגע ללוטם, הוויכוח היה לוהט במיוחד. זאת משום שבעוד שתרגומיו לספרות עיונית שמרו על עברית קלה ועכשווית, בבואו לתרגם את הספרות הספקולטיבית, הציע לוטם עברית גבוהה ופיוטית שבעיני אחדים, במיוחד הצעירים שבהם, נתפסה כמליצית וכקשה, בעוד בעיני אחרים רוממה את תרגומיו אל פסגת התרגום העברי ומיקמה אותו לצד אברהם שלונסקי ונילי מירסקי. למעשה, תרגומו של לוטם לספר חולית, מאת פרנק הרברט, נחשב עד היום לאחד המקרים הבודדים שבהם התרגום העברי עולה על היצירה המקורית.
בחירתו של לוטם נבעה מאמונתו העזה שכשם שתרגומן של יצירותיהם של דוסטוייבסקי או מרסל פרוסט לא שואף לעברית קלה המזמינה את הקורא להתרפק על משפטיה ולנוח בנעימים, כך גם יצירות מופת עכשוויות, כגון שם הרוח של פטריק רותפס, או סופה של ג׳יימס קאלוול, שנכתבו באנגלית עכשווית, ראויות לעברית עשירה וגבוהה, ולא לשפה מדוברת.
כילד תל אביבי בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה־20 לא הייתה לו את הזכות הזו. גם כששב מלימודי הדוקטורט שלו בלונדון, בשלהי שנות השבעים, לא השתנה המצב בארץ, עד שהופיע תרגומו של לוטם לספר חולית. ספר זה, המשלב פוליטיקה וכלכלה, דת ופסיכולוגיה, נחשב בעיני רבים לאחת היצירות שפרצו את ה״גטו״ של ספרות המדע הבדיוני, עוד בשפת המקור שלו. בתרגומו של לוטם היא נסקה לגבהים חדשים. לוטם בחר לחשוף בתרגומו את המקורות הקבליים והיהודיים של המושגים שהרברט השתמש בהם. כך קרא לקבוצת נשות הצללים Bene Gesserit – בנות גשרית, ולמשיח שהן שאפו להביא לעולם קרא “קפיצת הדרך״ במקום Kwisatz Haderach. כך הופיעה בארץ אחת הקלאסיקות של הסוגה בלבוש עברי המשקף את השורשים העבריים שלה. דרך הספרים שבחר לתרגם, הציע לוטם לקורא העברי את מיטב היצירות בסוגה, לעיתים אף במקביל לתאריך צאתן בעולם, וכך חיבר את הקהילה המקומית לשדה השיח הפורה של קהילת המדע הבדיוני העולמית.
תרומתו של לוטם לקהילת הספרות הספקולטיבית אינה מסתכמת רק ביצירות שתרגם. במאי 1996 הוא הקים את האגודה הישראלית לפנטזיה ומדע בדיוני עם עמוס גפן, אהרון האופטמן, תומס גודמן, אורציון ברתנא, אבי כץ ואבנר פרידמן, וב־2018 תרם רבות להתקבלותה של הספרות הספקולטיבית העברית בעולם בעריכת האסופה החשובה “Zion Fiction״ ביחד עם שלדון טייטלבאום. אך תרומתו של לוטם לתהליך האיטי והמורכב של התקבלות הספרות הספקולטיבית בישראל מתחילה עוד בשנות השבעים העליזות, יחד עם עבודתה החלוצית של העורכת והמתרגמת דורית לנדס.
בימים ההם, היה הקונצנזוס בקרב הקהילה הספרותית בארץ שסוגת המדע הבדיוני אינה יכולה ולא תוכל לעולם להיחשב לספרות עילית, וכי מקומה הראוי נמצא בדוכן הבידור, לצד המותחנים, הארוטיקה והמערבונים. עמדות פטרוניות כאלו היו נפוצות מראשיתה של הסוגה ועד ימינו, אך בעוד שכיום מדובר בדעה קדומה משוללת יסוד, למקורות שלה דווקא יש בסיס.
יש הרואים את ראשית המדע הבדיוני בספרות הגותית של המאה ה־18, בספרים כגון טירת אוטרנטו של הוראס וורלפול. ספרות זו נטתה להעדיף פתרונות רציונליים לתעלומותיה על פני הפנטסטיים. אך למרות דוגמאות מקדימות כאלה ואחרות, ספרות המדע הבדיוני החלה את דרכה כפתרון זול. בראשית המאה ה־20 החלו הוצאות שונות, בעיקר בארצות הברית, להפיק חוברות של ספרות זולה. שמן האנגלי, Pulp Fiction, מבוסס על עיסת הנייר הממוחזרת שנוצרו ממנה. לסופרים שתרמו לחוברות אלה שילמו לפי מספר מילים. לכן, על מנת להשתכר מספיק, היה עליהם לכתוב ספרות נוסחתית ומטופשת במיוחד. כך אפשר למצוא שם ספרי ההרפתקאות שבהם גבר לבן מציל אישה לבנה משבטי אנשים שחורים, מערבונים שבהם גבר לבן מציל אישה לבנה מאנשים אדומים, מותחנים שבהם גבר לבן מציל אישה לבנה מאנשים חומים וסיפורי מדע בדיוני שבהם גברים לבנים מצילים נשים לבנות מאנשים ירוקים. במילים אחרות, זו הייתה ספרות גרועה שזכתה בצדק למעמדה המפוקפק.
וכך אולי הייתה נשארת, אלמלא, בשלהי שנות העשרים, קרה דבר מוזר. בעוד שקוראי שאר הסוגות נטו להתבייש בחיבתם לספרות נמוכה, החלו קוראי המדע הבדיוני להקים קהילות מעריצים שחגגו את ההנאה התמימה שבקריאת ספרים כגון נסיכת מאדים (1912) של אגדר רייס בורוז (המוכר בעיקר כמחבר סדרת ספרי טרזן) או תלת־עולמי (1934) של אי. אי. סמית. תמיכתה של הקהילה יצרה את התהילה של סופרים אלו, וכך נולד מה שלימים יקרא בערגה “תור הזהב של המדע הבדיוני״: תקופה תמימה שהחלליות בה היו מהירות, החייזרים היו אכזריים והגברים היו גברים. בתקופה זו גם עוצבו כמה מהתמות המרכזיות של המדע הבדיוני. במרכז הספרות הזו עמדה השאיפה להציע חזון עתידני המתיישב עם המדע העדכני, תוך כדי התמקדות בהשלכות החברתיות והכלכליות של חידושים והמצאות. בנוסף, מתוך כבוד לראשיתם, שאפו הסופרים ליצור סיפור הרפתקאות משלהב ומרתק.
העוצמה הכלכלית של קהילה זו הכשירה את הקרקע לדור הבא של כתבי העת של המדע הבדיוני, ומהם צמח “דור הנפילים״ של הסוגה. ביניהם בלט אייזיק אסימוב, שכתב את סיפורי הרובוטים בעלי הניחוח הקר של פילם נואר ואת סדרת ספרי המוסד, שנבנתה כגרסת המדע הבדיוני ליצירת המופת ההיסטורית דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית. בלט גם רוברט היינלין, שספריו לוחמי החלל (1959) וכוכב כפול (1956) אומנם לא התיישנו היטב, בתיאורי הנשים השופעות והגיבורים נוטפי הטסטוסטרון, אך הם עדיין נצורים בלבבות רבים שקראו אותם כשהם והזמנים היו אחרים. סופר חשוב אחר בדור הזה היה ארתור סי. קלארק, שבעיניי דווקא סיפוריו הקצרים, כמו אלה שרוכזו באסופה סיפורים מן האייל הלבן (1940), חושפים את כוחו הרעיוני במיטבו. למרות איכותם הייחודית ולמרות הערכת הקהילה, אפילו היצירות היפות ביותר של העידן ההוא, כמו פניי מועדות לכוכבים (1956) של אלפרד בסטר, המשלב השראה מהרומן קלאסי מהרוזן ממונטה קריסטו עם חשבון הנפש שהזמינה מלחמת העולם השנייה, או היצירות המעולות המופיעות באסופת המופת של רוברט סילברברג מבחר הסיפורת הבדיונית (1970), לא הצליחו לשבור את גבולות ה״גטו״ של המדע הבדיוני ולהגיע לאן ששום חללית לא הצליחה – אל הפקולטה לספרות.
לשם כך היה צורך ביוצרים והיוצרות של “הדור השני של המדע הבדיוני״. ברוח המהפכנית של שנות השישים והשבעים, הם פרצו את גבולות הסוגה ואתגרו אותה להתמודד עם שאלות חדשות. בשנים האלו נכתבו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (1978) של דאגלס אדאמס, שהראה שהמוטיבים של המדע הבדיוני יכולים להיות מצע להומור משובח, חולית, המציג את הפוליטיקה המורכבת של התנגשות ציביליזציות, צד שמאל של החושך (1969) של אורסולה לה־גווין, שבו הקוראים נתקלים בגזעים שמיניותם שונה לחלוטין מזו המוכרת ומאתגר את הקורא מול שאלות של מגדר והבנייה חברתית, עולם הטבעת (1971) של לארי ניבן, שבו אנחנו נלקחים מעבר לקצה היקום המוכר למדע, או הנובלה האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות (1968) של פיליפ ק. דיק, השואלת שאלות של זהות ותודעה שמאתגרות אותנו עד היום.
משם הייתה יכולה הסוגה להתפתח לכיוונים שונים: לספרות אלטרנטיבית, בועטת ומחוספסת, כמו הסיפורים המופיעים באסופה משקפי שמש כסופים: אנתולוגיה פאנקיברנטית (1986) של ברוס סטרלינג או ברומן הסייברפאנק זיהוי תבניות (2003) של וויליאם גיבסון, או לספרות פופולרית, כמו פארק היורה (1995) של מייקל קרייטון.
רשימה זו, גם אם אינה מלאה או ממצה, מציגה את התחנות החשובות באבולוציה של סוגת המדע הבדיוני. אומנם, במיוחד כשמדברים על קהילת המעריצים של הסוגה הזו, תמיד יהיו מי שיטענו שאנו חייבים להזכיר ספרים או סופרים אחרים. אבל אני מאמין שעמנואל לוטם היה מאשר אותה, שכן את כל הדוגמאות שהצעתי בסקירה זו, הוא תרגם לעברית. בבחירותיו אלו, הוא בנה עבורנו את הקאנון של ספרות המדע הבדיוני בשפה העברית.
כיצד אפשר להיפרד מאמן כלוטם אם לא בעזרת מילותיו? לקראת סופו של תרגומו המונומנטלי לשם הרוח של פטריק רותפוס, נכתב: “מילים הן צלילים חיוורים של שמות שכוחים. הואיל ולשמות יש עוצמה, למילים יש עוצמה. מילים יכולות להצית אש בנפשותיהם של אנשים. מילים יכולות לסחוט דמעות מהנוקשים שבלבבות. יש שבע מילים שמניעות אישה להתאהב בך. יש עשר מילים ששוברות את כוח רצונו של אדם חזק. אבל המילה אינה אלא ציור של אש. השם הוא האש עצמה.״ (עמ׳ 729)
לוטם יהיה יכול לבחור במילה “נשכחים״ במקום “שכוחים״, או במילה “כוח״ במקום “עוצמה״, לקצר את “נפשותיהם״ ל״נפשות״ ובדרך זאת לספק לקוראיו טקסט קל יותר לקריאה. אבל הוא ידע את סוד כוחן של המילים, שרותפוס מדבר עליו בפסקה זו, והוא בחר במודע לתת לתרגומיו, ולנו הקוראים, את מיטב המילים.
